האם סוציאל-דמוקרטיה פוגעת בכלכלה?

“זה ידוע לכל שמיסים גבוהים ותשלומי העברה פוגעים בפרודוקטיביות. ידוע לכל – אבל לא נתמך ע"י הסטטיסטיקות או ההיסטוריה” (פטר לינדרט, “ציבור גדל: הוצאה חברתית וצמיחה”)

מיתוס נפוץ גורס שסוציאל-דמוקרטיה, אפילו אם היא הייתה צודקת ברמה המוסרית, גורמת לחוסר-יעילות כלכלית ולכן איננו יכולים להרשות לעצמנו אותה. המיתוס הזה הוא מוזר משהו, בהתחשב בעובדה שיש בעולם מספר מדינות סוציאל-דמוקרטיות בעלות כלכלה מצליחה ורמת חיים גבוהה. בכל זאת, בפוסט הזה אני רוצה אני רוצה לדון בכמה מהטיעונים הנפוצים בסגנון הזה.

לפני שנמשיך, כדאי לזכור שיעילות כלכלית אינה ערך ואינה מטרה לכשעצמה – היא אמצעי להשגת מטרות חברתיות. עם זאת, יעילות כלכלית היא אמצעי חשוב שאין לזלזל בו, וכלכלה כושלת לא תוכל להשיג את המטרות הסוציאל-דמוקרטיות.

 טיעון: שוויון פוגע בתמריצים של אנשים לעבוד קשה, ולכן פוגע בכלכלה.

אני חושב שהטיעון הזה היה טיעון משכנע אם היינו מדברים על שוויון כלכלי מוחלט. אחרי הכל, אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא עובד קשה מבלי לזכות לתגמול מתאים. אבל סוציאל-דמוקרטיה לא דורשת שוויון כלכלי מוחלט. אי-שוויון כלכלי מסוים הוא קביל, בתנאי שהוא לא פוגע בשוויון הפוליטי והחברתי.

השאלה היא כמה אי-שוויון צריך כדי להשיג יעילות כלכלית? דוגמה תעזור כאן: בין 1945 ל 1985, השכר של מנכ”לים בחברות הגדולות ביותר בארה”ב היה בערך פי 40 מהשכר הממוצע. ב 2005, אותו שכר היה פי 160 מהשכר הממוצע. לעומת זאת, ב 2004, השכר הממוצע ברוטו של החמישיון העליון של המנכ"לים בשבדיה היה גבוה פי חמש משכר המינימום (זו השוואה בעיתית כי היא מודדת קבוצה שונה של מנכ”לים, אבל קשה להאמין שזה מסביר את כל ההפרש).

אם כן, האם כדי לגרום לאנשים לעבוד קשה צריך להציע להם להרויח פי 160 מהשכר הממוצע? או שאולי מספיק פי 40? או אולי אפילו מספיק להציע להם פי 5 משכר המינימום? אני מתקשה להאמין ש 160 הוא המספר הנכון כאן, וגם לא 40.

נקודה מעניינת בנושא היא שלפעמים משכורת גבוהה יותר היא לא תמיד דרך טובה לגרום לאנשים לעבוד. יש מחקרים בכלכלה התנהגותית הטוענים שהחל מרמת שכר מסוימת, העלאת שכר לא בהכרח תשפר את הביצועים של אנשים ועשויה אפילו לפגוע בביצועים שלהם. בעבודות מסוימות, דרך אפקטיבית הרבה יותר לגרום לאנשים לעבוד קשה היא לתת להם אוטונומיה ותחושה של משמעות בעבודה שלהם. אפשר לצפות בהרצאות טובות על הנושא כאן, וכאן.

אפשר גם לטעון ששוויון כלכלי דווקא עוזר ליעילות הכלכלית: שוויון כלכלי מחזק את הסיכויים של אדם מוכשר שנולד למשפחה עניה להצליח בחיים, וזה אומר שהחברה מנצלת יותר טוב את הכישרונות של חבריה. שוויון כלכלי אומר שיותר אנשים יכולים להרשות לעצמם רמת חיים גבוהה, בריאות והשכלה, והעובדה הזו תתורגם לעובדים איכותיים ויצרניים יותר. שוויון כלכלי גם מפחית את החיכוכים החברתיים ומחזק את הלכידות החברתית, דבר שגם הוא יכול לתרום תרומה משמעותית לכלכלה.

עד כאן טיעונים תיאורטיים, מה לגבי העובדות? העובדות הן שאין ראיות מוצקות לעמדה ששוויון פוגע בכלכלה או לעמדה שטוענת ששוויון מועיל לכלכלה. יש כלכלות מצליחות בעלות שוויון גבוה ויש כלכלות מצליחות בעלות אי-שוויון גבוה. יש כלכלות שוויוניות כושלות ויש כלכלות לא-שוויוניות כושלות.

יש כלכלנים שמנסים למצוא קשרים סטטיסטיים בין שוויון להצלחה כלכלית ע"י השוואה של נתונים ממדינות שונות. לדעתי האישית, זה בזבוז זמן – כדי שמחקר סטטיסטי יהיה אמין, הוא דורש מספר גדול של דגימות בלתי תלויות, והדרישה הזו לא מתקיימת כאן. לכן, זה לא מפתיע שיש מחקרים סטטיסטיים שתומכים בשתי הדיעות.

ועבור הקוראים שבכל זאת מתעניינים במחקרים כאלה, הנה כמה קישורים: הספר הזה טוען שאי-שוויון גורם למגוון של בעיות חברתיות,  והרצאת ה TED המצוינת הזו מסכמת אותו. ספר קשור אחר הוא הספר הזה של הכלכלן פטר לינדרט, שניסה לחקור האם מדינת רווחה נדיבה פוגעת בצמיחה, ושממנו לקחתי את הציטוט למעלה. אפשר גם לקרוא את הראיון הזה עם לינדרט, שבו הוא טוען שאין ממש הבדל, מבחינת היעילות, בין להשקיע 10% מהתוצר ברווחה (כמו בארה”ב וביפן) או 33% (כמו בשבדיה).

טיעון: סוציאל-דמוקרטיה הופכת את האנשים לבטלנים שמעדיפים לחיות על חשבון מערכת הרווחה במקום לעבוד.

נתחיל מהעובדות: המדינות הסוציאל-דמוקרטיות הן בין המובילות בעולם בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, עם 85% באיסלנד, 79% בשבדיה ובדנמרק, 78% בנורווגיה, ו 74% בפינלנד. לשם השוואה, בארה"ב שיעור ההשתתפות הוא 74%, וממוצע ה OECD הוא 70%.

הנתונים האלה לא מקריים. ברמה האידיאולוגית, סוציאל-דמוקרטים רואים באבטלה את אחת הסכנות הגדולות לסוציאל-דמוקרטיה. אבטלה גורמת לעובדים לחוש שאחרים חיים על חשבונם, ובכך היא פוגעת בסולידריות החברתית ובתמיכה הפוליטית למדיניות סוציאל-דמוקרטית. אבטלה גם גורמת בסופו של דבר לפגיעה בחופש של המובטלים, שחיים בחסדיהם של אחרים. לא לחינם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות לאורך ההיסטוריה חרטו על דגלן את היעד של תעסוקה מלאה.

מצד שני, ברור שאי אפשר לדרוש מאדם לעבוד אם הוא לא יכול למצוא עבודה. אי אפשר להאשים מובטל שבאיזור שהוא חי בו אין מקומות עבודה, או שאין לו את הכישורים הנדרשים ע"י המשרות הקיימות. אם אנחנו רוצים לדרוש מאנשים לעבוד, אנחנו צריכים לדאוג לכך שהם יוכלו לעבוד.

מתוך ההיגיון הזה, מדינות סקנדינביה לאורך השנים הקפידו לדרוש עבודה מכל מי שיכול לעבוד, ובאותו זמן, השקיעו משאבים רבים כדי לדאוג שכל מי שרוצה לעבוד, אכן יוכל לעבוד. דוגמה אחת לכך היא ההשקעה במדיניות תעסוקה אקטיבית – מדיניות שמטרתה להכניס מובטלים לשוק העבודה ע"י השמה, הכשרות ושיטות נוספות: כפי שאפשר לראות כאן, ב 2011, שבדיה השקיעה במדיניות תעסוקה אקטיבית 1.1% מהתוצר שלה, דנמרק הוציאה 2.3%, ופינלנד הוציאה 1%, בהשוואה לממוצע OECD של 0.6%, והוצאה של 0.2% בישראל ו 0.1% בארה”ב (הטבלה הזו לא מכילה נתונים עבור נורווגיה ב 2011, אבל ב 2006 היא הוציאה 0.6%).

טיעון: מיסוי גבוה מקטין את התמריץ של אנשים להפוך לקחת סיכונים ולהפוך ליזמים, כי הוא מקטין את העושר שיזם יכול לקוות לו במידה ויצליח.

ראשית, צריך לשאול מה מניע אנשים להפוך ליזמים ולהקים עסקים? השאיפה להתעשר כנראה משחקת תפקיד, אבל כך גם הרצון להגשמה עצמית וליצירתיות, הרצון לעצמאות, והרצון לא להיות בורג קטן במערכת. מיסוי גבוה מפחית במידה מסוימת את העושר שיזמים יכולים לצפות לו, אבל לא פוגע במניעים האחרים.

שנית, אפשר לעודד אנשים לקחת סיכונים בשתי דרכים: להגדיל את התגמול במקרה של הצלחה, או להקטין את הנזק במקרה של כישלון. מדינת רווחה נדיבה מקטינה משמעותית את הנזק במקרה של כישלון – אדם ששוקל להקים עסק יודע שגם אם הוא יכשל, זה לעולם לא ידרדר אותו לעוני מחפיר. בפרט, אם אנשים יודעים שהם יכולים לנסות להגשים את עצמם מבלי להסתכן בעוני מרוד, זה יעודד יזמות אצל אנשים שמונעים בעיקר ממניעים של הגשמה עצמית ועצמאות.

כך או כך, מדינות סקנדינביה מטילות מיסים גבוהים במשך שנים, ולא נראה שהדבר פגע בכלכלתן.

טיעון: מיסים גבוהים יגרמו לאנשים מוכשרים להגר למדינות אחרות.

הטיעון הזה מניח שאנשים בוחרים באיזה מדינה לחיות בעיקר לפי גובה ההכנסה שלהם לאחר מס. אני מוצא את ההנחה הזו מוזרה, בלשון המעטה. מניסיון חיי הקצר, אנשים בדרך כלל בוחרים איפה לחיות בהתחשב בקשרי משפחה, בחברים, באפשרויות לקידום מקצועי, בתרבות, בסביבה ובחיי החברה. קשה לי להאמין שמס הוא שיקול חזק יותר מהשיקולים האלה.

הטיעון הזה גם לא לוקח בחשבון שהשכבות הגבוהות מקבלות תמורה על המיסים הגבוהים: הן מקבלות שירותים ציבוריים ברמה גבוהה, מדינה שבה האוכלוסיה משכילה יותר ובריאה יותר, וחברה סולידרית יותר שסובלת מפחות חיכוכים חברתיים. כל הדברים האלה יוצרים איכות חיים שאי אפשר לקנות גם כשיש מיסים נמוכים.

לכאורה, היה אפשר לבדוק את הנכונות של הטיעון הזה באמצעים סטטיסטיים. בפועל, גם במקרה הזה אי אפשר לערוך מחקר סטטיסטי אמין, בגלל היעדר מספר גדול של דגימות בלתי תלויות. ועבור הקוראים שבכל זאת מתעניינים בזה: חיפוש מהיר באנטרנט מעלה שמספר מחקרים ניסו לבדוק את ההשפעה של שיעורי המס על הגירה בתוך ארה"ב, ומצאו שההשפעה שלהם היא זניחה. באופן לא מפתיע, גורמים יותר משמעותיים הם משפחה, קידום בעבודה, מחירי הבתים, רמת הפשיעה, ואפילו מזג האויר. לדוגמה, אפשר לקרוא כאן מאמר בניו יורק טיימס שמסכם מספר מחקרים כאלה, או את המחקר הזה והזה (צריך לשים לב ששני המקורות הראשונים מתבססים על מחקרים של קבוצות חשיבה של השמאל האמריקאי, ולכן חשודים בהטיה אידיאולוגית).

ושוב, מדינות סקנדינביה מטילות מיסים גבוהים במשך שנים, ולא נראה שהן סובלות ממחסור באנשים מוכשרים. דוגמה נחמדה שמסכמת את הנושא היא תשובה שנתן מנהל בחברת וולוו השבדית בראיון שבו נשאל “מדוע אתה לא עוזב? הרי בארה"ב תשלם מיסים נמוכים יותר ותרוויח משכורת גבוהה יותר": “כן, כמובן, יהיה לי הרבה יותר כסף בכיס, אבל אני לעולם לא אוכל לחזור הביתה לפני שבע בערב, ובודאי לא אוכל לקחת את החופשות שכולם זכאים להן כאן… וחוץ מזה, אני אצטרך להוציא הרבה יותר כסף על ביטוח, על קולג' לילדים, על נסיעות חזרה הביתה לבקר את המשפחה. בשורה התחתונה, אני בכלל לא בטוח שמצבי ישתפר”.

תוספת מאוחרת:
יריב ינאי כתב לי בפייסבוק שכדאי להביא דוגמאות מעוד מדינות מלבד הסקנדינביות, למשל מדרום אמריקה, על מנת שלא ליצור את הרושם שסוציאל-דמוקרטיה יכולה לעבוד רק במדינות עשירות בעלות היסטוריה של יציבות שלטונית.
אני לא מרגיש מוסמך לכתוב על מדינות אחרות, אבל חשוב לי להבהיר משהו לגבי הנקודה הזו: אמנם שבדיה היא היום מדינה עשירה עם היסטוריה של יציבות שלטונית, אבל היא לא הייתה כזו כשהסוציאל-דמוקרטים עלו לשלטון בתחילת שנות ה 20 של המאה הקודמת. באותה תקופה היא עוד התאוששה ממהפיכה שהפילה את המלך והעלתה דמוקרטיה במקומו. בנוסף, הכלכלה בשבדיה באותה תקופה הייתה מפגרת בהשוואה לשאר אירופה, והמהפיכה התעשייתית רק החלה בה. דברים דומים אפשר להגיד על נורווגיה. לכן, העובדה שהיום המדינות האלה הן מדינות עשירות ויציבות היא נקודה בזכות הסוציאל-דמוקרטיה, לא נגדה.