סוציאל-דמוקרטיה וכלכלת שוק

"דמוקרטיה היא מערכת פוליטית בלתי יציבה כל עוד היא נשארת מערכת פוליטית ותו לא, במקום להיות, כפי שהיא צריכה להיות, לא רק צורת שלטון אלא גם צורה של חברה, ודרך חיים שמתאימה לצורה הזו… זה דורש, שנית, את ההפיכה של הכוח הכלכלי, כעת עריץ חסר אחריות, למשרת של החברה, הפועל בגבולות מוגדרים, ואחראי לפעולותיו כלפי רשות ציבורית” (ריצ'רד הנרי טוני)

“הסוציאל-דמוקרטיה מעמידה כלכלה שנשלטת ע"י האינטרס העממי… הסדר הזה רואה ביזמים ובמנהלים שחקן אחד מבין שחקנים חשובים רבים בכלכלה. הוא רואה בכלכלת שוק חלק אחד מהחיים הכלכליים…
לחברה דמוקרטית תמיד יש את הזכות לקבוע תנאים ומסגרת לחיים הכלכליים. לחברה דמוקרטית תמיד יש את הזכות לשנות את התנאים האלה, אם דרך מסוימת לארגן את העבודה והכלכלה לא משרתת את האינטרס הציבורי. לאינטרסים כלכליים לעולם אין זכות להציב גבולות לדמוקרטיה, זוהי הדמוקרטיה שמציבה גבולות לשוק ולאינטרסים הכלכליים.” (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, תכנית מ 2001)

מבין השאלות שליברלים וסוציאל-דמוקרטים חלוקים עליהן, אולי השאלה שחוזרת הכי הרבה בשיח הציבורי היא מקומו של השוק: מה המדינה צריכה לעשות, ומה היא צריכה להשאיר לשוק? האם להפריט או להלאים? איזה זכויות יש לעסקים פרטיים, ואיזה מחויבות יש להם לחברה, אם בכלל? בפוסט אני רוצה לדון בעקרונות שמתוכם הסוציאל-דמוקרטים ניגשים לדיון הזה.

בתור התחלה, צריך להבהיר שהויכוח בין ליברלים לסוציאל-דמוקרטים הוא לא בין הדיעה שהשוק צריך לעשות הכל, לבין הדיעה שהמדינה צריכה לעשות הכל. רוב מוחלט של הליברלים יסכימו שהמשטרה ובתי המשפט צריכים להיות בשליטת המדינה, ולא להיות שירותים המסופקים בשוק הפרטי. רוב הסוציאל-דמוקרטים היום יסכימו שאין סיבה שלמדינה יהיה מונופול על ייצור מסמרים, ושהשוק הפרטי יכול בהחלט לספק אותם. השאלה היא איפה עובר הגבול: מה לגבי בתי ספר, בתי חולים, או בתי כלא? מה המדינה צריכה לסבסד, וכמה?

כשמנסים לתת תשובה לשאלה "מדינה או שוק?”, כדאי לחלק אותה לשתי שאלות נפרדות: השאלה הראשונה היא אידיאולוגית – "איזו אפשרות היא לגיטימית מבחינת הערכים שלנו?”. השאלה השניה היא מעשית – “איזו אפשרות היא יעילה יותר?”. שתי השאלות הן חשובות וישפיעו על התשובה שלנו. בפוסט הזה אני אכתוב בעיקר על השאלה האידיאולוגית, ואכתוב מעט בסוף על השאלה המעשית. דיון יסודי בשאלת היעילות של השוק יחכה לפוסטים עתידיים.

השאלה האידיאולוגית – דמוקרטיה מול שוק:
כל חברה אנושית צריכה לקבל את ההחלטות הבאות לגבי הכלכלה שלה: באיזה נושאים להשקיע משאבים? איזה מוצרים לייצר? ואיך לחלק את פירות הייצור בין האנשים? החברות המתקדמות משתמשות בשני מנגנונים כדי לקבל את ההחלטות האלה:

  • דמוקרטיה: האזרחים בוחרים בנציגים, והנציגים מנהלים דיון ומו"מ ביניהם ומקבלים את ההחלטות.
  • השוק: כל אזרח מחליט איזה דברים הוא רוצה לקנות לעצמו, וכל ההחלטות של האזרחים ביחד מכוונות את המשאבים של החברה ומחליטות מה לייצר ואיך לחלק את המוצרים.

השאלה היא עד כמה כל אחד מהמנגנונים תואם את הערכים שלנו. כאן, כמובן, יש מחלוקת בין האידיאולוגיות השונות.

הגישה הליברלית מאמינה שהשוק הוא המנגנון העדיף, בגלל שהוא מאפשר לכל אזרח לקבל החלטות עבור עצמו במקום שנציגים יחליטו בשבילו. השוק מאפשר לאזרח את החופש הגדול ביותר, ולכן כל התערבות של המדינה בשוק היא פגיעה בחופש של האזרח.

בנוסף, אם אנחנו ניתן לנציגים הדמוקרטיים להחליט, הם יצטרכו לקבל החלטה אחת שתחייב את כל האזרחים באשר הם, בלי להתחשב בהעדפות וברצונות של אנשים שונים. גם במקרה הטוב ביותר, החלטה שתתקבל ע"י הנציגים תגרום לכך שאזרחים רבים לא יקבלו את המוצרים שהם רוצים, בגלל האחידות שהחלטה כזו מחייבת.  בשוק, לעומת זאת, כל אזרח יכול לבחור לפי ההעדפות והרצונות האישיים שלו. לכן, אם נשתמש במנגנון השוק כדי לקבל החלטות חברתיות, מובטח לנו שהתוצאות יתאימו בצורה הכי טובה לרצונות של האזרחים.

הגישה הסוציאליסטית הקלאסית מאמינה שהדמוקרטיה היא המנגנון העדיף, משום שהיא מבטיחה לכל אזרח זכות שווה להשפיע על קבלת ההחלטות. מנקודת המבט הסוציאליסטית, התיאור האידיאלי של השוק שהצגתי קודם מחמיץ נקודה קריטית: השוק לא נותן לכל האזרחים את אותן אפשרויות בחירה, ולא נותן לכל האזרחים את אותה מידה של חופש. השוק מגדיל רק את החופש של האזרחים שיש להם כסף לשלם על המוצרים. לעניים, השוק נותן מעט מאוד חופש, אם בכלל.
מעבר לזה, השוק לא נותן לרצונות של אזרחים שונים את אותו משקל. במנגנון השוק, הרצון של כל אזרח מקבל משקל על פי כמות הכסף שהוא יכול לשלם. כשההחלטה "איזה מוצרים לייצר?” מתקבלת באמצעות השוק, הרצונות של האזרחים העשירים יקבלו יותר משקל מאלה של האזרחים העניים.

דוגמה תעזור כאן: נניח שההחלטה איזה טיפולים רפואיים לפתח מתקבלת באמצעות השוק, ונדמיין חברה שבה יש מיעוט של עשירים שמוכן לשלם הרבה מאוד כסף על ניתוחים פלסטיים, ושאר האזרחים צריכים בעיקר תרופות נגד מחלות. אם אין לחברה מספיק משאבים כדי לספק גם את כל הניתוחים הפלסטיים שהעשירים רוצים וגם את כל התרופות ששאר האזרחים רוצים, השוק יבחר לספק קודם כל את הניתוחים הפלסטיים, כי עליהם משלמים יותר. זאת, למרות שרוב האזרחים היו מעדיפים שהמשאבים המוגבלים שיש יושקעו בתרופות.

לכן, על מנת לספק את הדרישה הדמוקרטית שלכל אזרח צריכה להיות אותה השפעה על קבלת ההחלטות, הגישה הסוציאליסטית הקלאסית מאמינה שהכלכלה צריכה להיות מנוהלת ע"י הדמוקרטיה. זו אחת הסיבות שבגללן חלק מהסוציאליסטים דורשים להלאים את אמצעי הייצור .

הגישה הסוציאל-דמוקרטית מנסה לשלב בין הגישות. לפי הסוציאל-דמוקרטים, אי אפשר להכחיש את היתרון שיש לשוק בחופש שהוא נותן לכל אזרח לבחור במוצרים שמתאימים לו. גם אי אפשר להכחיש שלפעמים השוק מבצע משימות מסוימות ביעילות רבה יותר מגופים ממשלתיים. מצד שני, אי אפשר לתת לשוק להחליף את הדמוקרטיה, ובודאי שאסור לתת לו להפר את העיקרון שלכל אזרח יש זכות שווה להשפיע על ההחלטות בחברה.

הדרך לשלב את הדברים היא להשתמש במנגנון השוק, אבל להכפיף אותו לדמוקרטיה. האזרחים יבחרו נציגים באופן דמוקרטי. הנציגים ינהלו דיון ומו"מ בשאלה מה המטרות החברתיות שאנחנו כחברה רוצים להשיג, ומה המשקל שאנחנו נותנים לכל מטרה.
לפי המטרות האלה, הנציגים יקבעו איזה מטרות ננסה להשיג באמצעות מנגנונים ממשלתיים, ואיזה מטרות ננסה להשיג באמצעות מנגנון השוק. הנציגים יקבעו גם את המסגרת שבתוכה השוק יעבוד ואת החוקים שתחתם המסחר יתנהל. אם השוק ישיג את המטרות הרצויות, מה טוב. אם לא, הנציגים ישנו את המסגרת, או יחליטו להעביר את המשימה למנגנון ממשלתי.

השליטה הדמוקרטית על השוק יכולה לבוא לידי ביטוי בהרבה צורות: היא יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה ישירה ע"י סובסידיות, מיסים, וחברות ממשלתיות שפועלות בשוק. היא יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות רגולציה שקובעת כללים שהחברות חייבות לציית להם. היא יכולה גם לבוא לידי ביטוי בצורה עקיפה יותר, ע"י חוקים שמשנים את מאזן הכוחות בין גורמים שונים בשוק: למשל, חקיקה שמעניקה משקל לאיגודי עובדים, או לאיגודי צרכנים.

הויכוח האידיאולוגי הזה הוא לא ויכוח תיאורטי, הוא צץ כל הזמן בויכוחים על שאלות מעשיות. בויכוחים על הפרטה שומעים בדרך כלל מהצד הליברלי אמירות כמו "תנו לכל אחד להחליט בשביל עצמו”' "האזרח יודע הכי טוב מה לעשות עם הכסף שלו”', ו"אין מה לעשות, אלה כוחות השוק". בשורש האמירות האלה נמצאת הטענה שהשוק עדיף על הדמוקרטיה.

התשובה הסוציאליסטית היא שהחלטות דמוקרטיות הן לא פחות לגיטימיות מהחלטות המתקבלות בשוק, והן למעשה יותר לגיטימיות – כי החלטות דמוקרטיות מתקבלות לפי הכלל "אדם אחד, קול אחד”, ולא לפי "שקל אחד, קול אחד”. לתת לכל אחד את החופש להחליט עבור עצמו זה טוב, אבל רק אם המסגרת היא כזו שהחופש אכן מובטח לכולם במידה שווה, והשוויון והסולידריות לא נפגעים.

השאלה המעשית – מה יותר יעיל?
נניח שאנחנו מתלבטים אם שירות מסוים צריך להיות מסופק ע"י השוק או ע"י המדינה. גם אם הסכמנו על השאלה האידיאולוגית, עדיין נשארת השאלה המעשית – איזה משני המנגנונים יספק את השירות באופן יעיל יותר?

אני מתכוון לכתוב בעתיד סדרה של פוסטים על השוק החופשי, באיזה תנאים הוא יעיל, ובאיזה לא, אז בפוסט הזה נסתפק בדיון מקוצר. באופן כללי, הטיעונים בעד יעילותו של השוק החופשי דורשים שיתקיימו מספר תנאים אידיאליים, בין השאר: לחברות גדולות אין יתרון על חברות קטנות; ליזמים קל להיכנס לשוק או לצאת ממנו כרצונם; לכל המשתתפים בשוק יש את אותו מידע- למשל, הצרכנים יודעים בדיוק מה המוצר שהם מקבלים ומה איכותו, ויודעים בדיוק מה המחירים של המוצרים בשוק; הצרכנים יכולים בקלות להפסיק לקנות מחברה אחת ולעבור לקנות מחברה אחרת; ואם צרכן אחד מחליט לקנות מוצר מחברה מסוימת, זה לא משפיע על צרכנים אחרים.
התנאים האלה לא מתקיימים אף פעם במלואם, וככל שהשוק האמיתי מתרחק מלקיים אותם, כך יש לנו פחות סיבות להניח מראש שהשוק יתפקד טוב. בפרט, בשירותים מורכבים כמו חינוך, בריאות או רווחה, אין שום סיבה להניח מראש שהשוק יתפקד יותר טוב מהמדינה.

לכאורה, היות ומדובר בשאלה מעשית, היה אפשר לבדוק אותה באופן אוביקטיבי. בפועל, זה בלתי אפשרי: העובדה שמדינה מסוימת או שוק מסוים מספקים את השירות בצורה טובה או רעה לא מוכיחה דבר, כי אף פעם אי אפשר לדעת האם העובדה הזו מעידה על תופעה כללית או רק על במקרה בודד. מצד שני, אין בידינו מספיק תצפיות בשביל לערוך מחקרים סטטיסטיים אמינים.
הבעיות האלה רק מחמירות כשלוקחים בחשבון שבשירותים מורכבים כמו חינוך, בריאות, או רווחה, קשה אפילו לענות על השאלה "מה איכות השירות במדינה X?”, משום שהתוצרים של השירותים האלה איינם ניתנים למדידה או להגדרה מדויקת.

בגלל שאי אפשר לבדוק את הדברים בצורה אוביקטיבית, כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להציע טיעונים לכאן או לכאן, ולהביא ראיות ממדינה כזו או מדינה אחרת. אף אחד מהטיעונים והראיות האלה לא יהיה הוכחה חותכת, אבל אנחנו יכולים לנסות לשפוט אותם כמיטב יכולתנו, לפי ניסיון החיים שלנו והשכל הישר.

במצב הזה הויכוח הוא כבר לא בין ליברלים לסוציאל-דמוקרטים, אלא בין אנשים שמוצאים טיעונים מסוימים משכנעים יותר לאלה שמעדיפים טיעונים אחרים. כך למשל אפשר למצוא ליברלים שחושבים שהמדינה תספק ביטוח בריאות באופן יעיל יותר מהשוק, וסוציאל-דמוקרטים שחושבים שעדיף שהשוק יספק ביטוח רכב.

ככלל, כשמדובר בשאלה מעשית, רצוי לא לתת לאידיאולוגיה להתערב בשיקול הדעת שלנו. למרבה הצער, לבודד את השיקולים המעשיים מהאידיאולוגיה זה עניין מאוד קשה, ולא הייתי ממליץ לקוראים לסמוך בעיניים עצומות על כלכלנים או פוליטיקאים (או בלוגרים) שיפעילו שיקול דעת נקי מאידיאולוגיה.

2 מחשבות על “סוציאל-דמוקרטיה וכלכלת שוק

  1. הי,
    קצת מפריע לי העימות שאתה מציג פה בפוסט, בין דמוקרטיה (ייצוגית יש לציין שהרי יש גם מודלים אחרים) לבין כלכלת השוק החופשי.
    השוק החופשי לא קיים לספק את צורכי העשירים אלא את כל האוכלוסיה – ברגע שיש צורך קיים באוכלוסיה הפער הזה ימצא מענה בדמות ייזם אשר יירצה להרוויח מהצורך הקיים.
    ולראייה על כל חברה שמייצרת רכבי יוקרה יש עשרה חברות המייצרות רכבים להמונים, כנ"ל לגבי כל מוצר אחר.

    השוק החופשי הוא בסה"כ פלטפורמה למסחר של מוצרים ושירותים בין ספקים וצרכנים.
    הסטואצייה היחידה בה עלול להיווצר מצב בו יש צורך למוצר כלשהו באוכלוסייה ואין ספק שמוכן לספק אותו הוא כאשר העלות השולית של המוצר גבוהה מהסכום שהאוכלוסיה מוכנה לשלם עבורו.
    למשל בדוגמא עם התרופות – השוק יישמח לספק תרופות בזול להמונים – שמעת על טבע? ענקית גנריקה שעושה בדיוק את זה.
    אבל דירות 4 חדרים ב300 אלף ש"ח במרכז גוש דן זה משהו שהשוק לא מסוגל לספק – עלות שולית של בניית דירה במרכז הארץ + עלויות קרקע + מיסוי, גבוהה משמעותית וזה לפני הוצאות מימון ורווח יזמי.

    אם העלות של מוצר גבוהה ממה שמוכנים לשלם בשבילו הרי שהשוק מחפש דרכים להוזיל עלויות – למשל ייצור סלולריים בחו"ל (סמארטפון ב40 דולר ישירות מעליאקספרס 🙂 )
    אם בכל זאת המחיר של השוק גבוהה ממה שהאוכלוסייה הייתה רוצה לראות אנו נאלצים לשאול את עצמנו האם זה נכון לסבסד את המוצר ולמי – וזה כבר מקומה של הדמוקרטיה.

    אם נניח לרגע שאיננו חיים במשק סוציאליסטי בעל שיוויון מוחלט אז הרי שישנה פירמידה של בעלי הון בחברה עם רוב מועט יכולת כלכלית ומיעוט בעל הון ואחוז מסויים באמצע.
    כיוון שיש יותר עניים שאיפתו של השוק הוא לספק מוצרים אשר הם יוכלו לצרוך (שכן יש יותר צרכנים) דבר אשר דוחף מחירים כלפי מטה (והלכה למעשה מעלה את רמת החיים של השכבות הנמוכות)
    ואכן במדינות מערביות רבות השכבות הנמוכות חיות ברמת חיים גבוהה יחסית לרמת החיים במדינות ללא כלכלת שוק חופשית.

    הפירמידה אומנם יוצרת חוסר שיוויון בו לעשירים יש יותר אמצעים כלכלים אך באותה מידה היא גם מחזקת את המעמדות הנמוכים – כוח במספרים!
    (למעשה הריבוי של העניים נותן להם הן ייתרון בשוק – בבחינת הכוונה של הייצור לשרת אותם, והן בפן הדמוקרטי בו יש להם ייתרון ברור)

  2. הי יוני,
    לא כתבתי שהשוק החופשי קיים כדי לשרת עשירים, או שבהכרח יש עימות בין דמוקרטיה לשוק. דמוקרטיה ושוק הם שני מנגנונים אלטרנטיביים שהחברה יכולה להשתמש בהם כדי להחליט למה להקצות משאבים. בסופו של דבר, המשאבים של החברה הם מוגבלים, וצריך לתעדף במה להשקיע אותם. כשההחלטה הזו מתקבלת בשוק, לאדם עשיר יש יותר השפעה מאדם עני על מה איך יוקצו המשאבים. בדמוקרטיה הקולות הם שווים.
    לגבי זה שהשוק הוא בסה"כ פלטפורמה למסחר – זה ללא ספק נכון, אבל בסופו של דבר המסחר, והשוק שדרכו הוא עובר, הם מנגנונים להקצאת משאבים בחברה.
    לא חייב להיות עימות בין שוק לדמוקרטיה, אבל אם אין הסכמה לגבי מה התפקיד של כל אחד מהם, ומי מהם כפוף למי, הרי שנוצר עימות.

    לגבי שאר הטענות שלך לגבי זה שהשוק מספק מוצרים כשהעלות השולית שלהם נמוכה מהמוכנות לשלם – אני אתייחס אליהן במפורט בפוסטים עתידיים, אבל בסוף הפוסט הזה כתבתי את הבסיס: התיאור שלך של השוק הוא תיאור אידיאלי, והוא מתקיים רק בתנאים אידיאליים שלעולם לא מתקיימים במציאות.
    כמו שכתבתי, אני לא טוען שלעולם אין להשתמש בשוק, או שהשוק הוא תמיד לא יעיל. אני טוען שבהחלט צריך להשתמש בשוק, אבל שהוא צריך להיות כפוף לדמוקרטיה, ושצריך לעצב אותו בצורה שתשרת את המטרות החברתיות.

    לגבי רמת החיים, מדינות סקנדינביה, שהשוק בהן נמצא תחת מעורבות מתמדת של המדינה ושל איגודי העובדים, מובילות במדדי רמת החיים וברבים מהם הן מובילות על ארה"ב. מדד אחד כזה נמצא כאן:
    http://www.oecdbetterlifeindex.org
    ואחד אחר נמצא כאן:
    http://en.wikipedia.org/wiki/Human_Development_Index#2011_report
    כמובן, מדדים כאלה הם מאוד בעיתיים, ולא הייתי מייחס להם יותר מדי משמעות, אבל הם מדגימים איך שוק חופשי הוא לא בהכרח ערובה לרמת חיים גבוהה.

    לגבי היתרון המספרי של עניים: לפעמים הוא בא לידי ביטוי, ולפעמים לא. אני אשתדל לחפש דוגמאות בהמשך, אבל הנה דוגמה שקראתי לפני כמה שנים ואני זוכר במעומעם: בזמנו היה בבריטניה עיתון שהיה מיועד למעמד של הפועלים העניים (אני לא זוכר איך קראו לו). כשהוא נסגר, הוא היה העיתון עם הכי הרבה קוראים בבריטניה. אז למה הוא נסגר? כי אף חברה לא רצתה לפרסם בעיתון שמיועד לעניים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s