מערכת החינוך

"דמוקרטיה משמעותה שוויון בהזדמנויות להשפיע על החברה שאנו חיים בה… ידע הוא אחד ממשאבי הכוח החשובים ביותר לאינדיבידואל בשוק העבודה כמו גם בחיים החברתיים. חינוך איכותי בהיקף מספק חייב להיות זכות של כל אחד ואחת ללא תלות במשאביהם הכלכליים" (“מהי סוציאל-דמוקרטיה?”, קרלסון ולינדגרן)

"אני הולך לבחור מתוך בתי הספר למשפטים שאליהם הכי קשה להתקבל. הם מקבלים את הטובים והמבריקים ביותר, והם אולי לא מלמדים כל כך טוב, אבל אי אפשר להפוך זהב לקש. אם הם הטובים והמבריקים ביותר כשהם נכנסים, הם כנראה הולכים להיות הטובים והמבריקים ביותר גם כשהם יצאו" (אנטונין סקאליה, מצוטט כאן וכאן)

על סדר היום הציבורי נמצאות כל הזמן סוגיות חינוכיות משמעותיות: האם לאפשר לבתי ספר פרטיים לפעול? אם כן, האם הם זכאים למימון ציבורי? האם יש להרשות להם לגבות שכר לימוד גבוה כרצונם, או שיש להגביל אותו? האם יש להרשות לבתי ספר למיין תלמידים ולערוך להם מבחני כניסה? ואולי בכלל עדיף שהמדינה תפסיק להפעיל את מערכת החינוך בעצמה, ותיתן לשוק הפרטי לנהל אותו (למשל, ע"י שיטת השוברים)?

תשובות לשאלות אלה הן בסופו של דבר אידיאולוגיות – הן תלויות בשאלה עד כמה חשובה לנו הזכות של כל ילד לקבל חינוך איכותי ושוויוני, לעומת הרצון של ההורים לבחור את החינוך שילדיהם יקבלו. לשאלות אלה יש גם השפעה עצומה על החברה שתיווצר כאן, על שוויון ההזדמנויות שלה, על הסולידריות והלכידות שלה, ואף על הדמוקרטיה שלה.

בפוסט הזה נדון בשאלות מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית: ראשית, נעסוק בשאלה מדוע בכלל המדינה צריכה להיות מעורבת בחינוך? לאחר מכן, נדון בשיטת השוברים (ואוצ'רים) – שיטה להפרטת החינוך שעולה שוב ושוב בויכוחים בין ימין לשמאל. אנחנו נראה את הבעיות ששיטת השוברים עשויה ליצור, ואכן יצרה במימוש שלה בצ'ילה. לאחר מכן נדון בדרך שבה השיטה יושמה בשבדיה, ובדרכים שבהן השבדים ניסו למנוע את הבעיות של השיטה. לבסוף, נדון גם במערכת החינוך בישראל, ובבעיות האי-השוויון שלה.

למה המדינה צריכה להיות מעורבת בחינוך?
עבור סוציאל-דמוקרטים, זה ברור מאליו שהמדינה מחויבת לדאוג שכל ילד יקבל חינוך איכותי. סוציאל-דמוקרטים מאמינים שצריך להבטיח לכל אדם חופש – כלומר, את היכולת לשלוט בחייו. חינוך איכותי הוא תנאי הכרחי כדי שאדם יוכל לשלוט בחייו: הוא נדרש לא רק כדי שאדם יוכל לעבוד ולפרנס את עצמו, אלא קודם כל כדי שיוכל להבין את החברה שהוא חי בה, להשתתף בחיים התרבותיים והפוליטיים שלה, ולקחת בה חלק מלא.

סוציאל-דמוקרטים מאמינים גם בשוויון – הדרישה לחלוקה שוויונית של החופש והכוח הפוליטי בחברה. זה בהכרח גורר שכולם צריכים לקבל חינוך שווה באיכותו: אי-שוויון בחינוך בהכרח גורר אי-שוויון ביכולת להגיע לעמדות השפעה בחברה, ומוביל לאי-שוויון כלכלי. בנוסף, אם אנשים משכבות שונות וקבוצות שונות יתחנכו בבתי ספר שונים בעלי איכות שונה, זה בהכרח יפגע בסולידריות החברתית.

מכל השיקולים הנ"ל נובע שהמדינה צריכה לכל הפחות לסבסד את החינוך, במקום שהורי הילדים יצטרכו לממן את החינוך שלהם. הסיבסוד הזה צריך להבטיח שכל ילד יוכל להרשות לעצמו חינוך איכותי.

יש גם סיבות נוספות לסבסד את החינוך, שרלוונטיות גם למי שלא מאמין בערכים הסוציאל-דמוקרטיים – לחינוך יש השפעות חיצוניות, כלומר, חינוך מועיל לא רק לתלמיד אלא גם לחברה כולה: ראשית, חינוך איכותי הופך את התלמיד למבוגר יצרני יותר וזה מביא רווח כלכלי גם לו וגם לחברה כולה – עובד עם כישורים גבוהים יותר משלם מס גבוה יותר, עובד טוב יותר עם אנשים אחרים, ומקדם את הצמיחה של הכלכלה כולה. שנית, חינוך איכותי הופך את התלמיד לאזרח משכיל יותר – וציבור אזרחים משכיל יותר יקבל החלטות טובות יותר, יהיה מעורב יותר בפוליטיקה, ויפקח טוב יותר על הפוליטיקאים. לבסוף, למערכת החינוך יש תפקיד חשוב ביצירת הדבק החברתי, בכך שהיא מטמיעה אצל התלמידים ערכים משותפים ותחושת שייכות לחברה – והדבק החברתי הזה הוא רכיב קריטי להצלחה של החברה.
כל הרווחים האלה לחברה הם קשים למדידה, ויש מחלוקת על השאלה עד כמה הם גדולים, אבל קשה להאמין שהם אינם משמעותיים. היות שהחינוך תורם הרבה לא רק לתלמיד אלא גם לחברה כולה, הרי שהחברה צריכה להשתתף במימון החינוך לתלמיד.

בנוסף לסבסוד, המדינה צריכה גם לפקח על החינוך: לוודא שבתי הספר מלמדים את התכנים הרצויים באיכות גבוהה, ושהם מעסיקים מורים טובים. מדוע המדינה צריכה לפקח על החינוך? לכאורה היה ניתן לוותר על הפיקוח, ולסמוך על השוק החופשי שידאג לאיכות החינוך: אחרי הכל, אם בית ספר ילמד רע, הורי התלמידים יעבירו אותם לבתי ספר אחרים, ובית הספר הגרוע ייסגר – ועם הזמן יישארו רק בתי ספר טובים.
מעשית, זה לא עובד:

  • ראשית, להורים קשה לפקח על איכות החינוך שניתן לילדיהם – הם אינם אנשי מקצוע בתחום החינוך, והם אינם יודעים מה התכנים שכדאי שבתי ספר יעבירו.
  • שנית, אם נחכה עד שההורים יבינו שבית הספר של ילדיהם הוא רע ויעבירו אותם, זה יהיה מאוחר מדי – הנזק לילדים כבר ייעשה. אנחנו לא סומכים על השוק הפרטי שידאג שמסעדות לא יגישו אוכל רעיל ללקוחות שלהם, משום שעד שהשוק החופשי יעשה את עבודתו, יותר מדי סועדים יורעלו. באותה מידה, לא ניתן לסמוך על השוק הפרטי שידאג שבתי ספר לא יפגעו בתלמידיהם, משם שעד שמנגנוני השוק ייכנסו לפעולה, יותר מדי ילדים ייפגעו.
  • לבסוף, צריך לזכור שאי אפשר להטיל על ההורים את האחריות על חינוך הילד, משום שהאינטרסים שלהם אינם בהכרח זהים לאינטרס של הילד. הורים עשויים לרצות שהילד יעזור בפרנסת המשפחה במקום ללמוד, או עשויים לרצות שהוא יקבל חינוך שאינו מטפח את היכולת שלו להשתתף בחברה ולפרנס את עצמו – למשל, אם האידיאולוגיה או האמונה הדתית שלהם אינה תומכת במטרות אלה. אפילו הורים שמעוניינים שילדם יקבל חינוך איכותי, עשויים להשאיר אותו בבית ספר גרוע אם זה משרת אינטרס אחר של המשפחה – למשל, קירבה למקום העבודה של ההורים.

בסופו של דבר, זוהי האחריות של החברה לדאוג שכל ילד יקבל את זכותו לחינוך איכותי, ואי אפשר לגלגל את האחריות הזו להורים.

שיטת השוברים
הטיעונים שלעיל מראים שהמדינה צריכה לממן את החינוך ולפקח עליו, אבל לא נובע מהם שהמדינה צריכה לספק אותו בעצמה. מדוע שהמדינה לא תיתן לשוק החופשי לספק חינוך לילדים, תוך כדי שהיא מממנת אותו ומפקחת עליו?

הכלכלן הידוע מילטון פרידמן הציע שיטה לממש את הרעיון הזה, הידועה כשיטת השוברים (ואוצ'רים): כל אחד יוכל להקים בית ספר פרטי, ולגבות שכר לימוד מתלמידיו. המדינה תעניק לכל תלמיד שובר, בשווי סכום כספי מסוים, שהתלמיד יוכל להשתמש בו כדי לשלם שכר לימוד לבתי ספר. בתי ספר יוכלו לפדות את השובר רק אם הם יעמדו בתנאים שייקבעו ע"י המדינה. באופן הזה, המדינה תממן את החינוך ותפקח עליו מבלי לספק אותו בעצמה.
להצעה של פרידמן יש עוד כמה מאפיינים שחשוב לציין:

  • לפי ההצעה של פרידמן, בית ספר אינו מחויב לקבל כל תלמיד שמעוניין להירשם אליו. כלומר, בית הספר רשאי לסנן את התלמידים שנרשמים אליו.
  • לפי ההצעה של פרידמן, אין הגבלה על שכר הלימוד של בתי הספר. בפרט, בית ספר יכול לגבות שכר לימוד גבוה יותר מהערך של השובר, ובמקרה הזה, ההורים נדרשים להשלים את ההפרש.

משתי הנקודות האחרונות נובע שגם בהצעה של פרידמן, המדינה חייבת להמשיך להפעיל בתי ספר ציבוריים, כדי לשרת את התלמידים שאינם מצליחים להתקבל לבתי ספר פרטיים או אינם יכולים לשלם את שכר הלימוד שהם גובים (אם שכר הלימוד גבוה מהואוצ'ר).

הנימוק העיקרי של פרידמן בעד השיטה היה שהיא תספק להורים חופש לבחור לילדיהם חינוך שתואם את ההעדפות שלהם, במקום לכפות עליהם את החינוך של המדינה. עם זאת, רבים מתומכי השיטה היום טוענים שהיא בהכרח תוביל לשיפור מערכת החינוך: לטענתם, השיטה הזו תוביל לכך שבתי ספר יצטרכו להתחרות על תלמידים בשוק החופשי, והתחרות הזו תתמרץ אותם להתייעל ולשפר את החינוך שהם נותנים. עם הזמן, בתי ספר טובים ישגשגו ויוכלו לשרת יותר תלמידים, בעוד שבתי ספר גרועים יאלצו להשתפר או להסגר בגלל חוסר בתלמידים.

יש בטיעון הזה שלוש בעיות עיקריות:

  • ההבדל בין חינוך איכותי לציונים גבוהים: איך ההורים ידעו איזה בתי ספר הם טובים יותר? המדד העיקרי שעומד לרשות ההורים הוא הציונים שמקבלים התלמידים. אם כן, בפועל, בתי הספר לא יתחרו ביניהם על מתן חינוך טוב יותר, אלא על השגת ציונים טובים יותר. אולם, למערכת החינוך יש מטרות נוספות מלבד השגת ציונים גבוהים – למשל, הקנית ערכים משותפים וחיבור התלמידים לחברה, או הפיכת התלמידים לאזרחים מעורבים – ומטרות אלה אינן נמדדות ע"י הציונים שהתלמידים מקבלים.
    מעבר לזה, ציונים גבוהים אינם תמיד מעידים על הוראה איכותית – מורה שרוצה לשפר את הציונים של תלמידיו יכול להתמקד בללמד אותם טכניקות שעוזרות לפתור מבחנים אבל אינן מועילות להבנה של חומר הלימוד (מה שנקרא לפעמים "ללמוד למבחן").
    לכן, הניסיון לגרום לבתי ספר להשתפר ע"י תחרות ביניהם יוביל אותם להתמקד בהעלאת ציונים של התלמידים וב"לימוד למבחן". בסופו של דבר, זה יפגע במטרות של מערכת החינוך – בין אם במטרה של הוראת החומר ובין אם במטרות שאינן נמדדות ע"י ציונים.
  • גריפת שמנת: אפילו אם נתעלם מהבעיה הקודמת ונניח שאנחנו רוצים שבתי ספר יתמקדו בהעלאת ציונים, לא נובע מכך שתחרות בין בתי ספר תוביל לשיפור החינוך. אידיאלית, היינו רוצים שבית ספר יביא את התלמידים שלו להישגים גבוהים ע"י שיפור החינוך שהוא נותן – למשל, ע"י פיתוח שיטות לימוד חדישות, או ניהול יעיל יותר. אולם, לבית ספר יש דרך הרבה יותר קלה להשיג ציונים גבוהים – הוא יכול מלכתחילה לקבל תלמידיו עם כישורים גבוהים. תלמידים כאלה ישיגו ציונים גבוהים אפילו אם בית הספר אינו מלמד טוב, או אפילו מלמד רע – כפי שאנטונין סקאליה אמר בציטוט שלעיל, "אי אפשר להפוך זהב לקש".
    לכן, במצב שבו יש תחרות בין בתי ספר על ציוני התלמידים, האסטרטגיה הטובה ביותר של כל בית ספר היא לא לנסות לשפר את החינוך שהוא נותן, אלא לנסות למשוך אליו תלמידים כמה שיותר טובים, ולסנן כמה שיותר תלמידים חלשים.
  • מעמד חברתי וכלכלי: הדיון עד כאן הניח שההורים מעוניינים לשלוח את ילדיהם לבית הספר שנותן את החינוך הטוב ביותר. אולם, להורים יש שיקולים נוספים – בין השאר, לרוב ההורים חשוב שילדיהם ילמדו עם ילדים מ"משפחות טובות" שהן "אנשים כמונו". במילים אחרות, ההורים בדרך כלל רוצים שילדיהם ילמדו עם ילדים מהמעמד הכלכלי-חברתי שלהם, או אפילו ממעמד גבוה יותר אם אפשר. גם עדה, לאום וגזע יכולים לשחק תפקיד – למשל, בארצות הברית ידועה התופעה המכונה "מנוסה לבנה" (white flight) – כאשר בית ספר מתחיל לקבל אליו מספר ניכר של תלמידים לא לבנים, ההורים הלבנים מוציאים את ילדיהם ושולחים אותם לבתי ספר עם פחות תלמידים לא לבנים.
    לכן, בתי ספר שרוצים למשוך אליהם תלמידים, בדרך כלל ינסו למשוך אליהם כמה שיותר תלמידים ממעמדות גבוהים – כי נוכחות של תלמידים כאלה גורמת להורים מכל המעמדות לרצות לשלוח את הילדים שלהם אליהם. בנוסף, ככל שתלמידים מגיעים ממעמד גבוה יותר, הם יכולים לשלם שכר לימוד גבוה יותר, ויותר קל להם להשיג ציונים גבוהים – בדרך כלל לתלמידים כאלה יש פחות בעיות בבית, וההורים שלהם פחות טרודים בבעיות פרנסה ופנויים יותר להשקיע בחינוך ילדיהם.

בגלל שני השיקולים האחרונים, כאשר יש תחרות בין בתי ספר, הם הם בדרך כלל מתחרים ביניהם על משיכת תלמידים עם כישורים גבוהים ככל האפשר וממעמד גבוה ככל האפשר, ולא על מתן חינוך איכותי. האסטרטגיה הזו אולי מועילה לבית הספר הבודד, אולם מבחינת המערכת כולה, זה בזבוז משאבים – ההצלחה של בית ספר אחד בהכרח באה על חשבון בית ספר אחר, והמערכת כולה אינה מרוויחה דבר.

שיטת השוברים של פרידמן מייצרת בדיוק את הסוג הזה של תחרות: בפרט, בכך שהיא מאפשרת לבתי ספר לסנן תלמידים, היא מאפשרת לקבל תלמידים חזקים ולסנן תלמידים חלשים. בנוסף, בשיטה הזו בתי ספר יכולים לגבות שכר לימוד גבוה, ובכך להבטיח שרק תלמידים ממעמד גבוה יוכלו להרשות לעצמם ללמוד אצלם. לכן, אין סיבה טובה להאמין ששיטת השוברים תשפר את החינוך במדינה.

סגרגציה:
מעבר לבזבוז המשאבים, לתחרות כזו בין בתי ספר יש בעיה הרבה יותר גדולה – היא מייצרת תופעה המכונה "סגרגציה" (בעברית, "הפרדה" או "התבדלות"): אוכלוסית התלמידים מתחלקת לקבוצות ע"פ מעמד וכישורים, כאשר כל קבוצה לומדת בבתי ספר אחרים.

התופעה הזו מתרחשת באופן טבעי כאשר בתי ספר מסוימים "מנצחים בתחרות" ומצליחים למשוך אליהם את התלמידים הטובים ביותר ומהמעמד הגבוה ביותר – בתי ספר כאלה הופכים לבתי ספר "עילית" שמלמדים את ילדי המעמד הגבוה ועוד שיעור מסוים של תלמידים מוכשרים במיוחד שמקבלים מלגות.
בתי ספר אחרים מקבלים אליהם את התלמידים שלא הצליחו להתקבל לבתי ספר של ה"עילית" אבל עדיין שייכים לעשירונים הגבוהים ובעלי כישורים סבירים – בתי ספר כאלה הופכים לבתי ספר "סבירים" שמלמדים את ילדי מעמד הביניים, ועוד שיעור קטן של תלמידים מוכשרים מהשכבות החלשות שמקבלים מילגות.
אחריהם בסולם נוצרים בתי ספר שמשרתים את התלמידים שלא הצליחו להתקבל לבתי הספר של מעמד הביניים – אלה הופכים לבתי ספר "חלשים" שמלמדים את ילדי המעמדות הנמוכים יותר.
לבסוף, אל תחתית הסולם מגיעים בתי הספר הציבוריים, שאינם יכולים לסנן תלמידים, ובסופו של דבר מלמדים רק את מי שאף בית ספר אחר לא מוכן ללמד – התלמידים החלשים ביותר, התלמידים מהשכבות החלשות ביותר, ותלמידים בעלי צרכים מיוחדים.

מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, סגרגציה היא אסון: סגרגציה מייצרת אי-שוויון עצום בחינוך, שכן בתי הספר שמלמדים את המעמדות הגבוהים יכולים לגבות שכר לימוד גבוה ולכן להשקיע הרבה יותר בחינוך התלמידים שלהם, בעוד שבתי הספר של המעמדות הנמוכים בדרך כלל סובלים מחוסר במשאבים ויכולים להשקיע בתלמידים הרבה פחות. בתי הספר של המעמדות הגבוהים בדרך כלל ישכרו את המורים הטובים ביותר במשכורות גבוהות במיוחד, ישכנו את התלמידים במבנים מפוארים, ויספקו מגוון פעילויות העשרה. בתי הספר של המעמדות הנמוכים, לעומת זאת, ישכרו מורים גרועים (כי הם לא יצליחו להתחרות במשכורות שמציעים בתי הספר הטובים), ישכנו את התלמידים במבנים מוזנחים, ולא יספקו פעילויות העשרה. ההשלכות של המצב הזה על שוויון ההזדמנויות לתלמידים ועל השוויון בחברה בכלל הן ברורות.
בנוסף, סגרגציה מחלקת את האוכלוסיה לשבטים שלא נפגשים זה עם זה ומקבלים חינוך שונה לחלוטין, ובכך גורמת נזק אדיר לסולידריות של החברה. גם מי שאינו שותף לערכים הסוציאל-דמוקרטיים צריך להיות מודאג מסגרגציה, משום שהנזק שהיא גורמת לדבק החברתי בסופו של דבר יפגע ביכולת של החברה לתפקד.

חשוב לציין שסגרגציה יכולה להיווצר גם במדינות שבהן מערכת החינוך היא ציבורית לחלוטין, ללא שכר לימוד וללא סינון תלמידים: הסיבה היא שברוב המדינות, בתי ספר מקבלים תלמידים לפי האיזור שבו הם גרים (זה המצב בישראל, למשל). בגלל שבדרך כלל איזורי המגורים מתחלקים ל"שכונות טובות" (כלומר, שכונות של המעמדות הגבוהים) ו"שכונות גרועות" (כלומר, שכונות של המעמדות הנמוכים), ממילא המעמדות הגבוהים לומדים בבתי ספר שונים מאלה של המעמדות הנמוכים. עם זאת, בגלל ששיטת השוברים מאפשרת לבתי ספר לסנן את התלמידים שלהם באופן ישיר, ולגבות שכר לימוד גבוה, סביר שהיא תחריף את בעית הסגרגציה ואת אי-השוויון הנובע ממנה.

שיטת השוברים בעולם:
בדיון התיאורטי עד עכשיו טענתי ששיטת השוברים לא בהכרח מביאה לשיפור החינוך שהתלמידים מקבלים, ומצד שני צפויה לגרום לסגרגציה של מערכת החינוך. בגלל שהשיטה נוסתה במספר מקומות בעולם, מעניין לראות מה קרה במקומות שבהם היא יושמה – האם היא שיפרה את החינוך, והאם היא גרמה לסגרגציה? כלכלנים רבים חקרו שאלות אלה לגבי מדינות שונות, וניתן למצוא כאן סקירה מפורטת של המחקרים בנושא (תודה לאסף צימרינג מהבלוג "מבוא לכלכלה ג" על ההפניה). בפוסט הזה אני אתמקד בצ'ילה, משום שהיא הדוגמה המפורסמת ביותר לשיטת השוברים של פרידמן, ובשבדיה, כדוגמא למדינה סוציאל-דמוקרטית שיישמה שיטת שוברים משלה.

שיטת השוברים בצ'ילה: צ'ילה יישמה שיטת שוברים המבוססת על הרעיונות של פרידמן ב 1981, ובפרט, אפשרה לבתי ספר פרטיים לסנן תלמידים ולגבות שכר לימוד גבוה. השאלה האם הרפורמה הזו הביאה לשיפור בהישגי התלמידים שנויה במחלוקת – מחקרים מסוימים מצאו שיפור (למשל, כאן), ואילו מחקרים אחרים לא מצאו שיפור כזה (למשל, כאן). לעומת זאת, אין מחלוקת שהרפורמה הזו יצרה סגרגציה קשה (ראו למשל, כאן, כאן, וכאן).

למעשה, אי-השוויון הקיצוני שנוצר בעקבות הרפורמה הוביל לשורה של מחאות של תלמידי צ'ילה (ב 2006 וב 2011). המחאות הביאו את הממשלה לערוך שינויים בשיטת השוברים כדי להקטין את האי-שוויון שהיא יוצרת: בין השאר, משפחות בעלות הכנסה נמוכה מקבלות שוברים מוגדלים, ובתי ספר פרטיים שגובים שכר לימוד מעבר לגובה השובר צריכים להעניק פטור לאחוז מסוים של תלמידים ממשפחות כאלה.

שיטת השוברים בשבדיה: שבדיה יישמה שיטת שוברים משלה ב 1992, בעקבות נפילת הסוציאל-דמוקרטים מהשלטון ועלייתה של ממשלת ימין מרכז. נכון להיום, בערך 16% מהתלמידים בשבדיה לומדים בבתי ספר פרטיים (או "עצמאיים", כפי שהם מכונים בשבדיה) .

השבדים היו מודעים לבעיות שהשיטה של פרידמן עשויה ליצור, והכניסו שינויים בשיטה בניסיון למנוע אותן. השיטה השבדית אוסרת על בתי ספר עצמאיים לגבות שכר לימוד מעבר לערך השובר, כך שכל תלמיד יכול להרשות לעצמו ללמוד בכל בית ספר. מעבר לכך, השיטה השבדית אוסרת על בתי הספר לסנן תלמידים – בגדול, אם לבית ספר אין מספיק מקומות עבור כל התלמידים שרוצים להירשם אליו, הוא צריך לקבל את התלמידים שנרשמו ראשונים. השבדים קיוו שמגבלות אלה ימנעו את ההיווצרות של סגרגציה, בכך שיגבילו את היכולת של בתי ספר לעסוק בגריפת שמנת.

גם במקרה השבדי, השאלה אם שיטת השוברים שיפרה את הישגי התלמידים שנויה במחלוקת – מחקרים מסוימים מצאו שיפור קטן, אך לא זניח, בהישגי התלמידים (למשל, כאן, כאן, וכאן), בעוד שמחקרים אחרים לא מצאו שיפור כזה (למשל, כאן). כך או כך, רוב המחקרים מסכימים שגם אם השיטה הביאה לשיפור מסוים בהישגים, לא מדובר בשיפור גדול. מצד שני, בעוד שרוב המחקרים מצאו שהשיטה גרמה לעליה מסוימת בסגרגציה, נראה שמדובר בעליה קטנה (למשל, כאן וכאן). בפרט, המחקר האחרון מצא שהעליה בסגרגציה כתוצאה מהשיטה היא קטנה מאוד ביחס לסגרגציה שנוצרת מההבדלים בין איזורי מגורים. במילותיו של אחד המחקרים המוקדמים על השיטה:

"נראה שגם התומכים וגם המתנגדים הפריזו ברווחים ובעלויות הפוטנציאליים. הממצאים שלנו מעלים שבתי הספר העצמאיים אכן יוצרים הבדל, אבל לא סביר שהם יוצרים הבדל גדול" (שם, עמוד 119)

במילים אחרות, נראה שהשבדים אכן הצליחו ליישם את שיטת השוברים באופן שלא גורם הרבה נזק, אבל מצד שני, נראה שהשיטה לא מביאה הרבה תועלת.

הערה: זה בלתי אפשרי לדעת בוודאות מה הייתה ההשפעה של רפורמה במדינה כזו או אחרת, כי אי אפשר לדעת מה היה קורה אם היא לא הייתה מיושמת. למשל, ייתכן שהסגרגציה בצ'ילה הייתה נוצרת בכל מקרה, גם ללא רפורמת השוברים. כלכלנים מנסים להתגבר על הבעיה הזו בעזרת שיטות סטטיסטיות שפותחו לצורך העניין, אבל לשיטות אלה יש מגבלות. בפרט, הן מתבססות על שורה של הנחות שאין לנו דרך לדעת אם הן מתקיימות. לכן, יש לזכור שהאמינות של כל טענה לגבי ההשפעה של שיטת השוברים היא מוגבלת מאוד (כולל כל הטענות שציטטתי למעלה).

מערכת החינוך בישראל:
בישראל אמנם מעולם לא יושמה שיטת השוברים, אולם במקומה נוצרו מנגנונים אחרים שמאפשרים לבתי ספר במימון המדינה לגבות שכר לימוד ולסנן תלמידים. הדוגמה הבוטה ביותר למנגנון כזה היא "בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים" – בתי ספר שהם למעשה בתי ספר פרטיים ועצמאיים, אך מקבלים מהמדינה מימון בשיעור של 75% ממה שמקבל בית ספר רגיל של המדינה. בתי ספר כאלה, כמו בתי הספר לטבע ואמנויות בתל אביב ובית הספר הריאלי בחיפה, הם חופשיים לסנן תלמידים ולגבות שכר לימוד גבוה. רבים מבתי הספר האלה משרתים בעיקר את המעמדות הגבוהים, ומספקים חינוך ברמה גבוהה עבור תשלום שרוב ההורים לא יכולים לעמוד בו. ניתן לקרוא על זה עוד כאן.
מנגנון דומה הוא המנגנון של "בתי ספר ייחודיים", שמאפשר לבתי ספר ממלכתיים "רשמיים" לגבות תשלומים גבוהים ולסנן את התלמידים – ניתן לקרוא על זה עוד כאן וכאן.

מנגנון נוסף הוא תשלומי הורים. כידוע, בתי ספר גובים מהורי התלמידים תשלומים עבור חלק מהפעילויות הבית ספריות שאינן מכוסות ע"י משרד החינוך, כגון טיולים שנתיים. עם השנים, בתי הספר של השכבות החזקות החלו לגבות תשלומי הורים גבוהים יותר ויותר, ולהשתמש בהם כדי לספק לתלמידיהם שירותים שהם למעשה חלק מהחינוך עצמו, כמו תכניות לימוד נוספות (תל"ן) וחוגים. בפועל, התשלומים מסננים מבית הספר תלמידים שהוריהם אינם יכולים לעמוד בהם, ומאפשר לילדי המעמד הגבוה להינות מחינוך באיכות גבוה יותר מזה של שאר תושבי המדינה. ניתן לקרוא על כך עוד כאן, כאן, כאן וכאן.

מנגנונים אלה יוצרים בפועל מעין "שיטת שוברים ישראלית" – בתי ספר שמקבלים מימון ציבורי איך מתנהלים בצורה עצמאית, מסננים תלמידים, וגובים תשלומים נוספים מההורים. הם "נהנים" מהחסרון של שיטת השוברים של פרידמן – יצירת סגרגציה ואי-שוויון – אך בניגוד אליה, הם נוצרו באופן חסר סדר ותכנון, וללא פיקוח משמעותי של המדינה.

ניתן לקרוא עוד על התהליכים של הפרטת מערכת החינוך בישראל כאן.

סיכום:
חינוך איכותי הוא תנאי הכרחי לחופש של אדם, וחינוך שוויוני הוא תנאי הכרחי לשוויון הזדמנויות ולסולידריות בחברה. משתי הסיבות, סוציאל-דמוקרטים מאמינים שעל המדינה לסבסד את החינוך ולפקח עליו. יש גם סיבות נוספות, פחות אידיאולוגיות, לסבסד את החינוך – לחינוך איכותי יש השפעות חיצוניות חיוביות על כלל החברה, ולכן כדאי לחברה לממן אותו.

תיאורטית,המדינה יכולה לתת לשוק הפרטי לספק את החינוך תוך כדי שהיא מסבסדת אותו ומפקחת עליו – למשל, באמצעות שיטת השוברים של פרידמן. הבעיה עם הרעיון הזה היא כשנותנים לבתי ספר להתחרות בשוק הפרטי, הם לא מתחרים ביניהם על ידי התייעלות, אלא ידי "גריפת שמנת" – ניסיון למשוך אליהם תלמידים חזקים מהמעמדות הגבוהים. עם הזמן, זה מוביל לסגרגציה בחינוך, שגורמת נזק לשוויון ולסולידריות בחברה.

שיטת השוברים נוסתה בצ'ילה וגרמה לבעיה קשה של סגרגציה, בעוד שהשאלה אם היא הביאה תועלת שנויה במחלוקת. השבדים יישמו גירסה משלהם של שיטת השוברים שיוצרת הרבה פחות סגרגציה, אבל גם כאן לא ברור אם היא הביאה תועלת משמעותית.

בישראל, קיימים מנגנונים שונים שמאפשרים לבתי ספר לפעול בצורה עצמאית תוך קבלת מימון מהמדינה – בתי ספר מוכרים שאינם רשמיים, בתי ספר ייחודיים, ותשלומי הורים. בדומה לשיטת השוברים, מנגנונים אלה מחוללים סגרגציה ואי-שוויון, והם למעשה מהווים את דרכו של המעמד הגבוה להעניק לילדיו חינוך טוב יותר משאר תושבי המדינה.

4 מחשבות על “מערכת החינוך

  1. חינוך איכותי הופך את התלמיד לאזרח משכיל יותר – …, יהיה מעורב יותר בפוליטיקה, ויפקח טוב יותר על הפוליטיקאים.
    ומתפלאים שהפוליטיקאים עסוקים בלהרוס את מערכת החינוך 🙂

    מרגיש לי שהדיון הזה על שיוויון בחינוך מתעלם כמעט לחלוטין מרוב האוכלוסייה.
    יש פה התייחסות ל״איך למנוע מהעשירים לקנות לילדים שלהם חינוך שאף אחד לא יכול לקבל״
    – משימה כמעט בלתי אפשרית – כי הרי מחוץ למסגרת בית הספר בכל מקרה הוא יקבל משאבים הרבה מעבר לאוכלוסיה הכללית

    והתייחסות ל״איך לתת חינוך איכותי לעניים״
    – משימה חשובה בהיבט הלאומי, בעיקר לאור הקשיים שמלווים את הילדים הללו מחוץ לביהס.

    ומה עם ה60% הנותרים?
    הללו שרוצים שלילדים שלהם יהיה את החינוך הכי טוב שהם יכולים להעניק כדי שהילד שלהם יטפס מעט בסולם החברתי – או לפחות יוכל לרכוש לעצמו מקצוע טוב.
    זה אוכלוסייה שהזמן שהילד מבלה במסגרת החינוכית הוא מהותי – האפשרויות לקנות בעבורו חינוך חיצוני לחלוטין ממערכת החינוך הן מאוד מוגבלות – אני לא רואה איזה אפשרויות פתוחות לציבור זה במערכת ״שיוויונית״ לחולוטין?

    כמו כן, יש פה התייחסות כלכלית גרידא – אבל חינוך שיוויוני לחוטין מבחינה כלכלית לא באמת נותן מענה לצרכים של תלמידים ולא ממצה את הכישורים השונים של ילדים.

    חינוך למצוינות עולה כסף, חיזוק תלמידים חלשים (מבחינה לימודית לא כלכלית) עולה כסף – איפה המענה לזה ?

    קצת ביצה ותרנגולת – אבל האם בחברה שהיא לא הומוגנית בצרכים ובערכים האם ניתן להחיל את אותו החינוך על כולם?
    כיצד ניתן להחיל את אותו החינוך על חרדי ואתאיסט? בלי לשבור אף אחת מהאוכלוסיות הללו?

    • הי יוני,
      תודה על התגובה 🙂

      אני חושב שהפוסט הזה בהחלט מתייחס לכל האוכלוסיה. הבעיה של סגרגציה היא לא בעיה רק של החמישון העליון והחמישון התחתון, היא משפיעה על כל האוכלוסיה.

      לגבי "הללו שרוצים שלילדים שלהם יהיה את החינוך הכי טוב שהם יכולים להעניק כדי שהילד שלהם יטפס מעט בסולם החברתי – או לפחות יוכל לרכוש לעצמו מקצוע טוב": הרצון הזה הוא בלתי אפשרי בהגדרה. זה בלתי אפשרי שכל הילדים יטפסו בסולם החברתי – הסולם החברתי הוא יחסי, וכדי שאדם אחד יעלה, אדם אחר חייב לרדת. זה גם בלתי אפשרי שכולם ירכשו "מקצוע טוב" – אין הרבה מקצועות שנחשבים לטובים, ואם כולם ירכשו אותם, אז ההיצע והביקוש יגרמו לירידת המשכורות במקצועות האלה והם יפסיקו להיות טובים.
      לכן, מלכתחילה לא נכון לבנות מערכת חינוך שתאפשר לכולם "לעלות בסולם החברתי או לפחות לרכוש מקצוע טוב". הדרך הנכונה כאן לדעתי היא הדרך הסוציאליסטית: לדאוג שפערי המעמדות בחברה יהיו קטנים ככל האפשר, כך שלא חשוב איפה אתה נמצא בסולם החברתי ומה המקצוע שלך, עדיין יהיו לך חיים טובים. כמובן, הנושא הזה חורג מהתחום של מערכת החינוך.

      לגבי "האפשרויות לקנות בעבורו חינוך חיצוני לחלוטין ממערכת החינוך הן מאוד מוגבלות – אני לא רואה איזה אפשרויות פתוחות לציבור זה במערכת ״שיוויונית״ לחולוטין?": אני חושב שהמצב הנכון הוא שמערכת החינוך תספק חינוך מספיק טוב כדי שאף אחד לא ירגיש צורך לרכוש חינוך חיצוני. הסיבה שבמדינה שלנו הרבה הורים מרגישים צורך לרכוש חינוך חיצוני היא שהמדינה מזניחה את מערכת החינוך. המאבק הנכון הוא המאבק שדורש מהמדינה להפסיק להזניח את מערכת החינוך, ולא מאבק לדרוש שהמעטים שיכולים להרשות לעצמם יוכלו לרכוש חינוך חיצוני.

      לגבי השאלה איך מחנכים אוכלוסיה הטרוגנית של תלמידים – זו שאלה מצוינת, אבל חורגת מהנושא של הפוסט הזה 🙂

      לגבי "חינוך למצוינות עולה כסף, חיזוק תלמידים חלשים (מבחינה לימודית לא כלכלית) עולה כסף – איפה המענה לזה?": מדינת ישראל יכולה להרשות לעצמה להשקיע את הסכומים הנדרשים במערכת החינוך בדיוק כמו שרוב המדינות המפותחות יכולות לעשות את זה (מדינת ישראל משקיעה פר תלמיד מעט יחסית למדינות מפותחות אחרות). ספציפית יותר: המיסים במדינת ישראל נמוכים בהשוואה בינלאומית, והמדינה בהחלט יכולה לגבות עוד מיסים ולממן עם זה מערכת חינוך יותר טובה. חשוב גם לזכור שהשקעת כסף במערכת החינוך זה לא מותרות שהמדינה קונה לתושבים בשביל הכיף שלהם – זו השקעה בעתיד של המדינה, וקשה לי לחשוב על השקעה רווחית יותר.

  2. מעניין מאוד, תודה על הפוסט!

    אני תוהה לגבי ״ מורה שרוצה לשפר את הציונים של תלמידיו יכול להתמקד בללמד אותם טכניקות שעוזרות לפתור מבחנים אבל אינן מועילות להבנה של חומר הלימוד״

    נשמע שיש פה בעיה של מטריקה. גם אצלי בצוות, כשאנחנו מנסים להיות data driven, הבעיה הזו קורית אם המטריקה שמנסים לאפטם היא לא טובה. קורה לפעמים שבדיעבד מבינים שהצלחנו להשתמש בטריק כדי לגרום למטריקות שלנו לעלות, אבל איכות המוצר שלנו רק ירדה. בדרך כלל הפתרון האופטימלי הוא תיקון של המטריקה כדי שתעקוב אחרי הדבר שאנחנו באמת רוצים לשפר. אני מבין שזה קשה מאוד, אבל באמת בלתי אפשרי למצוא שיטת ניקוד שתתאים יותר למה שאנחנו באמת רוצים למדוד, כך שיהיה קשה מאוד לבתי ספר לשפר את הדירוג שלהם בלי באמת לשפר את טיב החינוך?

    • הי מתן,
      תודה, אני שמח לשמוע שאהבת את הפוסט 🙂

      לגבי השאלה אם זה באמת בלתי אפשר למצוא שיטת ניקוד מתאימה – אני לא יודע אם זה בלתי אפשרי, אבל אני עוד לא שמעתי על שיטת ניקוד שמבטיחה את זה. כמובן, אני לא איש חינוך, אז אני לא האדם הכי מוסמך לענות על זה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s