סולידריות

“בבסיסו של בית טוב ניצבת השותפות ותחושה של קהילה. בבית טוב אין בעלי זכויות יתר או אנשים חסרי ערך; אין בו מועדפים, אין בו בנים חורגים ואיש אינו רשאי להתנשא על מישהו אחר. בבית הטוב איש אינו מנסה להרוויח על חשבונו של אחר, והחזק אינו מדכא את החלש. בבית הטוב שוררים שוויון, התחשבות, שיתוף פעולה ועזרה הדדית. המשמעות, ביחס לבית של כלל התושבים, היא ביטול כל האפליות הכלכליות והחברתיות שמחלקות אותם לברי מזל וחסרי מזל, לשליטים ונשלטים, לעניים ועשירים…. אם החברה השבדית עתידה להיות בית טוב לחבריה – חייבים להיעלם הבדלי המעמדות, חובה לפתח שירותים סוציאליים וחובה להבטיח שוויון כלכלי. חייב להינתן לעובדים תפקיד מהותי בניהול הכלכלה, והדמוקרטיה חייבת להיות טוטאלית ולחול גם על החברה וגם על הכלכלה…" (פר אלבין האנסון, ראש ממשלת שבדיה הסוציאל-דמוקרטי בין 1932 ל 1946, נאום בפרלמנט מ 1928. תרגום של ד”ר עמי וטורי, בשינוי קל)

“אם לא הייתי מאמין באפשרות לאחד את האינטרסים של רבים לאינטרס משותף גדול, גם אני לא הייתי מאמין בסוציאליזם. כי סוציאליזם מניח הבנה משותפת בדרגה הגבוהה ביותר, שיתוף הפעולה של הרבים למען הרווחה המשותפת.” (פר אלבין האנסון)

בפוסט הזה נדבר על סולידריות, הערך הסוציאל-דמוקרטי השלישי. הרעיון של סולידריות מסוכם נהדר בציטוט הראשון של פר אלבין הנסון מלמעלה – מדובר בתחושה של שותפות וקהילה, שיתוף פעולה ועזרה הדדית. הסולידריות מתבססת על ההבנה שמובעת בציטוט השני: האינטרסים של כל אחד מאיתנו הם משותפים יותר מאשר מנוגדים, ולכן עלינו לפעול ביחד כדי לקדם אותם. בואו נתחיל מלדבר על הרעיון השני.

האינטרס הגדול המשותף לכולנו
קלישאה ידועה אומרת שאף אחד מאיתנו לא חי באי בודד. כולנו חיים בחברה, והחברה הזו מתנהלת לפי סדר חברתי מסוים. ללא החברה והסדר החברתי, אף אחד מאיתנו לא היה מסוגל לתפקד ברמה הבסיסית ביותר: לא היה לנו איפה לעבוד או איך להתפרנס, רובנו לא היינו מסוגלים להשיג את המצרכים הבסיסיים ביותר, ולא היינו מסוגלים להגן על עצמנו מהאנרכיה והפשיעה שהיו שוררים.

הרעיון הזה בטח נראה לכם מובן מאליו, ואולי אתם תוהים למה אני בכלל טורח להזכיר את זה. למרות זאת, אני חושד שלא כל מי שיודע אותו בהכרח הפנים אותו. כדי להדגים את זה, אני אטפל לדוגמה ספציפית, שאני מאמין שמשקפת את הלכי המחשבה אצל הרבה אנשים.

לפני כמה זמן שאל אותי חבר שעובד בהיי-טק מדוע אני חושב שזה מוסרי שהמדינה לוקחת אחוז גבוה מפירות עבודתו. השאלה הזו נשמעת טבעית והגיונית לחלוטין, עד שנזכרים במה שכתבתי קודם – פירות עבודתו לא היו קיימים לולא הסדר החברתי. פירות עבודתו לא היו קיימים ללא בתי הספר  שהתחנך בהם, או ללא מערכת הבריאות שטיפלה בו. פירות עבודתו גם לא היו קיימים ללא המסגרת החברתית שמאפשרת הקמת חברות הייטק, ושדואגת שבאוכלוסיה יהיו מספיק מתכנתים כדי שחברות כאלה יהיו אפשריות. הם לא היו קיימים אם המדינה לא הייתה מקימה, לפני עשרות שנים, תעשיה בטחונית וצבאית שזרעה את הזרעים לתעשיית ההיי-טק האזרחית היום. לכן, קשה להגיד ש"פירות עבודתו” הם אכן פירות עבודתו. יותר נכון להגיד שהם פירות עבודתה של החברה כולה.

למעשה, גם אם היינו מקבלים את טענתו שפירות עבודתו הם שלו, עדיין היה צריך לשאול האם המשכורת שהוא מרויח היא אכן "פירות עבודתו" – אחרי הכל, המשכורת של חברי לא נקבעת לפי הערך של מה שהוא מייצר, אלא על פי ההיצע והביקוש במקצוע שלו. ההיצע והביקוש, בתורם, הם תוצאה של הסדר החברתי הספציפי. למשל, אם המדינה הייתה מתירה לחברות היי-טק לייבא מתכנתים מהודו, המשכורת של חברי הייתה יורדת פלאים. בעצם, הוא חייב את המשכורת הגבוהה שלו למדינה, ולו רק משום שהיא אוסרת על ייבוא מתכנתים מהודו.

אם כן, כולנו תלויים בסדר החברתי כדי להגשים את המטרות והאנטרסים שלנו. במילים אחרות, למרות שהאינטרסים של כל אחד ואחת מאיתנו יכולים להיות שונים, ולפעמים מנוגדים, בסופו של דבר לכולנו יש אינטרס משותף אחד גדול – לחיות ביחד בחברה, בסדר חברתי שמאפשר לכולנו לקדם את השאיפות והאינטרסים שלנו.

הסדר החברתי הזה יכול להתקיים רק בגלל שכולנו מסכימים אליו ומקבלים אותו. אם רוב האנשים היו מפסיקים להכיר בו, הוא היה מתפוגג. אם אנחנו רוצים שהסדר החברתי ימשיך להתקיים, ולהמשיך להרוויח ממנו, חשוב שכולם ירגישו שהם מרוויחים מהסדר החברתי הזה, או שהם יפסיקו לשתף אתו פעולה.

לכן, אם הסדר החברתי הנוכחי גורם לכך, למשל, שרבים סובלים מעוני, זה האינטרס שלנו לתקן את זה, אפילו אם אנחנו באופן אישי מרוויחים מההסדר הזה בטווח הקצר. אותו הדבר נכון גם אם הסדר החברתי גורם לכך שרבים מרגישים שהם מופלים לרעה, שאין להם יכולת אמיתית להשתתף בחיי החברה, או שאין להם השפעה על המערכת הפוליטית ושב"חלונות הגבוהים" מקבלים החלטות במקומם. בקיצור, אם שאר האנשים בחברה לא נהנים מחופש ומשוויון, זה האינטרס שלנו לתקן את זה, גם אם אנחנו נמצאים בצד הטוב של האי-שוויון.

חברה סולידרית
חברה סולידרית היא חברה שהפנימה את זה, ולכן חבריה מתנהגים בהתאם: הם מתייחסים זה לזה כאל שותפים, ולא כאל מתחרים, מתחשבים אחד בשני, עוזרים אחד לשני, ודואגים שכולם יהנו מהפירות שהחברה מייצרת. בחברה כזו זו שוררת אווירה של אמון, אחריות הדדית ושיתוף פעולה. כשיש ניגוד אינטרסים, הוא מיושב ע"י דיון דמוקרטי, פשרה והבנה הדדית, ולא ע"י כיפוף ידיים. זו החברה שסוציאל-דמוקרטים שואפים לבנות, ולשאיפה הזו מתכוונים כשמדברים על ערך הסולידריות.

הדיון עד עכשיו אולי יוצר רושם שהשאיפה לסולידריות היא שאיפה תיאורטית ומופשטת, “באויר", אבל יש לה השלכות מאוד מעשיות. מי ששואף לסולידריות לא יכול לקבל חברה שמחולקת למעמדות, שחיים בערים אחרות או שכונות אחרות, ומנותקים אחד מהשני. הוא לא יכול להשלים עם גטאות חברתיים. מי ששואף לסולידריות גם לא יכול לקבל מצב שבו השכבות המבוססות ישלחו את ילדיהן לבתי ספר פרטיים אליטיסטיים, שסגורים לילדים משכבות אחרות. הוא גם לא יכול להשלים עם חברה שבה מתפתחות שתי מערכות של שירותים חברתיים: מערכת פרטית ואיכותית לעשירים בלבד ומערכת ציבורית גרועה לכל השאר.

התופעות האלה, שכולן מתפתחות בחברה הישראלית היום, מחבלות בסולידריות החברתית. הן בהכרח יוצרות מצב שבו האוכלוסיה מחולקת לשבטים, שלכל אחד מהם יש אינטרסים נפרדים משל השאר, ושממוקדים בקידום האינטרסים שלהם על חשבון האינטרסים של שאר החברה. השאיפה לסולידריות מחייבת מאבק בתופעות האלה.

דברים דומים ברשת: שלמה קראוס כתב מאמר מצוין בשם "הכסף לא יציל אותי"ב ynet, שמסביר בדיוק את הרעיון הזה בניסוח אחר (יותר קונקרטי ואישי ופחות מתפלסף). דובי קננגיסר כתב בבלוג שלו פוסט מצוין על נושא דומה.

סיכום ביניים
בפוסטים האחרונים דיברנו על שלושת הערכים הסוציאל-דמוקרטיים: חופש, שוויון, וסולידריות. כל אחד מהערכים האלה תומך באחרים ונחוץ להם: חופש דורש שוויון, חופש ושוויון דורשים סולידריות. סולידריות דורשת חופש ושוויון. ביחד הם יוצרים את חזון של חברת מופת, שאליה הסוציאל-דמוקרטים שואפים.

שוויון

“שוויון עוסק בזכות השווה של כל אזרח לשלוט בחייו ולהשפיע על החברה בה הוא חי” (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, תכנית מ 2001)

“מדיניות של שוויון היא בסופו של דבר על חלוקת הכוח” (“מהי סוציאל-דמוקרטיה?”, קרלסון ולינדגרן)

“הרעיון הדמוקרטי שמשך אותי למפלגה הסוציאליסטית הייתה הדרישה לשוויון עבור כל האנשים בחברה. שוויון בזכויות אזרח, שוויון גם באפשרות לקחת חלק בתרבות הרוחנית והחומרית.“ (ארנסט ויגפורס, מהאידיאולוגים הסוציאל-דמוקרטיים השבדיים הראשיים ושר האוצר השבדי בין 1932 ו 1949)

“כוח כלכלי מופרז בידיו של אחד מגביל את החופש של האחר. חלוקה שוויונית יותר של הכוח בתחום הכלכלי תגדיל את החופש שם, כפי שמתן זכות הצבעה לכולם עשתה בתחום הפוליטי” (כנ"ל)

הגענו לערך הסוציאל-דמוקרטי השני – שוויון. את הרעיון בסיסי הזכרתי בסוף הפוסט הקודם על כוח: שוויון משמעותו חלוקה שוויונית של החופש והכוח בחברה. השוויון הזה כולל יכולת שווה להשפיע על החיים הפוליטיים ועל מוסדות השלטון, יכולת שווה להשתתף ולהשפיע על התרבות ועל החיים הציבוריים, וגם יכולת שווה של אדם להשפיע על סביבתו הקרובה – למשל, על מקום העבודה שלו ועל השכונה שהוא חי בה. בהתאם לרעיון הזה, הסוציאל-דמוקרטים מחלקים את המושג "דמוקרטיה" לשלושה חלקים, שאת כולם יש להגשים:

  • דמוקרטיה פוליטית דורשת חירויות פוליטיות, כמו חופש דיבור וזכות הצבעה.
  • דמוקרטיה חברתית דורשת שכולם יוכלו להשתתף ולהשפיע במידה שווה על החיים החברתיים.
  • דמוקרטיה כלכלית דורשת שלכל אחד תהיה היכולת להשפיע על המערכת הכלכלית, ובמיוחד על מקום העבודה שלו.

שוויון מול שוויון כלכלי
שוויון כזה דורש רמה מסוימת של שוויון כלכלי, כלומר, שלא יהיו פערים גדולים מדי ברכוש ובהכנסות של האזרחים במדינה. עם זאת, שוויון כזה לא דורש שוויון כלכלי מוחלט – כלומר, שלכולם יהיו בדיוק אותם רכוש ואותה הכנסה.

כדי לראות למה שוויון דורש רמה מסוימת של שוויון כלכלי, בואו נחשוב על דוגמה קיצונית: מדינה שבה אדם אחד מחזיק כמעט בכל הרכוש, כולל כל הבתים, כל החברות, כל העיתונים, וכו'. במדינה כזו, אפילו אם באופן רשמי החוק מבטיח זכויות אזרח לכולם, הזכויות האלה יישארו על הנייר בלבד. אותו עשיר בודד יוכל בפועל לנהל את ענייני המדינה. בפרט, אפילו אם רשמית יובטח לאזרחים חופש הביטוי, מי שיעז להגיד דברים שאותו עשיר לא יאהב, יסתכן בכך שלא יוכל למצוא עבודה ושיגרשו אותו מהבית שהוא גר בו – לא בדיוק חופש ביטוי. וגם אם מישהו ידבר, איזה עיתון ידפיס את הדברים? ועל הנייר של מי?

הדוגמה הזו אולי נשמעת קיצונית, אבל היא לא מאוד רחוקה מהמציאות. כבר היום, במדינה שלנו יש מספר קטן של אנשים שהם עשירים מספיק כדי להחזיק בידיהם יותר כוח מרוב אזרחי המדינה, אנשים שרק מעט פוליטיקאים או עיתונאים יעזו להרגיז אותם או להמרות את פיהם. מי שמעורב פוליטית נתקל בדוגמאות לזה כל יום, ורועי צ'יקי ארד תיעד בבלוג המעולה שלו כמה דוגמאות מצוינות. אני אסתפק בלהזכיר דוגמה אחת: ב 2008 יצא הסרט "שיטת השקשוקה” שמתח ביקורת על האחים עופר. במשך שנה אף ערוץ לא הסכים לשדר אותו. כשהוא שודר לבסוף, זה היה רק בערוץ 1, ורק לאחר שהערוץ הסכים לשדר אחריו סרטון תגובה מטעם האחים עופר.
חשוב להדגיש: אין צורך בפערים כלכליים קיצוניים כדי ליצור אי-שוויון בחופש ובכוח, ולא רק העשירים הגדולים נהנים מיחס מועדף של הרשויות. בחברה הישראלית היום, גם סתם אנשים בעשירון העליון בדרך כלל יהנו מחופש וכוח גדולים יותר מאנשים בעשירונים התחתונים. לדוגמה, בתקופת המחאה החברתית, המאהלים ברוטשילד קיבלו יחס שונה לחלוטין מהרשויות מזה שקיבלו המאהלים של דרום תל אביב. דוגמה אחרת מהזמן האחרון היא הדרך שבה בתי הספר לטבע ואמנויות, שפונים בעיקר לשכבות המבוססות, נהנו מהעלמת עין של משרד החינוך ממיונים בלתי חוקיים שביצעו. פערים כלכליים משמעותיים בין שתי קבוצות אוכלוסיה תמיד יכולים להוביל לפערים משמעותיים בכוח, במיוחד אם הם מלווים בתרבות ובנורמות מסוימות (למשל, גזענות כלפי תושבי דרום תל-אביב, שחלק גדול מהם מזרחים או ערבים).

בואו נחזור רגע לנקודה של שוויון כלכלי מוחלט. הרעיון של שוויון כלכלי מוחלט נראה לא הוגן להרבה אנשים: אחרי הכל, בכל מקום עבודה יש כאלה שעובדים קשה יותר ויש כאלה שעובדים קשה פחות – מדוע שמי שמתאמץ יותר לא יוכל לזכות לתגמול על כך?
התפיסה הסוציאל-דמוקרטית של שוויון לא דורשת שוויון כלכלי מוחלט, ולא אוסרת לתגמל את מי שמתאמץ יותר. עם זאת, היא דורשת שהתגמול הזה יהיה חומרי בלבד – אדם יוכל לקנות יותר מוצרים או שירותים ולהרשות לעצמו רמת חיים קצת יותר גבוהה, אבל הוא לא יקבל יותר השפעה או מעמד חברתי גבוה משל אחרים.

האם צריך לבחור בין חופש לשוויון?
חלק מהליברלים, בעיקר מהצד הימני\ניאוליברלי, טוענים שיש סתירה מהותית בין ערך החופש לערך השוויון, משום על מנת להשיג שוויון יש לפגוע בחופש של החזקים. לכן, הם יטענו, חייבים לבחור רק באחד מהערכים, או לפחות לתת לאחד מהם עדיפות ברורה. נוהגים בעניין הזה לצטט את מילטון פרידמן, שאמר "חברה שמעמידה שוויון לפני חופש לא תקבל אף אחד מהם".

באופן אישי, הטיעון הזה נראה לי מטופש. הסתירה בין חופש לשוויון אינה גדולה יותר מהסתירה בין חופש הקניין לחופש התנועה: למשל, חופש הקניין שלך דורש לאסור עלי להיכנס לביתך בניגוד לרצונך, ובכך פוגע בחופש התנועה שלי. בכל זאת, אף ליברל לא יעלה בדעתו לטעון שיש סתירה מהותית בין חופש הקניין לחופש התנועה ולכן חייבים לבחור באחד מהם. האמת היא שבכל תפיסה דמוקרטית, בין אם ליברלית ובין אם סוציאליסטית, אנו רוצים לקדם מגוון ערכים שלפעמים סותרים אחד את השני, ואנחנו נדרשים לאזן ביניהם. זה לא מחייב אותנו לוותר על אחד מהם.

מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, לא רק שערך השוויון לא סותר חופש, הוא הכרחי לחופש. כשיש פערי כוח משמעותיים בחברה, זה בהכרח יוביל לכך שהחזקים ינצלו את החלשים וישעבדו אותם. חופש ללא שוויון הוא חופש למעטים ושעבוד לרבים.

כוח, ואיך הוא קשור לחופש

“חופש, כן, אבל בשביל מי, ובשביל מה?” (ארנסט ויגפורס, מהאידיאולוגים הסוציאל-דמוקרטיים השבדיים הראשיים ושר האוצר השבדי בין 1932 ו 1949)

“השוק חופשי, אנחנו עבדים” (סיסמה של המחאה החברתית)

בפוסט הזה אני רוצה לדבר על מושג הכוח – מושג מרכזי לדרך שבה סוציאל-דמוקרטים מבינים את החברה. הדיון בכוח יעמיק את ההבנה שלנו של רעיון החופש, ויוביל אותנו לדיון בשוויון.
בפוסט הקודם על חופש, הזכרתי שהליברלים דורשים הגנה על החופש של אנשים מפני האלימות של אנשים אחרים, ואז העליתי שאלה: האם אלימות היא הדרך היחידה שבה אנשים יכולים לסכן את החופש של אנשים אחרים? התשובה הסוציאל-דמוקרטית לשאלה היא "לא": כשלאדם אחד יש יותר כוח מלאדם שני, הוא יכול להשתמש בכוח הזה כדי לדכא את החופש של האדם השני – בין אם הכוח הזה הוא כוח פיזי (אלימות), ובין אם הוא כוח כלכלי או כוח אחר.

דוגמה
כרגיל, הדרך הכי טובה להבין את הרעיון היא לחשוב על דוגמה פשוטה. בואו נדמיין עובד בשם א', בשנות הארבעים לחייו, נשוי עם ילדים. הבוס החדש של א' ניגש אליו ומבקש ממנו לבוא בסופ"ש לעבודה, כדי לעזור בהתמודדות עם דדליין לחוץ. א' חושב על האופציות שלו: מבחינה חוקית, הוא יכול לסרב לבקשת הבוס, כי הרי עבודה בסופ"ש לא נמצאת בחוזה העבודה שלו. מצד שני, הבוס החדש עלול להתעצבן ולפטר אותו. בגילו כבר די קשה למצוא עבודה, והוא צריך לפרנס את הילדים שלו. א' מגיע בקלות למסקנה שעדיף לו להסכים לבקשת הבוס.
אז מה קרה כאן בעצם? הבוס למעשה הכריח את א' לבוא לעבוד בסופ"ש בניגוד לרצונו, ואפילו בניגוד לתנאים שא' הסכים להם כשהוא חתם על חוזה העבודה שלו. כלומר, החופש של א' נפגע. איך זה קרה? שורש הבעיה כאן הוא שלבוס יש את הכוח להפוך את א' למובטל באופן שרירותי. הכוח הזה מאפשר לבוס לכפות על א' לעבוד בסופ"ש בניגוד לרצונו. שימו לב שהכוח הזה לא הגיע מאלימות (הבוס הרי לא הכה אותו) וגם לא מכפיה ממשלתית (החוק הרי לא נותן לבוס את הסמכות הזו). הכוח הזה הוא כוח כלכלי.

ליברל שיקרא את מה שכתבתי עכשיו ימחה. הוא כנראה יטען שהבוס לא הכריח את א' לעשות כלום – א' בחר מרצונו החופשי להסכים לבקשת הבוס. הוא באותה מידה היה יכול לסרב ולקחת את הסיכון שהבוס יפטר אותו. זה אמנם לא סימפטי, אבל אין כאן פגיעה בחופש. אבל, ע"פ אותו היגיון, אפשר לטעון שהמדינה אינה יכולה לפגוע בחופש של האזרח אף פעם – האזרח תמיד יכול לבחור שלא לציית לחוק ולהסתכן במאסר – ושום ליברל לא יסכים לטענה הזו.

הליברל הדמיוני שציירתי יטען אולי שאין מה להשוות בין פיטורים לבין מאסר. יש לכך מספר תשובות: ראשית, עבור אדם מבוגר עם ילדים, פיטורים יכולים לגרום סבל רב יותר מאשר יגרום מאסר לאדם צעיר שלא צריך לפרנס ילדים. שנית, עצם העובדה שפיטורים נראים לנו עדיפים על מאסר נובעת מזה שיש מדינת רווחה שדואגת להבטיח פרנסה מינימלית למובטלים ועניים – לפני שהייתה מדינת רווחה, פיטורים היו יכולים להיות גזר דין מוות. מדינת הרווחה, בתורה, היא הישג סוציאל-דמוקרטי שנועד, בין השאר, להפחית את האיום שיש בפיטורים.

הכוח של מעסיק על עובד הוא רק דוגמה אחת. באותה מידה הייתי יכול להביא כדוגמה את הכוח של משכיר על שוכרים, או של בנק על לוקחי משכנתא, או מגוון דוגמאות אחרות. כוח כלכלי הוא גם לא הסוג היחיד של כוח שצריך לקחת בחשבון – למשל, לעיתון יש כוח על האנשים שהוא מסקר, במיוחד אם הם פוליטיקאים.

חלוקת החופש החברה
המסקנה מכל הדיון הזה היא שהחופש של אנשים תלוי לא רק בהם ובכוח שלהם, אלא גם בכוח של אנשים אחרים עליהם. זה אומר שכדי להבטיח חופש לאנשים, לא מספיק להבטיח חופש בחוק, וגם לא מספיק שיהיו להם אמצעי קיום בסיסיים – כדי להבטיח חופש לאנשים, צריך לשנות את יחסי הכוח בחברה. מדינת רווחה, איגודי עובדים, ואיגודים אחרים משיגים בדיוק את זה.

כדי לשנות את יחסי הכוח בחברה צריך לפעמים לפגוע בחופש של חלק מהאנשים. למשל, החוק שאוסר על מנהל לפטר עובדים במהלך שביתה מגביל את החופש (והכוח) של המנהל, אבל מגדיל את החופש (והכוח) של העובדים. חוקים שמונעים פינוי מידי של שוכרים פוגעים בחופש (ובכוח) של המשכיר, אבל מגדילים את החופש של השוכרים. זה הרעיון שהציטוט הראשון למעלה מביע – כשמדברים על חופש, צריך לשאול "על החופש של מי בדיוק אנחנו מדברים?". הרעיון הזה אולי נשמע מוזר בהתחלה, אבל הוא לא חדש: אחרי הכל, גם ליברלים יסכימו להגביל את החופש שלי לחנות באמצע הכביש המהיר כדי שלאנשים אחרים יהיה את החופש לנסוע עליו.

זה בלתי אפשרי לתת חופש מלא לכולם. בסופו של דבר, כל חברה דמוקרטית צריכה להחליט איך היא מחלקת את החופש בין האזרחים שלה. חלוקת החופש, בתורה, תלויה בחלוקת הכוח בין האזרחים. הסוציאל-דמוקרטים מאמינים שאת החופש והכוח צריך לחלק שווה בשווה בין האזרחים, וזו אולי כל התורה על רגל אחת.

חופש

“חופש מהזנחה, בערות, מחסור, אבטלה, וחולי” (דו"ח בוורידג')

“הסוציאל-דמוקרטיה מעולם לא הכחישה, ואף ראתה בכך כבוד, ששורשיה נטועים באותה אדמה אינטלקטואלית שהזינה את הרעיונות הליברליים של חופש. אך היא מעולם לא ראתה את הדרך להגשים את הרעיונות האלה בתחרות בין אינדיבידואלים, המנוהלת רק ע"י השוק החופשי, כשמשימותיהן של המדינה והחברה מופחתות למינימום” (ארנסט ויגפורס, מהאידיאולוגים הסוציאל-דמוקרטיים השבדים הראשיים ושר האוצר השבדי בין 1932 ו 1949)

בפוסט הזה נדבר על הערך הסוציאל-דמוקרטי הראשון – חופש. כמו שהציטוט של ויגפורס מלמעלה אומר, השורשים של הערך הזה מגיעים מאותו מקום של הרעיון הליברלי של חופש, אבל הסוציאל-דמוקרטים הרחיבו את הרעיון. לכן, בואו נתחיל מלדבר על הרעיון הליברלי.

חופש מדיכוי ומאלימות
רעיון החופש הליברלי נולד בתקופה שבה מדינות אירופה נשלטו ע"י מלכים ואצילים. הנתינים של המדינות האלה היו חשופים כל הזמן לשרירות ליבם של האצילים, שיכלו לעשות בנתיניהם ככל העולה על רוחם. הרעיונות הליברליים צמחו כתגובה לדיכוי הזה, ודרשו שלבני האדם ינתן חופש מהדיכוי של השלטון.

החופש הזה כלל בין השאר זכות להגנה פיזית – כלומר, שהשלטון לא יוכל לפגוע באנשים פיזית ללא הצדקה; חופש להחזיק רכוש שלא יוכל להילקח בשרירותיות ע"י השלטון; חופש להחזיק בדיעות ובאמונות ולהביע אותן כרצונם; וחופש להתאגד בארגונים שיקדמו את האנטרסים שלהם. הדרישות האלה לחופש רלוונטיות גם היום, כמו שמדגימים הסיפורים היומיומיים על אלימות משטרתית בארץ, או המעללים של ה NSA שנחשפו לאחרונה בארה"ב.

כמובן, הליברלים הבינו שללא כל התערבות שלטונית, הארץ תהפוך לאנרכיה שבה כל דאלים גבר. בארץ כזו החופש של אנשים יפגע ע"י האלימות של אנשים אחרים. לכן הם דרשו שהשלטון יגן על החופש שלהם מפני האלימות של אחרים, אבל יסתפק בזה – ולא יתערב בחייהם מעבר לזה.

אבל הדרישה הזו מעלה את השאלה הבאה: האם אלימות היא הדרך היחידה שבה אנשים יכולים לפגוע בחופש של אנשים אחרים? ואם יש דרכים אחרות (למשל, כלכליות) שהן אנשים יכולים לפגוע בחופש של אנשים אחרים, האם השלטון לא צריך להגן על אנשים גם מהסיכונים האלה? אנחנו נדבר על השאלה הזו בפוסט הבא, ובינתיים נמשיך לדרכים אחרות שבהן הסוציאל-דמוקרטים הרחיבו את רעיון החופש.

חופש ממחסור
לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית, משמעותו של המושג "חופש" היא “הזכות של אדם לשלוט בחייו”. לא רק דיכוי ואלימות יכולים לסכן את החופש הזה של האדם, אלא גם גורמים נוספים, למשל, מחסור ומחלה. כאן אני רוצה לדבר בעיקר על מחסור, כי העניין של מחלה נראה לי ברור.

בתקופת המהפיכה התעשייתית, יום עבודה יכל לנוע בין 10 ל 18 שעות, שישה ימים בשבוע, והעובד בדרך כלל נאלץ לשלוח את גם את ילדיו לעבוד במקום לחנך אותם. ימי חופשה נחשבו לפריבילגיה. עובד היה בסיכון מתמיד להפוך למובטל, מה שהיה עלול לגרום לו ולמשפחתו לגווע ברעב. קשה לראות איך אפשר לקרוא לאדם כזה "חופשי”, כשהחיים שלו כמעט לחלוטין אינם בשליטתו ונתונים לחלוטין לחסדם של אחרים ולגורל.

היום החיים של רוב האנשים במדינות המערביות אינם עד כדי כך קשים, הרבה בזכות מאבקים של התנועות הסוציאליסטיות. אבל גם היום, עוני ומחסור מונעים מאנשים רבים לשלוט בחייהם. המחקר הזה של מרכז מהות מביא הרבה דוגמאות מהחיים של עובדות עניות בישראל היום: למשל, אישה שנאלצת להישאר נשואה לבעל שהיא אינה רוצה בו (עמוד 95), אם שאינה יכולה לשלוט על התזונה שילדיה מקבלים (עמוד 96), נשים שתלויות בחסדיהם של הוריהן או ילדיהן (עמודים 95-97), נשים שחייהן תלויים בתנודות השרירותיות של מחירים בשוק (עמודים 97-99), או נשים שנאלצות לעבוד בתנאים שמסכנים את בריאותן (עמוד 102) או לספוג יחס משפיל (עמוד 106). (תודה לאורנה עמוס על ההפניה למחקר).

חלק מהליברלים, בעיקר מהקצה הליברטריאני, יטענו שאין כאן שום פגיעה בחופש, בגלל שהפגיעות האלה לא נגרמו ע"י כפיה ממשלתית או ע"י אלימות, אלא רק ע"י אילוצים כלכליים. לדעת הסוציאל-דמוקרטים, הפגיעות האלה הן פגיעות מובהקות בחופש של הנשים האלה, ואם אנחנו לוקחים את הרעיון של חופש ברצינות, אנחנו חייבים לדאוג שלאנשים יהיו את האמצעים המינימליים שיבטיחו את החופש שלהם.

חבר ליברל שעובד בהיי-טק שאל אותי פעם למה אני חושב שזה מוסרי להטיל עליו מס גבוה – זה הרי פוגע בחופש הקניין שלו? לשאלה הזו יש כמה תשובות, ועוד נחזור אליה, אבל תשובה בסיסית אחת היא זו: כמו שזה מוצדק להטיל מס כדי לממן את המשטרה, ובכך להבטיח את החופש של אנשים מאלימות, כך זה מוצדק להטיל מס כדי להבטיח את החופש של אנשים ממחסור. בשני המקרים אנו פוגעים פגיעה קטנה בחופש הקניין של אנשים כדי למנוע פגיעה גדולה עוד יותר בחופש של אנשים אחרים.

חופש מבערות
במבט ראשון, זה אולי נשמע מוזר לחשוב על בערות כדבר שמסכן את החופש של אנשים. בסך הכל, בערות היא הרי לגמרי עניין אישי של האדם, לא? דרך טובה להבין את העניין היא לחשוב על אדם שאינו יודע לקרוא ולכתוב או חשבון בסיסי. האם אדם כזה מסוגל לשלוט בחייו בחברה שלנו? כמובן שלא: בתור התחלה, הוא לא יוכל לתקשר עם מוסדות השלטון או עם הבנק, או להבין חוזים שהוא חותם עליהם. הוא גם לא יוכל לקרוא עיתונים ולהתעדכן במה שנעשה במדינה, מה שיהפוך את זכות ההצבעה שלו לחסרת משמעות.

למעשה, אם חושבים על זה, הדוגמה הזו היא פחות קיצונית ממה שהיא נשמעת. רוב האזרחים במדינה מסוגלים לקרוא ולכתוב, ולהשתמש במחשבון, אבל זה לא מספיק לרוב הפעילויות שדרושות כדי לשלוט על החיים בחברה מודרנית. אנשים רבים מוצאים את עצמם חותמים על חוזים שהם לא מבינים, מצביעים בבחירות מבלי להבין באמת את השאלות שעל הפרק, או מגלים שעסקה שעשו עם הבנק היא לרעתם למרות שהם לא יכלו להבין את זה כשחתמו עליה.

גם כאן, טוענים הסוציאל-דמוקרטים, אם אנחנו לוקחים את הרעיון של חופש ברצינות, אנחנו צריכים לתת לאנשים את הידע הדרוש כדי לשלוט בחייהם.

חופש מנורמות חברתיות
גם נורמות חברתיות יכולות לדכא את החופש של אנשים. כדוגמה, אפשר לחשוב על אישה שחיה בחברה שבה לא מקובל לשכור נשים לעבודה או לעשות איתן עסקים. אישה כזו תיאלץ לבחור בחיים של עקרת בית בניגוד לרצונה. היום אנחנו כבר לא חיים בחברה כל כך קיצונית, אבל שוביניזם ואפליה עדיין פוגעים בחופש של נשים, ודיעות קדומות ואפליה עדיין פוגעים באופן דומה בחופש של מיעוטים.

חופש ודמוקרטיה
לסיכום, אני רוצה לדבר על הקשר בין חופש לדמוקרטיה. עבור הסוציאל-דמוקרטים, החופש הוא ערך העומד בפני עצמו, אבל הוא גם חיוני לדמוקרטיה מתפקדת.

בדמוקרטיה, אם נאמר את זה בעדינות, פוליטיקאים לא תמיד אומרים את האמת, ולא תמיד משרתים את האנטרס של הבוחרים שלהם. הדרך היחידה לגרום להם לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך היא שהאזרחים יפקחו עליהם באופן מתמיד. אחרת, הדמוקרטיה שלנו תהפוך לאוליגרכיה.

אבל, כדי לפקח על הפוליטיקאים, האזרחים צריכים זמן פנוי, ידע, ויכולת לנהל דיונים. שלושת הדברים האלה דורשים חופש – גם את חופש הביטוי, אבל גם את החופש ממחסור ואת החופש מבערות. לכן, אם אנחנו לוקחים את הרעיון של דמוקרטיה ברצינות, אנחנו חייבים להעניק לאזרחים חופש, במובן הסוציאל-דמוקרטי של המילה.