הסוציאל-דמוקרטיה השבדית: סיכום ביניים ואתגרים לעתיד

"אנשים חופשיים ושווים בחברה סולידרית הם המטרה של הסוציאליזם הדמוקרטי." (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשבדית, תכנית מ 2001)

"כל הכוח בחברה חייב להתחיל מאלה שמהווים ביחד את החברה. לאינטרסים כלכליים לעולם אין זכות להציב גבולות לדמוקרטיה: לדמוקרטיה תמיד יש זכות לקבוע תנאים לכלכלה ולהציב גבולות לשוק." (כנ"ל)

הפוסט הזה יהיה הפוסט האחרון לבינתיים על הסוציאל-דמוקרטיה השבדית. בפוסט הזה נסכם את מה שאמרנו בפוסטים הקודמים, ונדבר קצת על האתגרים שהסוציאל-דמוקרטים השבדים ניצבים מולם. בפוסטים הבאים נעבור לדבר על כלכלה.

כמו שראינו, סוציאל-דמוקרטיה היא אידיאולוגיה פוליטית, המעמידה במרכזה שלושה ערכים: חופש – הזכות של כל אדם לשלוט על חייו; שוויון – הדרישה שהחופש, הכוח וההשפעה על החברה יחולקו שווה בשווה בין האזרחים; וסולידריות – ההבנה שכולנו תלויים זה בזה ובחברה שאנו חיים בה, ולכן האינטרסים המשותפים שלנו גוברים על ניגודי האינטרסים בינינו.

הסוציאל-דמוקרטים השבדים השתמשו במגוון אמצעים כדי להגשים את הערכים האלה. החשובים מבין האמצעים האלה היו מדינת רווחה אוניברסלית, שמעניקה לכל אדם את השליטה על חייו; כלכלת שוק הכפופה לשלטון דמוקרטי; איגודי עובדים, שמקדמים את השליטה הדמוקרטית של העובדים הן במקום העבודה שלהם, והן במדינה כולה, וארגונים אזרחיים נוספים (כמו קואופורטיבים); הסכמים קיבוציים ברמת המדינה, המממשים סולידריות שכר, לפי העיקרון של שכר שווה לעבודה שווה; מדיניות תעסוקה אקטיבית, שמבטיחה לאנשים את היכולת לעבוד לפרנסתם; וקידום השליטה הדמוקרטית על ההון.

כמה נקודות ששווה להדגיש
סוציאל דמוקרטיה היא אידיאולוגיה פוליטית, לא שיטה כלכלית: בשיח הציבורי בארץ, "סוציאל-דמוקרטיה" נתפסת הרבה פעמים כאלטרנטיבה ל"כלכלת שוק", מין דרך אחרת לנהל כלכלה. למעשה, סוציאל-דמוקרטיה היא צורה אחרת של דמוקרטיה – היא אלטרנטיבה לדמוקרטיה כמו שהליברלים תופסים אותה.
בעוד שהליברלים רואים את הדמוקרטיה בעיקר כהגבלת הכוח של השלטון, הסוציאל-דמוקרטים מאמינים שהכוח של השלטון הוא לא האיום היחיד על הדמוקרטיה – כל ריכוז של כוח בחברה הוא איום על הדמוקרטיה, ובפרט ריכוזו של הכוח בידי בעלי ההון.
התפיסה הסוציאל-דמוקרטית משפיעה כמובן על הדיעות הכלכליות שלנו, אבל סוציאל-דמוקרטיה היא קודם כל עניין פוליטי, לא כלכלי.

סוציאל-דמוקרטיה זה לא רק מדינת רווחה: בארץ, השיח הציבורי על שבדיה עוסק בעיקר במדינת הרווחה הנדיבה ובמיסוי הגבוה. אולם, מדינת הרווחה והמיסים הם רק חלק מהתמונה. התפקיד של איגודי העובדים בסוציאל-דמוקרטיה השבדית הוא חשוב לא פחות, ואולי אף יותר, מזה של מדינת הרווחה. בפרט, הגורם החשוב ביותר לשוויוניות הגבוהה בשבדיה הוא מערכת ההסכמים הקיבוציים, אם כי גם מדינת הרווחה שיחקה תפקיד.

סוציאל-דמוקרטיה מקדשת מטרות, לא אמצעים: היסטורית, סוציאל-דמוקרטיה מזוהה עם האמצעים שהזכרתי למעלה, בעיקר מדינת הרווחה ואיגודי העובדים. אולם, מבחינת הסוציאל-דמוקרטיה, אלה הם בסה"כ אמצעים, שמיועדים להגשים את המטרות – חופש, שוויון, וסולידריות. האמצעים האלה אינם קדושים, ואם חלק מהם יצטרכו להשתנות כדי להגשים את הערכים הסוציאל-דמוקרטיים, אז הם ישתנו. לדוגמה, הסוציאל-דמוקרטים השבדים נטשו את הרעיון של כלכלה מתוכננת כאשר התברר שהוא אינו מתאים להשגת המטרות שלהם.

סוציאל-דמוקרטיה עוסקת בחלוקת הכוח לא פחות מבחלוקת הכסף: סוציאל-דמוקרטים נאבקים הרבה פעמים על סוגיות כלכליות – שכר הוגן לעובדים, שירותי רווחה, עוני ושוויון הכלכלי. אולם, צריך להבין שהסוגיות של חלוקת הכוח הן לא פחות חשובות עבור הסוציאל-דמוקרטים מאשר הסוגיות הכלכליות.
למשל, זה חשוב שעובדים ירוויחו שכר הוגן, אבל זה לא פחות חשוב שלעובדים עצמם תהיה השפעה על קביעת השכר שלהם ועל מקום העבודה שלהם בכלל. זה חשוב לשפר את רמת חייהם של העניים, אבל זה חשוב לא פחות לתת להם את הכוח לקבוע את גורלם, ולשתף אותם בקבלת ההחלטות בחברה. שוויון כלכלי הוא חשוב בראש ובראשונה כאמצעי להשגת שוויון בכוח הפוליטי.

אתגרים לעתיד
הסוציאל-דמוקרטים השבדים נחלו הצלחה כבירה במאה ה-20. לסיכום, רציתי לומר כמה מילים על האתגרים שהם יצטרכו להתמודד איתם במאה ה 21.

אובדן ההגמוניה הפוליטית: במאה ה 20, הסוציאל-דמוקרטים נהנו מהגמוניה בפוליטיקה השבדית. במהלך 82 השנים שחלפו מאז הפיכתה של שבדיה לדמוקרטיה ב 1918 ועד שנת 2000, הסוציאל-דמוקרטים הרכיבו את הממשלה במשך 60 שנים, מתוכן 40 שנים ברציפות. במהלך רוב השנים האלה הם החזיקו בסביבות 45% מהמושבים בפרלמנט, ורק לעיתים רחוקות הם ירדו אל מתחת ל 40%. המעמד ההגמוני הזה אמנם לא אפשר להם להתעלם מרצונותיהן של מפלגות אחרות, אבל הוא אפשר להם לעצב את שבדיה במידה רבה לפי השקפתם.

ההגמוניה הפוליטית הזו נשברה בשנות ה 90, עם המשבר הכלכלי שהתרחש בשבדיה. מאז שנת 2000, הסוציאל-דמוקרטים הרכיבו את הממשלה במשך 6 שנים. כעת הם באופוזיציה, ולמרות שהם עדיין המפלגה הגדולה ביותר, הם מחזיקים רק ב 30% מהמושבים בפרלמנט – השיעור הנמוך ביותר מאז 1918. הסקרים הנוכחיים חוזים שבבחירות הבאות, בספטמבר 2014, הסוציאל-דמוקרטים יחד שאר השמאל השבדי יזכו לרוב. אולם, אפילו אם זה יקרה, הסוציאל-דמוקרטים לא יהנו בעתיד הקרוב מאותה יכולת שהייתה להם בעבר לעצב את שבדיה.

גלובליזציה: כזכור, אחד הדגלים החשובים של הסוציאל-דמוקרטים הוא הרעיון שכלכלת השוק וההון צריכים להיות כפופים לדמוקרטיה. בעבר, היה ניתן לבצע את זה בתוך המדינה, באמצעות הממשלה ואיגודי העובדים. החברות היו צריכות לציית לחוקים שהממשלה קבעה להן, ולהגיע להסכמים עם איגודי העובדים. היום, זה כבר לא "כל כך פשוט", בגלל הגלובליזציה.

הגלובליזציה מאפשרת לחברות להעביר את הפעילות שלהן לכל מקום בעולם. זה מציב אותן בעמדת מיקוח חזקה מול הממשלות ואיגודי העובדים: ממשלה שלא תסכים להתאים את החוקים לדרישות החברות, מסתכנת בכך שהחברות ימשכו ממנה את פעילותן ויעברו למקום אחר. איגודי עובדים שלא יסכימו להתפשר על דרישותיהם עשויים למצוא את מקומות העבודה שלהם עוברים לארצות אחרות. זה מאפשר לחברות במקרים רבים לדרוש ולהשיג הטבות מס, וביטול תקנות שהן לא מחבבות (כמו למשל, חוקי עבודה או תקנות להגנת הסביבה). כמובן, למדינות ואיגודי עובדים עדיין יש כוח רב, אבל הגלובליזציה שוחקת את הכוח הזה. המצב הזה הוא בעייתי עבור כל הממשלות והמדינות, אבל חמור במיוחד הסוציאל-דמוקרטים ורצונם להשליט את הדמוקרטיה על הכלכלה.

בתכנית שלהם מ 2001, הסוציאל-דמוקרטים השבדים מצהירים שהפיתרון הוא "גלובליזציה של הסוציאל-דמוקרטיה": ממשלות, מפלגות סוציאל-דמוקרטיות ואיגודי עובדים ברחבי העולם צריכים לשתף פעולה כדי להכפיף את החברות הבינלאומיות חזרה לשלטון דמוקרטי. שיתוף פעולה כזה יהיה אתגר גדול, אבל הוא הכרחי לא רק לשבדיה, אלא לכל מדינות העולם.

קיימות: מאז מלחמת העולם השניה, העולם המערבי נהנה מצמיחה כלכלית מהירה, שהביאה לעלייה חדה ברמת החיים. כמובן, צמיחה ורמת חיים דורשות משאבים שנלקחים מהסביבה הטבעית שלנו. כל עוד הכלכלה העולמית הייתה קטנה יחסית, לא היה מחסור במשאבים, והסביבה חידשה את המשאבים שלה מהר מכפי שהם נוצלו ע"י הכלכלה. היום, זה כבר לא המצב – היום, הכלכלה שלנו צורכת משאבים בקצב גבוה מכפי שהם יכולים להתחדש. אם הפעילות הכלכלית תמשיך כמו שהיא, הסביבה עלולה לקרוס.

במילים אחרות, הכלכלה שלנו היא לא בת קיימא (sustainable). כדי להתמודד עם הבעיה הזו, יהיה צורך לעשות שינויים מרחיקי לכת בכלכלה. זו בעיה של כל מדינות העולם, והיא תהיה אתגר חשוב גם לסוציאל-דמוקרטים. אפשר לקרוא עוד על הנושא באתר של העמותה לכלכלה בת-קיימא.

להכפיף את ההון לדמוקרטיה

"הבה נחשוב על בעלי ההון שלנו כפי שנהגנו לחשוב על מלכינו בסקנדינביה. לפני מאה שנים, מלך סקנדינבי החזיק בכוח רב. לפני חמישים שנה עדיין היה לו כוח ניכר. לפי החוקות שלנו, המלך מחזיק באותה מידה של כוח פורמלי כמו לפני מאה שנה, אך למעשה הוא נטול כוח לחלוטין… הבה נפשיט את בעלי ההון הנוכחיים שלנו בזו אחר זו מזכויות הקניין שלהם… בעוד מספר עשורים, הם יישארו אולי פורמלית כמלכים, אך למעשה כסמלים עירומים של עידן נחות שחלף" (גונר אדלר-קרלסון, כלכלן שבדי, 1970)

בפוסט הזה נדבר על אחד הרעיונות הבסיסיים ביותר בסוציאליזם: הכפפת ההון לשליטת החברה. הנושא הזה שונה מנושאים קודמים שדיברנו עליהם, כמו מדינת הרווחה, איגודי עובדים, או מדיניות תעסוקה אקטיבית. בעוד שהמוסדות האלה הגיעו בשבדיה לבשלות גבוהה, העיקרון של שליטה חברתית על ההון נמצא עדיין באמצע הדרך. אבל קודם כל, בואו נתחיל מלדבר על משמעות המונח "הון".

מהו הון?
בעברית יומיומית, כשאומרים "הון" מתכוונים ל"הרבה כסף". בכלכלה, המשמעות של המושג היא שונה: "הון" הוא כל דבר הנחוץ לייצור מלבד עובדים וחומרי גלם. יהיה קל להסביר את המשמעות הזו באמצעות דוגמה.

חשבו על מפעל שמייצר מוצר כלשהו, נאמר מחדדים. המפעל מעסיק עובדים בייצור המדדים, אבל העובדים לבדם לא יכולים לייצר מחדדים. ראשית, הם זקוקים לחומרי גלם, כמו מתכת ופלסטיק. שנית, העובדים זקוקים למכונות ומכשירים כדי להפוך את חומרי הגלם למחדדים. הם זקוקים כמובן גם לבניין לעבוד בו ולשים בו את המכונות. בדוגמה הזו, ה"הון" הוא המכונות, המכשירים, הבניין, וכל דבר אחר שהעובדים משתמשים בו כדי לייצר מחדדים מלבד חומרי הגלם עצמם. לכן, "הון" מכונה גם "אמצעי הייצור".

היום מקובל להשתמש במילה "הון" במשמעות נוספת – "הון פיננסי". במשמעות הזו, "הון" הוא בעלות על מניות, אגרות חוב, ובכלל כסף שמיועד להשקעה. לאורך רוב הפוסט הזה אני לא אבדיל בין הון במשמעות הקלאסית לבין המשמעות של "הון פיננסי" משום שההבדל לא יהיה חשוב, אבל בסוף הפוסט נחזור אליו.

עכשיו כשהבנו מה זה הון, קל להבין מי הם "בעלי ההון": פשוטו כמשמעו, אלה האנשים שההון שייך להם, כלומר, האנשים שמחזיקים בבעלות על המכונות, הבניין, וכל שאר הדברים הנחוצים לייצור. לא כל עשיר הוא בעל הון: אדם עשיר שמשתמש בכל כספו לצריכה אינו בעל הון. אם אותו עשיר ישקיע את כספו ויחיה מהריבית הוא יהפוך לבעל הון. "בעלי הון" מכונים גם "קפיטליסטים", מהמילה האנגלית להון – "קפיטל".

מהו קפיטליזם?
בשפה היום-יומית, המילה "קפיטליזם" קיבלה משמעות של "כלכלה המבוססת על תחרות בשוק החופשי". למעשה, המשמעות המקורית של המילה במדעי החברה היא שונה לחלוטין, ואין לה שום קשר לתחרות או לשוק חופשי. "קפיטליזם" הוא מערכת כלכלית בה בעלי ההון שולטים באמצעי הייצור, ודרכם בכלכלה כולה. למשל, לבעלים של מפעל יש זכות לנהל אותו, להחליט מה המפעל ייצר, את מי להעסיק, למי למכור את המוצרים, וכו'. מערכת נחשבת לקפיטליסטית אם היא עומדת בתנאי הזה, אפילו אם כל החברות בשוק הן מונופולים, ואין שום תחרות.

אחד הרעיונות הבסיסיים בסוציאליזם, לעומת זאת, הוא שאמצעי הייצור (כלומר, ההון) צריכים להיות בשליטה דמוקרטית של כלל החברה. זה לא בהכרח אומר שהכלכלה צריכה להיות מתוכננת מלמעלה או שצריך לוותר על שוק ותחרות. למעשה,לאורך המאה ה 20, הוגים סוציאליסטים הציעו מגוון רעיונות לכלכלות סוציאליסטיות המתבססות על שוק ותחרות, וידועות כ"סוציאליזם של שוק" (Market socialism).
דוגמה אחת לסוציאליזם של שוק היא כלכלה שבה כל החברות הן קואופורטיבים הנמצאים בבעלות עובדיהם, אבל מתחרות בשוק. דוגמה אחרת לסוציאליזם של שוק שהוצעה ע"י הכלכלן ג'ון רומר היא כלכלה הפועלת באופן דומה לכלכלה קפיטליסטית, אולם המניות של כל החברות במדינה מחולקות באופן שוויוני בין אזרחי המדינה, כך שכל האזרחים מחזיקים בבעלות על אמצעי הייצור (המערכת שהוא מציע יותר מורכבת מזה, אבל זה הרעיון הכללי).

מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, השליטה של בעלי ההון על הכלכלה מנוגדת לעיקרון השוויון ופוגעת בדמוקרטיה. אבל למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שבקפיטליזם בעלי ההון שולטים בכלכלה? הבעלות על ההון מקנה להם כוח כלכלי ופוליטי בדרך ישירה ובדרך עקיפה. בואו נדבר על כל אחת מהן בנפרד.

הכוח הישיר של בעלי ההון:
החוק מקנה לבעלי ההון באופן ישיר את הסמכויות הבאות:

  1. ברמה הבסיסית ביותר, בעלי ההון מחליטים איזה מוצרים ייוצרו, וכמה מהם ייוצרו. כמובן, הם צריכים להתחשב באילוצים שהשוק מציב להם כשהם מקבלים את ההחלטות האלה, אבל גם בהינתן האילוצים האלה, לבעל ההון נשאר בדרך כלל חופש פעולה לא קטן.
  2. בנוסף, בעלי ההון מחליטים מי יעבוד בחברות שלהם, ומי יפוטר. לרוב הם גם קובעים את המשכורת, ואת שעות העבודה ותנאי העבודה (לפחות במקומות שאין בהם ועד עובדים). כמובן, גם כאן הם צריכים להתחשב באילוצים שהשוק מציב, אבל גם כאן נשאר להם הרבה חופש פעולה. כפי שדנו בפוסטים הקודמים, הכוח להחליט מי יעבוד ומי יפוטר נותן לבעלי ההון כוח על עובדיהם מעבר לסמכויות הפורמליות.
  3. בעלי ההון מחליטים איזה תעשיות ואיזה טכנולוגיות לפתח. בטווח הארוך, זו אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר עבור החברה.

עבור מי שגדל במערכת קפיטליסטית, העובדה שהסמכויות האלה נתונות לבעלי ההון אולי נראית מובנת מאליה. למעשה אין שום דבר מובן מאליו בכך שסמכויות כאלה ניתנות לאנשים פרטיים, שאינם נבחרים באופן דמוקרטי ואינם חייבים בדין וחשבון לציבור.

הכוח העקיף של בעלי ההון:
ברמת החברה כולה, בעלי ההון יכולים להשפיע על הצמיחה ועל שיעור האבטלה. הם עושים זאת באופן עקיף, בהחלטות על השקעה. כאשר בעלי ההון משקיעים הרבה, הביקוש בשוק גדל, וכאשר הם נמנעים מלהשקיע, הביקוש קטן. השינויים בביקוש יכולים להגדיל או להקטין את הצמיחה ואת שיעור האבטלה.

הסמכות הזו מקנה לבעלי ההון כוח פוליטי עקיף יותר. עצם זה שהפוליטיקאים יודעים שאם בעלי ההון ישקיעו, זה יביא לצמיחה ותעסוקה, מפעיל עליהם לחץ להשביע את רצונם של בעלי ההון, או בשפה נקיה "ליצור אווירה טובה להשקעה". כך אנו שומעים כל הזמן על פוליטיקאים שמצדיקים את המדיניות שלהם במטרה "למשוך משקיעים", ובארצות הברית פוליטיקאים נוהגים לדבר על הצורך לעזור ל"אלה שיוצרים משרות". המשמעות היא שבסופו של דבר האזרחים (באמצעות הפוליטיקאים) נאלצים לנהל את המדינה שלהם באופן שיתאים לקבוצה קטנה של אנשים. זה לא ממש דמוקרטי.

חשוב לציין שהתהליך הזה לא נוצר בהכרח מתוך זדון או קונספירציה של בעלי ההון. הנה דוגמה נחמדה לנקודה הזו, שלקחתי מהספר הזה: דמיינו מדינה שמחליטה להעלות את תקופת הזכאות לדמי האבטלה באופן משמעותי. נניח שבעקבות השינוי הזה, כוח המיקוח של עובדים גדל, ולכן בעלי ההון נאלצים לשלם משכורות גבוהות יותר. התוצאה היא שהרווח של בעלי ההון קטן, והשקעה במדינה הזו הופכת לפחות כדאית. זה יגרום לבעלי ההון להקטין את ההשקעות שלהם במדינה הזו ולעבור להשקיע במדינות אחרות.
כתוצאה, המדינה הזו אולי תקלע למיתון, ושיעור האבטלה בה יעלה. אם אזרחי המדינה יחזו את ההתפתחות הזו מראש, הם אולי יוותרו על הארכת הזכאות לדמי אבטלה – אבל המשמעות היא שהריבונות של אזרחי המדינה נחלשה, והיכולת שלהם להחליט על גובה מדיניות הרווחה שלהם נפגעה. שימו לב שבדוגמה הזו אין בה אף קנוניה או כוונת זדון מצדם של בעלי ההון, אלא רק התנהלות עסקית סבירה. בכל זאת, הריבונות של האזרחים נפגעת.

כמובן, הבעלות על ההון נותנת כוח בעוד דרכים ובעוד זירות: למשל, במקרים רבים, עובדים שמנסים להתאגד נתקלים באיומים מצד בעלי החברה שאם העובדים יקימו ועד, בעלי החברה יסגרו אותה, "יאלצו" לבצע גל של פיטורים, יעבירו את המפעל לירדן, ועוד איומים מהסוג הזה. דוגמה אחרת היא היכולת של בעלי ההון להחליט על כמות הכסף שהם מוציאים על פרסום, שנותנת להם מנופי לחץ חזקים על אמצעי התקשורת (הנה דוגמה חזקה מהזמן האחרון). וכמובן, יש גם את היכולת לשחד\לתרום למסע הבחירות של פוליטיקאים.

התפיסה של קרלבי:
כמו שאמרנו, אחד הרעיונות הבסיסיים של סוציאליזם הוא שההון צריך להיות בשליטה דמוקרטית של כלל החברה. אבל למה הכוונה ב"שליטה של כלל החברה"? עבור חלק מהסוציאליסטים, המשמעות היא הלאמה וכלכלה מתוכננת. כשהסוציאל-דמוקרטים עלו לשלטון בשבדיה בשנות ה 20, הם החליטו לדחות את הרעיון הזה, ממספר סיבות: בין השאר, הם ראו את התוצאות של המדיניות הזו ברוסיה, הם חששו מהעוצמה שהלאמה כזו תיתן למוסדות השלטון, והם באופן כללי נרתעו מביצוע שינויים דרסטיים במערכת הכלכלית שאי אפשר לחזות את התוצאות שלהם מראש. במקום הלאמה, הם בחרו לאמץ תפיסה אחרת, שהוצגה ע"י ההוגה הסוציאל-דמוקרטי החשוב נילס קרלבי.

אין צורך לבטל את הבעלות הפרטית על ההון, טען קרלבי, משום שהבעלות הזו היא בסך הכל עניין סמלי ופורמלי. העניין המהותי הוא הכוח והסמכויות שהבעלות הזו מקנה, ואותם יש לבטל. הנקודה היא שאת הכוח והסמכויות האלה אין צורך לבטל בבת אחת: אפשר לצמצם אותם ולכרסם בהם בהדרגה, למשל, ע"י חיזוק איגודי העובדים והקואופורטיבים, הפעלת רגולציה על תחומים עסקיים שונים, וניהול המדיניות המקרו-כלכלית. בטווח הארוך, טען קרלבי, תהפוך הבעלות על הון לקליפה ריקה, שלא מחזיקה כוח ממשי.

היתרון של הגישה הזו היה שהיא אפשרה לצמצם את הכוח של בעלי ההון בכלכלה באופן הדרגתי, בלי להכניס את המערכת הכלכלית לטלטלה שאי אפשר לצפות את סופה. הרעיון של קרלבי מודגם יפה בציטוט בתחילת הפוסט: מדינות סקנדינביה הצליחו לרוקן את מלכיהן מסמכויותיהם מבלי להדיח אותם באופן רשמי, וקרלבי הציע למעשה לעשות את אותו הדבר לבעלי ההון.

אחד מהחלקים החשובים בפאזל הזה היה ההפעלה של מדיניות קיינסיאנית בידי הממשלה הסוציאל-דמוקרטית. מאוד בגדול, הרעיון של מדיניות קיינסיאנית הוא שאם בעלי ההון בוחרים להקטין את ההשקעות שלהם ובכך מקטינים את הביקוש, המדינה תגביר את הביקוש ותחזיר אותו לאיזון ע"י הגדלת ההוצאות שלה. קיינס הציע את המדיניות הזו כאמצעי טכני לטיפול במשברים בכלכלה. לעומת זאת, עבור הסוציאל-דמוקרטים השבדים (שהקדימו את קיינס בחלק מהרעיונות מהאלה), היה מדובר לא רק בכלי טכני אלא גם בכלי פוליטי: מדיניות כזו מאפשרת להוציא מידי בעלי ההון את השליטה על הצמיחה ועל האבטלה, ולהעביר אותה לידי המוסדות הדמוקרטיים.

התיאוריה של קרלבי התקבלה במהרה ע"י הסוציאל-דמוקרטים השבדים, וספרו "סוציאליזם מול פני המציאות" הפך להיות ספר יסוד עבור חברי המפלגה. כדי להדגים עד כמה עמוקה הייתה ההשפעה שלו על המפלגה, מעניין לציין שטייג' אלנדר, ראש הממשלה הסוציאל-דמוקרטי עשרים שנה אחרי מותו של קרלבי, ציין בזכרונותיו את קרלבי כאחד ממקורות ההשראה העיקריים שלו.

בעלות ציבורית על הון פיננסי:
הסוציאל-דמוקרטים התמודדו עם הכוח של בעלי ההון בדרך נוספת: צבירת הון פיננסי בשליטה ציבורית. זה נעשה בעיקר דרך קרנות הפנסיה: בתחילת שנות ה 60 הונהגה בשבדיה חובה לחסוך לפנסיה. החסכונות הועברו לקרנות ממשלתיות, ולקרנות שנשלטות ע"י איגודי העובדים בשיתוף עם התאחדות המעסיקים. הון פיננסי נוסף נצבר בקרנות ביטוח של איגודי העובדים (שכזכור, הם בעצמם מוסדות דמוקרטיים).

היום, רוב ההון הפיננסי בבעלות שבדית מצוי בקרנות שנמצאות בשליטת הממשלה או בשליטת איגודי העובדים. הקרנות האלה הן המקור המקומי המרכזי לגיוס הון ע"י חברות, והן מעורבות במינוי הדירקטורים של חברות ציבוריות. התוצאה היא שלמוסדות הדמוקרטיים (הממשלה ואיגודי העובדים) יש השפעה רבה על הדרך שבה ההון מנוהל. בין השאר, הקרנות האלה משתמשות בכוח שלהן כדי לקבוע כללי משחק לחברות: למשל, חברה שמפרה אמנות עבודה או אמנות אקולוגיות לא תוכל לגייס מהן כסף.

הערה: כמובן, גם בישראל מוחזק הון רב בקרנות הפנסיה, לכאורה בידי הציבור. בפועל, הקרנות האלה הן פרטיות, ונשלטות ע"י מנהלים שלא כפופים למנגנון הדמוקרטי. המנהלים האלה הם טכנית לא "בעלי הון", אבל הם כן אנשים פרטיים ששולטים על ההון, וזה מצב לא פחות בעייתי.

סיכום:
במידה מסוימת, אפשר לומר שהאסטרטגיה הסוציאל-דמוקרטית להתמודדות עם השליטה על ההון זכתה להצלחה: איגודי העובדים, הקואופורטיבים, הקרנות הציבוריות, המדיניות הקיינסיאנית ומדינת הרווחה, כולם החלישו את הכוח של בעלי ההון השבדים והגבירו את הכוח של המוסדות הדמוקרטיים וכלל האזרחים. מצד שני, אי אפשר להגיד שהמהלך הזה הושלם: בעלי ההון השבדים עדיין רחוקים מלהיות "מלכים נטולי סמכויות", וכמו שראינו בפוסטים הקודמים, התאחדות המעסיקים השבדית היא שחקן ראשי בניהול הכלכלה ומדינת הרווחה.

הגלובליזציה שהחלה בשנות ה 80  החלה להחליש את השליטה הדמוקרטית על ההון. הגלובליזציה אפשרה לחברות שבדיות לגייס הון בכל העולם, ולהעביר את הפעילות שלהן לכל מקום בעולם. האפשרויות האלה הגדילו את כוח המיקוח שלהן מול הממשלה ואיגודי העובדים, משום שהן תמיד יכולות לאיים לגייס הון במקום אחר או להעביר את המפעלים שלהן לארץ אחרת. הגלובליזציה מציגה אתגר קשה לפרויקט הסוציאל-דמוקרטי של הכפפת ההון לשליטת החברה, וימים יגידו איך הסוציאל-דמוקרטים יתמודדו עם האתגר הזה.

איך צומחים באופן שוויוני?

“תנועת האיגוד המקצועי מעוניינת ביציבות ובתחרותיות של התעשיה… [אך] היא מעוניינת במידה שווה בחלוקה של ההכנסות שתתרום ליצירת רמת חיים גבוהה יותר אפילו עבור קבוצות העובדים שמצבן הוא הגרוע ביותר” (דו”ח של איגוד העובדים השבדי LO מ 1941)

לאחר מלחמת העולם השניה, החלה בשבדיה, ובכל העולם, תקופה של צמיחה מהירה. זה הביא את הכלכלנים של איגוד העובדים השבדי LO לשאול את עצמם, האם אפשר לנווט את הצמיחה הזו כך שתשרת את המטרות הסוציאל-דמוקרטיות של חופש, שוויון, וסולידריות? ואיך להתמודד עם האתגרים שהצמיחה מציבה לערכים האלה?

שני כלכלנים מ LO, גוסטה רהן ורודולף מיידנר, הציגו רעיון למודל מקרו-כלכלי שיוכל לשלב בין צמיחה גבוהה למטרות הסוציאל-דמוקרטיות. המודל קבע ארבע מטרות:

  • צמיחה גבוהה.
  • שוויון כלכלי.
  • תעסוקה מלאה.
  • אינפלציה נמוכה.

זה ברור למה צמיחה ושוויון הם חשובים לסוציאל-דמוקרטים, אבל כדאי לומר כמה דברים על שתי המטרות האחרות:

  • כמו שראינו בפוסט הקודם, תעסוקה מלאה חשובה לסוציאל-דמוקרטים כדי למנוע פגיעה בסולידריות החברתית ותחושת "פראייריות” אצל העובדים, וכדי למנוע את הנזק וההדרה שאבטלה גורמת למובטלים.
  • אשר לאינפלציה הנמוכה, זה קצת יותר מסובך: מסיבות שנדבר עליהן עוד מעט, רהן ומיידנר חששו שתעסוקה מלאה תגרום לאינפלציה גבוהה, ושזה  יפגע בתחרותיות של שבדיה בשווקים הבינלאומיים. לכן, הם חיפשו דרך להביא לתעסוקה מלאה מבלי לגרום לאינפלציה.

בפוסט הזה אני אתאר את המודל, שנודע בשם "מודל רהן-מיידנר", ובסוף הפוסט אני אכתוב קצת על ההיסטוריה של היישום שלו בשבדיה. בדרך, אני אתאר שוב את הרעיונות של סולידריות שכר ומדיניות תעסוקה אקטיבית, שדיברנו עליהם בפוסטים הקודמים, אבל הפעם נראה איך הם משתלבים בתוך המודל.

מודל רהן -מיידנר הוא הנושא המורכב ביותר שכתבתי עליו עד היום בבלוג הזה. זה אומר שהפוסט יהיה ארוך וידרוש מאמץ מהקוראים, אבל אני מאמין שהנושא שווה את המאמץ. זה גם אומר שאני לא אוכל לתאר את המודל בפרטים, אלא רק אוכל לתת תיאור כללי ופשטני של הרעיונות של המודל (אבל בסוף הפוסט שמתי הפניות לקריאה נוספת). חוץ מזה, זה גם אומר שיכול להיות שבפוסט ייפלו טעויות ו\או אי-דיוקים, ואם זה יקרה אני מתנצל מראש.

לפני שנמשיך, חשוב לומר שמודל רהן-מיידנר, כמו כל תיאוריה מקרו-כלכלית, הוא לא תיאוריה שאפשר להוכיח באופן "מדעי”. אפשר לנסות לראות עד כמה המודל מתאים לנתונים הכלכליים לאורך ההיסטוריה, ואפשר לחשוב אם הטיעונים שלו נראים לנו משכנעים או לא, אבל בסופו של דבר, אין דרך אוביקטיבית להכריע את העניין. זה נכון גם לגבי שאר הרעיונות שאני הולך לתאר בפוסט הזה.

הרס יצירתי:
כדי להבין את המודל, בואו נתחיל מהמטרה הראשונה – צמיחה גבוהה. מה גורם לכלכלות לצמוח ולרמת החיים לעלות? יש לכך כל מיני גורמים, אבל נראה שהגורם החשוב ביותר הוא ההתקדמות המדעית והטכנולוגית. התפתחויות טכנולוגיות יוצרות כל הזמן מוצרים טובים יותר ושיטות ייצור יעילות יותר, וזה מביא לעלייה בתוצר ולרמת חיים גבוהה יותר.

אבל התפתחות טכנולוגית לבדה לא מספיקה. כדי שהתפתחות טכנולוגית תשפיע על הכלכלה, חברות צריכות לנצל את הטכנולוגיות החדשות, לייצר את המוצרים החדשים, ולעבור משיטות הייצור הישנות לשיטות ייצור יעילות יותר. יותר מזה: הרבה פעמים ההתפתחות הטכנולוגית הופכת מוצרים קיימים וחברות קיימות ללא רלוונטיים, ובמצב כזה החברות האלה צריכות להיסגר, כדי לפנות עובדים ומשאבים לטובת חברות חדשות ויעילות, ולטובת ייצור מוצרים חדשים וטובים יותר.

נהוג לכנות את התהליך הזה "הרס יצירתי” – ההתקדמות הטכנולוגית הורסת את המוצרים הישנים, שיטות הייצור הישנות והחברות הישנות, אבל עושה את זה כדי ליצור מוצרים חדשים וחברות חדשות ויעילות יותר. מנקודת המבט של מודל רהן-מיידנר, תהליך ההרס היצירתי מציב שתי בעיות:

  • ראשית, התהליך מסכן את היעד של תעסוקה מלאה: שכשהחברות הישנות מצטמצמות ונסגרות, העובדים שלהן מאבדים את עבודתם. אמנם, התהליך יוצר גם משרות חדשות, אבל בדרך כלל העובדים שמפוטרים מהתעשיות הישנות מתקשים למצוא עבודה בתעשיות החדשות, הן בגלל שחסרה להם ההכשרה הדרושה לתעשיות החדשות והן בגלל שהמשרות החדשות נוצרות רחוק ממקום מגוריהם.
  • שנית, המודל יוצר אי-שוויון בהכנסות: עובדים בתעשיות החדשות בדרך כלל ירוויחו יותר מאשר העובדים בתעשיות הישנות שנמצאות בדרכן להיסגר. זה חלק חשוב מהתהליך – הפער במשכורות הוא אחד מהגורמים שדוחפים עובדים לעבור מהתעשיות הישנות לתעשיות החדשות.

האתגר הראשון של מודל רהן-מיידנר היה לגרום לתהליך ההרס היצירתי להתרחש מבלי לסכן את התעסוקה המלאה ואת השוויון.

תעסוקה מלאה מול אינפלציה:
מלבד ההרס היצירתי, מודל רהן-מיידנר היה צריך להתמודד עם אתגר נוסף: תעסוקה מלאה עלולה לגרום לאינפלציה גבוהה. יש לזה שתי סיבות:

ראשית, בשוק שיש בו תעסוקה מלאה, לעובדים יש כוח המיקוח גבוה מאוד. זה נכון במיוחד בשוק שבו יש איגודי עובדים חזקים, כמו בשבדיה. אם העובדים ינצלו את הכוח שלהם במלואו, הדבר יקטין מאוד את הרווח של החברות. הן, בתורן, ינסו לשמור על הרווח שלהן ע"י גלגול עליות השכר לצרכנים. אבל זה יגרום לעובדים לדרוש משכורות גבוהות יותר, וכך יווצר מעגל קסמים של אינפלציה.

שנית, אפילו אם העובדים לא היו מנסים להעלות את שכרם במכוון, עדיין הייתה סכנת אינפלציה: בשוק שיש בו תעסוקה מלאה, חברות שרוצות להתרחב חייבות "לגנוב” את העובדים מחברות אחרות. כדי "לגנוב” את העובדים, הן חייבות להציע משכורות גבוהות יותר. זה יגרום לחברות אחרות להגיב בעליות שכר משלהן, עליות השכר שוב יתגלגלו למחירים, ושוב יווצר מעגל של אינפלציה.

אם כן, האתגר השני של מודל רהן-מיידנר היה להגיע לתעסוקה מלאה מבלי לגרום לסחרור אינפלציוני.

מודל רהן-מיידנר:
עכשיו אפשר סוף-סוף לדבר על המודל עצמו. מודל רהן-מיידנר בנוי על שלושה עמודים: סולידריות שכר, מדיניות תעסוקה אקטיבית, ומדיניות ממשלתית של ריסון הביקוש. בואו נדבר על כל אחד מהם בנפרד.

 סולידריות שכר, שדיברנו עליה בעבר כאן, קובעת שני עקרונות:

  • "שכר שווה לעבודה שווה” – עובדים באותו מקצוע צריכים להרוויח את אותו שכר, לא חשוב באיזה חברה ובאיזה תעשיה הם עובדים.
  • ככל האפשר, יש לצמצם את פערי השכר בין מקצועות שונים.

הדרך לממש את העקרונות האלה הייתה במו"מ ריכוזי בין איגודי העובדים להתאחדות המעסיקים – ההסכמים הקיבוציים שייחתמו במו"מ ישוו את השכר בכל התעשיה. בנוסף, רהן ומיידנר דרשו שאיגודי העובדים יגבילו את דרישות השכר שלהם: על איגודי העובדים לדרוש עליית שכר שצמודה לעליה בפרודוקטיביות של העובדים, אבל לא יותר מזה.

הרעיון של סולידריות שכר נועד להשיג שתי מטרות: ראשית, הוא יוצר שוויון בהכנסות בין העובדים, ובכך מקדם את השוויון הכלכלי.
המטרה השניה היא מניעת אינפלציה: אם איגודי העובדים יגבילו את דרישות השכר שלהם לפי העליה בפרודוקטיביות, הם לא יגרמו לסחרור אינפלציוני. יותר מזה, גם התחרות בין החברות על עובדים לא תיצור אינפלציה, בגלל שהאיגודים יתעקשו על "שכר שווה לעבודה שווה”, וימנעו מחברות לנסות לגנוב עובדים זו מזו.

לצמצום פערי שכר היה תפקיד נוסף: כדי להצמיד את עליות השכר לעליה בפרודוקטיביות, המנהיגים של איגודי העובדים צריכים לשכנע את חברי האיגודים שהם צריכים לרסן את התביעות שלהם. רהן ומיידנר טענו שריסון כזה הוא בלתי אפשרי במצב שבו יש פערי שכר גבוהים – העובדים שמרויחים שכר נמוך לא יסכימו לרסן את תביעות השכר שלהם בשעה שעובדים אחרים מרוויחים הרבה יותר מהם. לכן, צמצום פערי השכר היה רצוי לא רק מסיבה אידיאולוגית אלא גם מסיבה פוליטית פרקטית.

אבל מה לגבי ההרס היצירתי? קודם אמרנו שפערי השכר בין חברות הם אחד המנגנונים להעברת עובדים מחברות לא יעילות לחברות לא יעילות. איך זה מסתדר עם סולידריות שכר?

רהן ומיידנר טענו שסולידריות שכר תשפר את תהליך ההרס היצירתי: כמו שאמרנו, סולידריות השכר אומרת שכל החברות צריכות לשלם לעובדים את אותו השכר, והשכר הזה צמוד לרמת הפרודוקטיביות הממוצעת של העובדים בכלל המשק. זה אומר שחברות שבהן הפרודוקטיביות של העובדים נמוכה מהממוצע לא יוכלו להרשות לעצמן לשלם לעובדים את השכר הזה, וייסגרו במהירה. לעומת זאת, חברות שבהן הפרודוטיביות גבוהה מהממוצע ישלמו לכל עובד שכר שהוא משמעותית נמוך יותר ממה שהעובד מייצר, ולכן ירוויחו הרבה על כל עובד ויתרחבו במהירות. כך, סולידירות השכר מאיצה את המעבר של עובדים מתעשיות פחות יעילות לתעשיות יותר יעילות.

כמובן, ככל שתהליך ההרס היצירתי יואץ, יותר ויותר עובדים יפוטרו מהתעשיות הישנות ותיווצר אבטלה. כאן נכנסת לתמונה מדיניות תעסוקה אקטיבית, שדיברנו עליה בפוסט הקודם. כזכור, הרס יצירתי לא גורם לאבטלה בגלל שהוא מקטין את כמות המשרות, אלא בגלל שעובדים מתקשים לעבור מהתעשיות הישנות לתעשיות החדשות. רהן ומיידנר דרשו שהממשלה תעזור לעובדים המפוטרים לעבור למשרות החדשות באמצעות הכשרות וסיוע למעבר דירה. כל עוד הממשלה תעשה את זה ביעילות, וההרס היצירתי ייצור יותר משרות מאשר הוא הורס, אין סיבה שתיווצר אבטלה.

העמוד השלישי עליו נשען מודל רהן-מיידנר הוא דרישה מהממשלה לרסן את הביקוש בשוק. הם דרשו שהממשלה תדאג לרסן את הצריכה ע"י הטלת מיסי קניה ואמצעים מקרו-כלכליים אחרים, כדי לשמור שהרווחים של החברות במשק לא יהיו גבוהים מדי. הסיבה לכך הייתה שרהן ומיידנר חששו שאם רווחי החברות יהיו גבוהים, איגודי העובדים יתקשו לשמור על סולידריות השכר: למנהיגי האיגודים יהיה קשה יותר ויותר להסביר לחברי האיגודים שצריך לרסן את דרישות השכר בזמן שהמעסיקים שלהם גורפים רווחים גדולים. מהצד השני, ככל שהרווחים יהיו גבוהים יותר, החברות יעמדו בפני פיתוי הולך וגובר לגנוב עובדים אחת מהשניה, ולשבור את מנגנון סולידריות השכר.
בנוסף, טענו רהן ומיידנר, ריסון הצריכה יועיל עוד יותר להרס היצירתי: הוא יקשה עוד יותר על חברות לא יעילות להחזיק את הראש מעל המים, וימנע מהחברות היעילות יותר לנוח על זרי הדפנה.

משלושת העקרונות של מודל רהן-מיידנר, העקרון הזה היה הקשה ביותר ליישום. קשה לשכנע פוליטיקאים שהם צריכים להקטין את רמת הצריכה של הבוחרים שלהם. זה נהיה אפילו קשה יותר כשמנסים לשכנע פוליטיקאים סוציאל-דמוקרטים שהם צריכים להטיל מיסי קניה, שמטבעם פוגעים יותר בעניים מאשר בעשירים. כתוצאה מכך, זה הרעיון שלקח הכי הרבה זמן ליישם, והממשלה לא תמיד שמרה עליו בעקביות.

מודל רהן-מיידנר במציאות:
הרעיונות של רהן ומיידנר זכו להרבה השפעה, והמודל יושם בשבדיה בין אמצע שנות החמישים לאמצע שנות השבעים. בתקופה הזו שבדיה צמחה במהירות, גם באופן מוחלט וגם ביחס לשאר המדינות המערביות. באותה תקופה, פערי השכר בשבדיה הצטמצמו והפכו אותה לאחת מהמדינות בעלות פערי השכר הנמוכים בעולם. שיעור האבטלה אף הוא היה מהנמוכים בעולם – בסביבות ה 2%. האינפלציה בשבדיה הייתה גבוהה יותר מבמדינות אחרות, אבל לא באופן שסיכן את הכלכלה השבדית.

אי אפשר לתת למודל רהן-מיידנר את הקרדיט על הצמיחה המהירה – באותה תקופה הייתה צמיחה בעולם המערבי כולו, ושבדיה נהנתה מעמדת פתיחה טובה, משום שהיא לא השתתפה במלחמת העולם השניה ולא סבלה מההרס של המלחמה. מה שמיוחד בתקופה הזו הוא השילוב בין צמיחה מהירה, פערי שכר נמוכים, ותעסוקה מלאה – בדיוק מה שהמודל שאף להשיג.

באמצע שנות השבעים החל משבר כלכלי כלל עולמי, והיכה חזק בשבדיה, שהכלכלה שלה מתבססת על ייצוא. בתגובה, הממשלה החלה להזרים כמויות גדולות של כסף לתוך הכלכלה כדי לפצות על הירידה בביקוש למוצרים השבדיים. התוצאה הייתה ששבדיה סבלה מהמשבר מעט יחסית למדינות אחרות, אבל היה לזה מחיר: בכלכלה השבדית החל להסתובב הרבה כסף, שיצר ביקוש גבוה והחל מגמה של אינפלציה – בדיוק מה שרהן ומיידנר התנגדו לו.

המצב הוחמר בשנת 1984, כשהממשלה הקטינה את הפיקוח על הבנקים באופן כושל ולא זהיר. הבנקים מצאו את עצמם עם עצמאות חדשה, ועם כלכלה שהמחירים בה כל הזמן עולים, והחלו בהשתוללות של השקעות ספקולטיביות. זה יצר בועת דיור, הגדיל עוד יותר את הביקוש, והחמיר את האינפלציה עוד יותר.

בינתיים, בשוק העבודה, התרחש בדיוק מה שרהן ומיידנר חששו ממנו: הרווחים הגבוהים החלו לפורר את מנגנון סולידריות השכר. חברות בעלות רווחים גבוהים והועדים שלהם החלו לפרוש ממנגנון המו"מ הריכוזי ולנהל מו"מ נפרד על עליות שכר גבוהות יותר. זה יצר מעגל קסמים של עליות שכר ומחירים, שפגעו בתחרותיות של שבדיה בשווקים הבינלאומיים.

התהליך נמשך עד שב 1991, בועת הדיור התפוצצה, והמערכת כולה קרסה. שבדיה נכנסה למשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול, והאבטלה קפצה בבת אחת לכמעט 10%. המשבר הביא להתעשתות: הממשלה החלה להיאבק באינפלציה במרץ, ואיגודי העובדים והתאחדות המעסיקים החלו להקים מחדש את מנגנון המו"מ הריכוזי ביניהם.

בסוף שנות ה 90 שבדיה חזרה לעקרונות הבסיסיים של רהן ומיידנר, אבל לא הצליחה לשחזר את שיעורי האבטלה הנמוכים שהיו לפני המשבר. בתחילת שנות ה 2000 האבטלה ירדה ל 4%-5%, אבל המשבר העולמי ב 2008 העלה את האבטלה ל 8%. עם זאת, בהשוואה למדינות אחרות באירופה, שבדיה מתמודדת עם המשבר בצורה טובה יחסית.

הערה: מעניין לראות מי לא אשם במשבר – מדינת הרווחה הנדיבה והמיסים הגבוהים. לפעמים בשיחות על שבדיה, יוצא לי להיתקל בטענה, שהמשבר בשבדיה מוכיח שמדינת רווחה נדיבה ומיסים גבוהים פוגעים ביעילות הכלכלית, כי הם גורמים לפגיעה בתמריץ לעבוד. אבל, כמו שראינו, למדינת הרווחה ולמיסים לא היה שום קשר למשבר, ובטח שלא היה קשר ל”פגיעה בתמריץ לעבוד”: למעשה, בשנה שלפני המשבר, שבדיה נהנתה משיעור השתתפות בכוח העבודה גבוה (מעל 80%), ומשיעור אבטלה נמוך להפליא של 1.5%, כתוצאה מהביקוש הגבוה שהאינפלציה יצרה.

סיכום:
לא ברור כמה ממודל רהן-מיידנר אפשר לקחת היום למדינות אחרות. המודל היה במיטבו בין שנות החמישים והשבעים. מאז הכלכלה העולמית השתנתה מאוד, ומהמעט הידוע לי, נראה לי שעדיין מוקדם להסיק איך המודל מתפקד בתנאים החדשים. בכל זאת, יש כמה נקודות שאני חושב שכדאי לקחת מהסיפור.

ראשית, הסיפור מראה שאפשר ליישב בין המטרות הסוציאל-דמוקרטיות של שוויון וסולידריות לבין יעילות כלכלית. זה לא בהכרח קל – כדי להשיג את זה, רהן ומיידנר שילבו חזון שאפתני, ניתוח מעמיק של הכלכלה והכוחות הפועלים בה, ותכנית מורכבת כדי לרתום את הכוחות האלה למטרות הרצויות. אבל בסופו של דבר, זה אפשרי.

שנית, כדאי לשים לב ליחס של המודל לכלכלת השוק. רהן ומיידנר לא ניסו להתנגד לכלכלת השוק ולהחליף אותה בתכנון ריכוזי. מצד שני, הם גם לא נתנו לכוחות השוק לפעול בחופש מוחלט, יהיו התוצאות אשר יהיו. במקום זה, רהן ומיידנר עיצבו את המסגרת שבה השוק פועל באופן זהיר ומדויק, כדי לדאוג שהוא ישיג את המטרות הסוציאל-דמוקרטיות.

שלישית, חשוב לשים לב למקום של איגודי העובדים במודל. איגודי העובדים, בשיתוף עם התאחדות המעסיקים, אחראים ליישם את עיקרון סולידריות השכר – שהוא הציר שמסביבו המודל מסתובב. זה אומר שהאיגודים צריכים, מצד אחד, לרסן את תביעות השכר שלהם מחברות רווחיות, ומצד שני לתת לחברות חלשות להיסגר. הרעיון הזה עשוי להפתיע במיוחד את אלה שרגילים להאשים את איגודי העובדים ברחבי העולם בדרישות שכר מופרזות ובפרוטקציוניזם.

למה איגודי העובדים השבדים מוכנים לקבל על עצמם פשרות כאלה? משום שהם יודעים שהפשרות האלה מגדילות את הרווחים של הכלכלה כולה, והכי חשוב, שהרווחים האלה יגיעו לכל העובדים באופן שוויוני, ולא יצטברו אצל שכבה דקה של בעלי הון. הם יודעים שהעובדים שמפוטרים מחברות חלשות יקבלו סיוע לעבור למשרה חדשה באמצעות מדיניות התעסוקה האקטיבית, ובדרך ייתמכו ע"י רשת הביטחון של מדינת הרווחה. הם יודעים שכל העובדים יקבלו עליות שכר בזכות העליה בפרודוקטיביות, בגלל שעליות השכר מוצמדות לעליה בפרודוקטיביות של הכלכלה. הם גם יודעים שכל השינויים בכלכלה ייעשו בשיתוף פעולה איתם ותוך מו"מ איתם.

במילים אחרות, אלה שדורשים מועדי עובדים בישראל לגלות אחריות לכלכלה כולה, ומקוננים על כך שועדי העובדים הישראלים לא מתנהגים כמו האיגודים השבדים, צריכים להבין שהפשרות של איגודי העובדים השבדים באות בעיסקת חבילה: הסכמה להתייעלות, בתמורה לכוח להשפיע על הכלכלה וחלוקה שוויונית של הרווחים.

לקריאה נוספת:
המאמר הזה והמאמר הזה של רודולף מיידנר מתחילת שנות ה 90 מתארים בצורה קריאה ובהירה את המודל ואת הישגיו, ומנתחים את החולשות שלו ואת הסיבות לקריסה שלו בשנות ה 80.  המאמר הזה מתאר בצורה די תמציתית את ההיסטוריה של המודל, ומתמקד בשינויים ששבדיה עברה מאז המשבר. המאמר הזה  סוקר את הנושא ביותר יסודיות, ומתאר את ההיסטוריה של המודל בפירוט גבוה. המאמר הזה דן בתיאוריה הכלכלית של המודל.

הזכות לעבוד – מדיניות תעסוקה אקטיבית

“תעסוקה מלאה היא מטרה חברתית כמו גם כלכלית. היא מאפשרת לכל אחד לקחת חלק ביצירת הרווחה, ומונעת את התחושה של ההדרה עם כל האי שוויון והסבל שהיא גורמת למובטלים" (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, תכנית מ 2001)

“כלכלה דמוקרטית היא לא כלכלה חופשיה מניגודי אינטרסים, חופשיה מקשיים ומדרישות להתאמות… כלכלה דמוקרטית נותנת לאלה שניצבים מול דרישה לשינוי את התמיכה להסתגל לתנאים החדשים” (כנ”ל)

 בפוסט על חופש דיברנו על זה שהסוציאל-דמוקרטים מאמינים שכדי שאנשים יהיו חופשיים, יש לשחרר אותם ממחסור, ממחלה ומבורות. בפוסט על מדינת הרווחה דיברנו על זה ששירותים חברתיים נתפסים כזכויות אזרח שיש לספק לכולם. כדי לספק את כל הצרכים האלה, יש צורך במשאבים, וכדי להשיג את המשאבים האלה, צריך שהאזרחים יעבדו.

זה אומר שסוציאל-דמוקרטיה חייבת לדרוש שכל מי שיכול לעבוד, אכן יעבוד. הדרישה לעבוד חשובה לא רק מהסיבה הכלכלית, אלא גם מסיבות חברתית: אם חלק מהאנשים לא עובדים למרות שהם יכולים לעבוד, זה יוצר תחושה של "פראיריות" בקרב האנשים שעובדים, וכך פורם את הסולידריות החברתית. זה גורם, בסופו של דבר, לפגיעה בתמיכה הציבורית במדיניות סוציאל-דמוקרטית. האבטלה גם גורמת נזק למובטלים, שנדחקים לשוליים של החברה והופכים לתלויים בחסדיה.

אבל, הדרישה לעבוד היא דרישה הגיונית רק אם כל מי שרוצה לעבוד, מסוגל מצוא עבודה. אי אפשר לבוא בטענות למובטלים אם אין משרות שהם יכולים להתקבל אליהן.
באופן עקרוני, בכלכלה צומחת, שלא נמצאת במשבר, אין סיבה שיהיה מחסור בעבודה לאנשים. אבל, גם בכלכלה כזו, ייתכן שמובטלים לא יוכלו למצוא עבודה, למשל, בגלל שאין להם דרך לרכוש את הכישורים הנדרשים בשוק העבודה, או בגלל שאין משרות באיזור שבו הם גרים.

בגלל כל השיקולים האלה, מפלגות סוציאל-דמוקרטיות בדרך כלל מציבות כאחד מהיעדים הראשיים שלהם את היעד של "תעסוקה מלאה” – האבטלה צריכה להיות נמוכה כלל האפשר. השאיפה היא שהמובטלים היחידים יהיו אלה שנמצאים בתקופת מעבר קצרה בין עבודות.

אגב, אפשר להסתכל על הנושא גם מזוית אחרת. בתפיסה הסוציאל-דמוקרטית, לכל אדם צריכה להיות הזכות להיות חופשי ממחסור. אבל, המדינה לא יכולה להבטיח לאנשים את הזכות הזו אם הם לא יעבדו. לכן, הדרך המעשית היחידה לפרש את הזכות הזו היא לפרש אותה כ"הזכות לעבוד” – הזכות של כל אדם למצוא עבודה שהוא יוכל להתפרנס ממנה וכך להשתחרר ממחסור. כמובן, המדינה עדיין צריכה לדאוג למחסור של אנשים שלא מסוגלים לעבוד.

איך מגיעים לתעסוקה מלאה?
אז איך אפשר להגיע ליעד של תעסוקה מלאה? הסוציאל-דמוקרטים השבדים החלו לעסוק בשאלה הזו בסוף שנות ה 20 של המאה הקודמת. כלכלנים מאסכולת שטוקהולם הציעו את התשובה הבאה, שאפשר לתמצת אותה באופן פשטני כך: הסיבה לאבטלה היא שבעלי ההון לא משקיעים מספיק כסף. זה גורם לכך שלא יהיה מספיק ביקוש למוצרים, ולכן לא נוצרים מספיק מקומות עבודה. לכן, כדי ליצור עוד מקומות עבודה, המדינה צריכה להשקיע את הכסף החסר ולהגדיל את הביקוש (זה תיאור פשטני להחריד, אבל בפוסט כזה אין מקום לדחוף קורס במקרו-כלכלה).
הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס הגיע לרעיונות דומים בתחילת שנות ה 30, והם ידועים היום כ"התיאוריה הקיינסיאנית”, אבל באופן מעניין, הממשלה הסוציאל-דמוקרטית השבדית החלה ליישם מדיניות "קיינסיאנית” עוד בשנת 1932, לפני שקיינס החל לקדם אותם.

המדיניות הזו הייתה האמצעי העיקרי בשבדיה להשגת תעסוקה מלאה עד סוף שנות ה 40, אבל אז כלכלנים של איגוד העובדים השבדי LO המליצו להפסיק להשתמש בה. הם טענו שהמדיניות הזו הייתה טובה לתקופה כמו שנות ה 30, שבה העולם כולו סבל ממשבר וממחסור בהשקעות, אבל היא לא מתאימה לתקופה שאחרי המלחמה, שבה הכלכלה צמחה במהירות ומקומות עבודה חדשים נוצרו כל הזמן. בנסיבות כאלה, הם טענו, מדיניות קיינסיאנית תוביל לבזבוז, אינפלציה, ולהגנה על חברות לא יעילות.

במקום זה, הם טענו שבכלכלה צומחת, הסיבה לאבטלה היא אחרת: הכלכלה מתייעלת, וזה אומר שחברות לא יעילות נסגרות. העובדים המפוטרים מתקשים למצוא עבודה במשרות החדשות שנוצרות, בגלל היעדר מידע על משרות, בגלל היעדר הכשרה, או בגלל שהמשרות החדשות נוצרות באיזורים המרוחקים מהמובטלים.

המסקנה שלהם הייתה שכדי להשיג תעסוקה מלאה, המדינה צריכה להתמקד בהסרת המכשולים המקשים על מובטלים לעבור מהחברות שנסגרות למקומות העובדה החדשים. המדיניות הזו ידועה בשם "מדיניות תעסוקה אקטיבית” (Active Labor Makret Policy).

מדיניות תעסוקה אקטיבית:
בהתאם לניתוח הזה, הוקם בשבדיה בשנות החמישים שירות תעסוקה ממשלתי גדול שעסק בהשמת המובטלים למשרות בכלכלה הצומחת, ופועל עד היום. השירות אוסף מידע מהחברות השבדיות על קיצוצים מתוכננים, התרחבויות מתוכננות, ושינויים טכנולוגיים, ומשתמש במידע הזה כדי לתכנן את ההשמות. הועדות של השירות מאוישות ע"י נציגים של הממשלה, של איגודי העובדים ושל התאחדות המעסיקים. השירות משתמש בשלושה כלים עיקריים:

  • סוכנות השמה: השירות כולל סוכנות השמה, המתאימה את המובטלים למשרות. כל חברה שפותחת משרה חדשה מחויבת על פי חוק לדווח עליה לסוכנות, וכל מובטל המקבל דמי אבטלה נרשם בסוכנות.
  • הכשרות מקצועיות: מובטלים שאין ביקוש למקצוע שלהם מקבלים הכשרות למקצועות נדרשים.
  • מענקי מעבר: מובטלים שחיים באיזורים בעלי אבטלה גבוהה יכולים לקבל מענקים כספיים כדי לעבור דירה לאיזורים שיש בהם ביקוש גבוה לעובדים. המענקים האלה נועדו לכסות את הוצאות המעבר וההתאקלמות במקום החדש. לעיתים רחוקות, השירות אפילו קנה את הדירה הישנה ומכר אותה בעצמו.

שלושת האמצעים האלה נועדו להקל על מעבר של מובטלים בין משרות, בניגוד למדיניות קיינסיאנית של הגברת הביקוש, והם עיקר העבודה של השירות. עם זאת, השירות לפעמים נוקט במדיניות של הגברת ביקוש כדי לפתור בעיות נקודתיות, למשל:

  •  כדי לטפל במוקדי אבטלה, השירות יכול להחליט על עבודות ציבוריות כדי ליצור מקומות עבודה. רשויות מקומיות שסובלות מאבטלה גבוהה יכולות לפנות לועדה האיזורית של השירות ולבקש מענק כדי לממן עבודות ציבוריות. הועדה האיזורית בוחנת את הבקשות השונות ומחליטה איזה מהן לאשר. לצורך זה, הועדות נעזרות בניסיון ובידע של נציגי איגודי העובדים והתאחדות המעסיקים כדי לוודא שהעבודות הציבוריות לא יפריעו לגיוס העובדים בשוק הפרטי.
  •  השירות מעניק סובסידיות לחברות שמעסיקות עובדים "קשים”, למשל, מובטלים כרוניים, צעירים שכרגע נכנסו לשוק העבודה וחסרים ניסיון, או מהגרים. לדוגמה, תכנית מהסוג הזה, שנוסתה בהצלחה בשנות ה 80, שילמה מחצית מהשכר של העובד לאורך חצי השנה הראשונה. ההנחה כאן היא שלאחר חצי שנה העובד יהפוך למספיק פרודוקטיבי כך שישתלם להעסיק אותו גם ללא הסובסידיה.
  •  השירות אחראי גם על סיוע בהתאמת מקומות עבודה לבעלי צרכים מיוחדים, ועל יצירת מקומות עבודה מוגנים עבור נכים.

ההשקעה של שבדיה בשירות התעסוקה היא גבוהה מאוד: מאז שנות החמישים, שבדיה השקיעה בשירות בין 1% ל 2% מהתוצר שלה. לשם השוואה, בעשור האחרון ממוצע ההשקעה ב OECD היה 0.6%, בין 0.1% ל 0.2% בארצות הברית, ו 0.02% בישראל. השקעה גבוהה מאפיינת גם מדינות סקנדינביות אחרות, לפחות בעשור האחרון: דנמרק השקיעה חלק דומה ואפילו גדול יותר מהתוצר שלה, פינלנד השקיעה בסביבות 1%, ונרווגיה השקיעה בערך כמו ממוצע ה OECD.

קצת היסטוריה על תעסוקה מלאה:
משנות ה 50 עד תחילת שנות ה 90, שבדיה הצליחה לשמור על היעד של תעסוקה מלאה, ושיעור האבטלה בה הסתובב סביב 2%. בשנים שבהן שיעור האבטלה הגיע ל 3%, זה נחשב לכישלון של הממשלה. בתחילת שנות ה 90, שבדיה נכנסה למשבר הכלכלי החמור ביותר בתולדותיה מאז השפל הגדול, והאבטלה עלתה לכמעט 10%.

לאחר המשבר, הכלכלה השבדית החלה להתאושש בהדרגה, ואחוז האבטלה ירד ל 4%-5% בתחילת שנות ה 2000. הירידה הובילה לתקווה ששבדיה בדרך הנכונה לחזרה לתעסוקה מלאה. המשבר העולמי ב 2008 הפך את המגמה, והיום האבטלה בשבדיה היא בסביבות 8% (שיעור לא גבוה במיוחד בהשוואה לשאר אירופה בימים אלה).

ארגונים אזרחיים בשבדיה

“זה חייב להיות אפשרי לתרגל וליישם את הדמוקרטיה בהרבה דרכים, בהרבה רמות ובהרבה זירות, כולן בלתי תלויות זו בזו. הדמוקרטיה דורשת שהאנשים יהיו בעמדה להשפיע על שינויים בחברה כולה כמו גם על התפקוד של המוסדות החברתיים שהם פוגשים ביום יום, בבתי ספר, ברפואה, בדיור, בתנועה ובסביבה… הכוח הזה לא ניתן למימוש ע"י כוח מסחרי או ע"י גופים ציבוריים בירוקרטיים, אלא רק ע"י האנשים עצמם. בניית הקהילה חייב להישען תמיד על האמון במעורבותם של האזרחים ועל הארגונים שלהם” (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית, תכנית מ 2001)

בפוסט הקודם ראינו איך בשבדיה איגודי העובדים והתאחדות המעסיקים ביחד מחליטים על רמת השכר במשק, ואיך איגודי העובדים פועלים כדי לצמצם את פערי השכר בשבדיה. למעשה ההשפעה שלהם גדולה אפילו יותר: הארגונים האלה יוזמים חקיקה בפרלמנט, נציגים שלהם יושבים בועדות חקירה ממשלתיות, והם שותפים לניהול של חלק מהשירותים הממשלתיים: למשל, נציגים של איגודי העובדים והתאחדות המעסיקים יושבים בועדים המנהלים של הסניפים של שירות התעסוקה, ומיוצגים גם בועדות של מערכת החינוך.

למעשה, הארגונים האלה הם רק הדוגמה הבולטת והחזקה ביותר לתופעה כללית בשבדיה: קיומם של ארגונים אזרחיים דמוקרטיים וחזקים, שמשפיעים על החברה כולה. אני הולך לסקור עכשיו כמה דוגמאות, וכדי להעריך אותן, כדאי לזכור שהאוכלוסיה הכוללת בשבדיה היא בסביבות ה 10 מיליון.

סוג אחד של ארגונים אזרחיים חשובים הם קואופורטיבים של צרכנים – חברות מסחריות שנשלטות ע"י הלקוחות שלהן באופן דמוקרטי. הארגון החשוב ביותר בנושא הזה הוא התאחדות הקואופרטיבים השבדית KF (יותר מ 3 מיליון חברים), שמאגדת 41 קואופורטיבים במגוון של תחומים, כולל חנויות מכולות וחנויות קמעונאיות אחרות, הוצאה לאור, השקעות, ומכירת ספרים באינטרנט. קואופורטיבים חשובים אחרים הם חברת הביטוח Folksam  (כ 4 מיליון חברים), קואופורטיב הדלק והמוסכים OK  (יותר ממיליון חברים) וקואופורטיבי הדיור HSB ו Riksbyggen (כחצי מיליון חברים בכל אחד).

ארגונים חשובים אחרים הם ארגון הנכים (כחצי מיליון חברים), ארגוני הגמלאים (כ 400,000 ו 250,000 חברים), ארגון הדיירים (חצי מיליון חברים), וארגון החקלאים (170,000 חברים). יש גם ארגונים נוספים, כמו מועדוני ספורט, קבוצות למידה למבוגרים, ומועדוני נופש.

רוב הארגונים האלה מעורבים בפוליטיקה השבדית, נאבקים כדי לקדם את האינטרסים של החברים שלהם, ומשתתפים בועדות ממשלתיות ובניהול השירותים הממשלתיים. מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, הארגונים האלה חשובים מכמה סיבות:

  • עיקרון השוויון הסוציאל-דמוקרטי  מכיל את הדרישה שלכל אזרח תהיה יכולת להשפיע על כל ההיבטים של החיים שלו. הארגונים האזרחיים מגשימים את העיקרון הזה בפועל, בכך שהם מחילים את הדמוקרטיה על תחומים כמו דיור, צרכנות, ושירותים חברתיים, כפי שאיגודי העובדים מחילים את הדמוקרטיה על מקום העבודה.
  • הארגונים האלה מחנכים את האזרחים לדמוקרטיה: הפעילות בארגונים האלה הופכת את ההשתתפות בדמוקרטיה לעניין יום-יומי עבור האזרחים, ולא למה שקורה פעם בארבע שנים.
  • הארגונים האלה מאזנים את הכוח של הממשלה, של החברות הפרטיות ושל בעלי ההון.

כלכלה מתואמת, שכר סולידרי

“כלכלה דמוקרטית היא לא כלכלה חופשיה מניגודי אינטרסים… כלכלה דמוקרטית היא כלכלה שבה אינטרסים שונים משתפים פעולה זה עם זה” (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, תכנית מ 2001)

בשנת 1938, לאחר שורה של סכסוכי עבודה שהביאו לשביתות מצד ועדי העובדים והשבתות מצד ההנהלות, הממשלה הסוציאל-דמוקרטית הודיעה שהיא מתכוונת לקדם חקיקה שתסדיר את סכסוכי העבודה. ההודעה גרמה לדאגה הן בקרב התאחדות המעסיקים והן בקרב איגודי העובדים – שני הצדדים חששו שהחקיקה החדשה תפגע באוטונומיה שלהם. בתגובה, שני הצדדים הודיעו לממשלה שהם מתכוונים לפתור את העניין במו"מ ביניהם, ושאין צורך שהיא תתערב בעניין.

המו"מ ביניהם הסתיים בדצמבר 1938 בחתימתו של הסכם Saltsjöbaden ("הסכם ימת המלח"). ברמה הטכנית, ההסכם קבע שורה של "כללי משחק” בין האיגודים למעסיקים, שנועדו בין השאר למנוע התפתחות של סכסוכים מיותרים, ולהגן על צדדים שלישיים במקרה של סכסוך. למעשה, החשיבות של ההסכם הייתה הרבה יותר גדולה.
ההסכם נחשב לאחד האירועים החשובים בהיסטוריה השבדית, ומכונה לפעמים "הפשרה ההיסטורית בין העבודה להון”. הסיבה לחשיבות של ההסכם היא שהוא יצר תרבות של אמון ושיתוף פעולה בין הצדדים, מסורת שנמשכת כמעט בלי הפרעה עד היום (להוציא תקופה בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים). שיתופי פעולה דומים התפתחו גם בשאר ארצות סקנדינביה.

בעיני חלק מהחוקרים במדעי החברה, מערכת ההסכמים הקיבוציים בין איגודי העובדים להתאחדות המעסיקים נחשבת לאלמנט החשוב ביותר של "המודל השבדי” או "המודל הסקנדינבי”- חשוב אפילו יותר ממדינת הרווחה – וכפי שנראה בהמשך, יש לכך סיבות טובות. עם זאת, צריך לומר שזו הדיעה של חלק מהחוקרים במדעי החברה, אבל לא הדיעה של הסוציאל-דמוקרטים או של איגודי העובדים.

משא ומתן ריכוזי:
חלק חשוב של שיתוף הפעולה בין איגודי העובדים למעסיקים הוא מנגנון ריכוזי של משא ומתן על העלאות שכר. אחת לשנתיים-שלוש, ההנהגות הארציות של איגודי העובדים וההנהגה הארצית של התאחדות המעסיקים מנהלות מו"מ על הסכם שכר חדש, שיקבע את עליית השכר במשק. למעשה, ההסכם לא קובע עליית שכר אחידה לכל מקומות העבודה, אלא קובע מסגרת מסוימת. לאחר חתימת ההסכם, כל ועד עובדים מנהל משא ומתן עם המעסיק שלו על העלאת השכר במקום העבודה, אבל מצופה שהעלאת השכר תישאר בתוך המסגרת שנקבעה בהסכם הארצי.

ההסכם הארצי לוקח בחשבון מספר גורמים. השיקול הבסיסי הוא שעליית השכר צריכה להיצמד לעלייה בפריון של העובדים במשק – כלומר, ככל שהפרודוקטיביות עלתה, כך השכר צריך לעלות בהתאם. עם זאת, ההסכם לוקח בחשבון שיקולים נוספים: שיקול אחד הוא שלאחר תשלום השכר, צריכים להישאר מספיק רווחים להשקעה בשיפור הפרודוקטיביות בעתיד. שיקול נוסף הוא רמת השכר במדינות שמתחרות בשבדיה בשווקים הבינלאומיים.

מדוע הצדדים חותמים על הסכם ארצי, במקום להסתפק בהסכמים הנפרדים בכל מקום עבודה? הסיבה העיקרית היא כדי למנוע אינפלציה. שני הצדדים הבינו שהסכמים נפרדים עלולים ליצור מעגל קסמים של אינפלציה: ועדי העובדים ידרשו העלאות שכר. המעסיקים יסכימו, אבל מיד יעלו את המחירים ויגלגלו את העלאת השכר אל הצרכנים. העלאת המחירים תגרום לשחיקת השכר של העובדים, מה שיגרום להם לדרוש עוד העלאות שכר, וחוזר חלילה. בתהליך הזה, אף צד לא מרויח, והכלכלה כולה סובלת מאינפלציה גבוהה. לעומת זאת, הסכם ארצי שמצמיד את עליית השכר לעליה בפריון מבטיח שעלית השכר תהיה ריאלית, ואכן תגדיל את כוח הקניה של העובדים.

סולידריות שכר:
בעקבות הסכם Saltsjöbaden, איגודי העובדים החליטו לקחת על עצמם משימה חשובה: לנצל את מנגנון המו"מ הריכוזי כדי להגדיל את השוויון בשבדיה. זה כלל שתי מטרות:

1. ככל האפשר, עובדים באותו מקצוע צריכים להרוויח את אותו שכר, לא חשוב באיזה חברה ובאיזה תעשיה הם עובדים. העיקרון הזה כונה "שכר שווה לעבודה שווה”.

2. ככל האפשר, יש לצמצם את פערי השכר בין מקצועות שונים.

הדרך להגשים את המטרות האלה הייתה להשתמש במסגרת הארצית להעלאת השכר. האיגודים דאגו, כחלק מהסכם המסגרת, שעובדים בעלי משכורות נמוכות יותר יקבלו העלאות שכר גבוהות יותר. המדיניות הזו מכונה "סולידריות שכר” (wage solidarity) או "מדיניות שכר סולידרית" (solidaristic wage policy). נקודה מעניינת היא שהגורם העיקרי שדחף את סולידריות השכר הוא איגוד עובדי המתכות (Metalworker union) שהיה באותה תקופה אחד האיגודים החזקים בשבדיה – דוגמה מוצלחת במיוחד לסולידריות.

המדיניות של סולידריות שכר נמשכה משנות הארבעים עד תחילת שנות השמונים, ובתקופה הזו הפכה את שבדיה לאחת הארצות עם פערי השכר הנמוכים בעולם. לאחר מכן היא נחלשה, אבל מאז סוף שנות התשעים יש חזרה מסוימת אליה. היום, המדיניות הזו נחשבת לאחד הגורמים החשובים שהביאו לרמת השוויון הגבוהה בשבדיה. תוצאה חשובה אחרת של המדיניות הזו היא צמצום משמעותי של הפער בשכר בין גברים לנשים באותו מקצוע (אם כי עדיין יש פער משמעותי בין מקצועות בעלי רוב גברי למקצועות בעלי רוב נשי).

הערה: התיאור הנ"ל עשוי לגרום לקוראים עם רקע בכלכלה להרים גבה. ניסיון להשוות את השכר בכל המשק הוא התערבות בוטה במנגנון המחירים. לפי התיאוריות הכלכליות הסטנדרטיות, זה אמור לגרום לעיוותים בהקצאת המשאבים במשק. זו אכן שאלה מצוינת, ויש לה פתרון מעניין. אני אדון בשאלה הזו בעוד מספר פוסטים, בתוך הקשר רחב יותר.

קורפורטיזם חברתי וכלכלה מתואמת:
שיתופי הפעולה בין איגודי העובדים לאיגודי המעסיקים הם אמנם חזקים במיוחד בארצות סקנדינביה, אבל הם לא יחודיים לסקנדינביה. מבנה חברתי שבו איגודי העובדים ואיגודי המעסיקים משתפים פעולה בניהול הכלכלה ובקביעת השכר מכונה במדעי החברה "קורפורטיזם חברתי”, והוא מאפיין עוד מדינות אירופיות, כמו גרמניה, אוסטריה והולנד.

השאלה המתבקשת היא מה ההשפעה של מבנה כזה על החברה ועל הכלכלה? לא הייתי מודע לזה עד כתיבת הפוסט, אבל מסתבר שהשאלה הזו נחקרה די הרבה בספרות על כלכלה פוליטית השוואתית. הנה שלוש דוגמאות מעניינות לספרים שנתקלתי בהם במהלך כתיבת הפוסט ועוד לא יצא לי לקרוא.

הספר "קורפורטיזם או תחרות?” טוען שקורפורטיזם לא רק גורם לשוויון גבוה יותר, אלא גם משפר את היעילות של הכלכלה. אחד מהטיעונים המעניינים שלו הוא שקורפורטיזם הופך את שוק העבודה ליציב יותר, וזה מאפשר גם למעסיקים וגם לעובדים לתכנן השקעה לטווח ארוך. מצד שני, הספר טוען שהקורפורטיזם מאפשר מספיק גמישות כדי להתמודד עם משברים מקרו-כלכליים – גמישות שאי-אפשר להשיג אם היינו מנסים להבטיח יציבות ע"י מנגנונים אחרים. אפשר לקרוא כאן חלק מהפרק הראשון של הספר, שכולל סקירה של חלק מהטיעונים.

הספר "כשמדינות קטנות עושות קפיצות גדולות” בוחן את הדרך שבה אירלנד, דנמרק ופינלנד עברו מתעשיות low-tech לעמדות הובלה בתעשיות ההייטק העולמיות, וטוען שהמוסדות הקורפורטיסטים במדינות האלה שיחקו תפקיד מפתח במעבר הזה.

הספר "גוונים של קפיטליזם” זכה להרבה תשומת לב בכלכלה פוליטית השוואתית מאז פרסומו ב 2001. הספר לא מתמקד רק במושג "קורפורטיזם חברתי”, אלא מציע תיאוריה רחבה יותר של כלכלות שונות. הספר טוען שבעולם יש למעשה שני סוגים שונים של כלכלות שוק:

1. "כלכלת שוק ליברלית" היא מה שאנחנו בדרך כלל חושבים עליו כשמדברים על כלכלת שוק. בכלכלה כזו, התיאום בין חברות, עובדים, ומוסדות פיננסיים נעשה בעיקר דרך התחרות השוק וחוזים פורמליים. שתי הדוגמאות העיקריות לכלכלה כזו הן ארה"ב ובריטניה.

2. ב"כלכלת שוק מתואמת", לעומת זאת, התיאום בין החברות, העובדים, והמוסדות הפיננסיים נעשה גם דרך השוק, אבל גם דרך מגוון של ערוצים אחרים – למשל, איגודי עובדים, איגודי מעסיקים, ורשתות בלתי פורמליות. הדוגמאות העיקריות לכלכלה כזו הן ארצות סקנדינביה, גרמניה ויפן.

הספר טוען ששני סוגי הכלכלות האלה מסוגלים להגיע לביצועים כלכליים טובים, אבל שהן מתנהגות ומתפתחות באופן מאוד שונה. אחת מהטענות המעניינות של הספר היא שכלכלות שוק מתואמות יהיו שוויוניות יותר מכלכלות שוק ליברליות. אפשר לקרוא כאן את הפרק הראשון של הספר, שמציג את התיזה המרכזית.

איגודי עובדים ודמוקרטיה

“הדמוקרטיה לא יכולה לעצור בשערי המפעל” (ארנסט ויגפורס, מהאידיאולוגים הסוציאל-דמוקרטיים השבדיים הראשיים ושר האוצר השבדי בין 1932 ו 1949)

“דמוקרטיה אמיתית מבוססת על כך שכל אחד יכול לקחת חלק בחיים הפוליטיים על בסיס שווה. השוויון הזה משובש אם חיי העבודה מחלקים את האנשים לאלה שחשובים ואלה שלא, אלה שיש להם כוח ואלה שלא, אלה שמחליטים עבור אחרים, ואלה שלא מסוגלים להחליט אפילו עבור עצמם” (“מהי סוציאל-דמוקרטיה?”, קרלסון ולינדגרן)

רובנו חושבים על עצמנו כאזרחים חופשיים במדינה דמוקרטית. למשל, אנחנו מאמינים שהחלטות שנוגעות לנו צריכות להיקבל רק ע”י נציגים שנבחרו על ידינו. אנחנו גם מאמינים שיש לנו זכות לחופש דיבור, וזה יהיה בלתי נסבל בעינינו שיקחו מאיתנו את החופש הזה.

אבל, בכל יום, רובנו הולכים לבלות את רוב שעות הערות שלנו בדיקטטורה – מקום העבודה שלנו. במקום העבודה שלנו, אנחנו כפופים למנהל שלא בחרנו בו, וצריכים למלא אחר הוראותיו. החלטות שמכתיבות איך תיראה סביבת העבודה שלנו – כאמור, המקום שאנחנו מבלים בו את רוב זמננו – יתקבלו מלמעלה, לרוב מבלי לשאול לדעתנו.
ייתכן שהמנהל שלנו הוא אדם נחמד, שישאל לדעתנו ויתחשב בה לפעמים, אבל אין לו שום חובה לעשות את זה. כמובן, ייתכן גם שהמנהל שלנו הוא אדם לא נחמד, ובמקרה כזה אנחנו נחשוב פעמיים אם לפתוח את הפה ולהסתכן בלהרגיז אותו (חופש ביטוי כבר אמרנו?). במקרים גרועים יותר, המנהל שלנו עשוי להיות אדם שנהנה לרדות באנשים אחרים ולהשפיל אותם, ואנחנו נצטרך לסבול את זה בשקט מבלי להתלונן. וכמובן, אם אנחנו נשים, אנו עלולות להיאלץ להבליג על הטרדות מיניות.

אני מניח שחלק מהקוראים יטענו שאין במצב הזה שוב דבר דיקטטורי: בסופו של דבר, כל עובד שאינו מרוצה מהדרך שבה הבוס שלו מתנהג, יכול להתפטר ולעבור למקום אחר. זה נכון אם אתם עובדים במקצוע שיש בו ביקוש אדיר ותמיד מובטח לכם שתוכלו למצוא משרה, כמו במקצועות ההייטק. זה נכון גם אם אתם סטודנטים בשנות ה 20 המוקדמות, שעובדים בעבודות זמניות כדי לממן לעצמם שכר לימוד, שכר דירה, ודמי כיס, ובמקרה הגרוע אתם תמיד יכולים לחזור לגור אצל ההורים.
זה לא נכון אם אתם עובדים באמצע שנות ה 40 שלכם, בשוק עבודה שלא מאמין בעובדים מבוגרים, ובודאי לא אם אתם באמצע שנות ה 50. זה לא נכון אם יש לכם ילדים שתלויים בכם, ושאתם לא יכולים לסכן בתקופת אבטלה שאתם לא יודעים כמה זמן היא תימשך. זה לא נכון אם אתם חיים ביישוב בפריפריה ששיעור האבטלה בו גבוה ויש בו מעט מאוד מקומות עבודה. וזה גם לא נכון אם אתם "רק” עובדים במקצוע שהביקוש אליו בינוני מינוס, כשאתם לא יודעים כמה זמן ייקח לכם למצוא עבודה חדשה, אם בכלל.

עבור סוציאל-דמוקרטים, זה לא קביל שמקום העבודה יהיה דיקטטורה. שוויון משמעותו הזכות השווה של כל אדם לשלוט על חייו ולהשפיע על החברה שהוא חי בה. זה כולל את סביבתו הקרובה, ובמיוחד את מקום העבודה שלו.

איגודי עובדים ודמוקרטיה במקום העבודה
הכלי הסוציאל-דמוקרטי להשגת השוויון הזה הוא איגודי עובדים. בשיח הציבורי בישראל, איגודי עובדים מזוהים בדרך כלל עם מאבקים על שכר ותנאי עבודה, אבל בתפיסה הסוציאל-דמוקרטית, שכר גבוה ותנאי עבודה טובים הם תופעת לוואי חשובה של התפקיד האמיתי של איגודי העובדים – שיתוף העובדים בניהול מקום העבודה שלהם.

במדינות שונות באירופה, ובמיוחד בסקנדינביה, ועדי עובדים הם הדמוקרטיה במקום העבודה: כל עובד בוחר את נציגיו לועד, וחברי הועד הם שותפים מלאים של ההנהלה בקבלת החלטות לגבי מקום העבודה. בהתאם לרעיון הזה, במדינות סקנדינביה, כל חברה בע"מ חייבת להציב בדירקטוריון שלה נציגים של האיגוד, ולספק לאיגוד את כל המידע העסקי שברשותה, בתנאי שהיא מעסיקה לפחות כמה עשרות עובדים. לאיגודים יש גם סמכויות ספציפיות לגבי סוגיות שנוגעות לעובדים במיוחד: למשל, יש להם סמכות להגביל את מספר השעות הנוספות מעבר לסף מסוים, ולאכוף את תקנות הבטיחות (כולל עצירה מחולטת של העבודה, אם התקנות מופרות).

העיקרון שלעובדים יש זכות להשתתף בניהול מקום עבודתם מוכר בעולם כ"זכות להחלטה משותפת" (co-determination), וממומש גם מחוץ לארצות סקנדינביה. בגרמניה, למשל, זה נעשה בנפרד מאיגודי העובדים: בכל מקום עבודה יש מועצה שנבחרת בבחירות בין העובדים, ושההנהלה חייבת להיועץ בה, בתנאי שמספר העובדים הוא לפחות 2000.

עד עכשיו תיארתי את הסמכויות שהחוק נותן לאיגודי העובדים כדי להשתתף בניהול מקום העבודה, אבל הסיבה האמיתית שהם יכולים למלא את תפקידם היא הכוח האדיר שהם צברו. איגודי העובדים בסקנדינביה מאגדים את רוב העובדים במשק, מ 50% בנורבגיה עד 70% בשבדיה, דנמרק ופינלנד (בישראל זה בערך 25%). כוח האדם והתקציבים שהם יכולים להפנות למאבקים הם גדולים בהתאם. הכוח שלהם אפילו גדול יותר בזכות העובדה שהם שולטים בחלק גדול מקרנות הפנסיה ודמי האבטלה, ולכן גם בחלק ניכר מהמניות בשוק ההון.

גם זכויות השביתה של האיגודים רחבות בהרבה מבישראל: לדוגמה, לאיגוד עובדים בשבדיה יש זכות "להחרים" מקום עבודה. המשמעות היא לא רק שהעובדים באותו מקום ישבתו, אלא שגם עובדים במקומות עבודה אחרים יסרבו לספק שירותים לאותו מקום, ותהיה להם זכות חוקית לעשות את זה. הסמכות הזו מאפשרת לאיגודי העובדים להשפיע גם על מקומות עבודה לא מאוגדים ולהבטיח שהם יתיחסו לעובדיהם כראוי.

התוצאה של זה היא, באופן לא מפתיע, שאיגודי העובדים הסקנדינבים בדרך כלל לא צריכים להפעיל את הכוח האדיר שלהם. לכל הנהלה ברור שלשתף פעולה עם איגודי העובדים יהיה הרבה יותר זול מלנסות להיאבק בהם.

חשוב להדגיש שכדי לממש את האידיאל הדמוקרטי במקום העבודה, זה קריטי שאיגודי העובדים עצמם יהיו דמוקרטיים: הבחירות בהם צריכות להיות הוגנות, הנציגים הנבחרים צריכים להתנהל בשקיפות, וככלל הועדים צריכים לציית לכל הכללים שאנחנו תופסים כדמוקרטיה תקינה. נחזור לנקודה הזו בהמשך.

איגודי עובדים ותנאי העבודה
כמובן, תוצר הלוואי החשוב ביותר של דמוקרטיה במקום העבודה הוא שכר גבוה יותר ותנאי עבודה טובים יותר.

באופן כללי, אפשר להגיד שעסק מצליח להרוויח בזכות שלושה גורמים: העבודה שמספקים העובדים, הניהול של המנהלים, וההון שמספקים בעלי המניות. כשהעסק מרויח היטב, עולה השאלה כמה מתוך הרווחים יעברו לבעלי המניות, כמה למנהלים, וכמה לעובדים. כשהעסק מפסיד, עולה השאלה כמה מההפסד יצטרכו לספוג בעלי המניות, כמה המנהלים, וכמה העובדים.

ללא איגודי עובדים, כל עובד צריך להתמקח על כך מול הנהלת החברה בעצמו. ברוב המקרים, כושר המיקוח של עובד בודד הוא קטן מאוד ביחס להנהלה, מאותן סיבות שהזכרתי קודם – גיל, משפחה, מיקום גיאוגרפי וכו'. לכן, במקומות לא מאוגדים, העובדים בדרך כלל יקבלו שכר נמוך. לעומת זאת, כשמקום העבודה מאוגד, לועד העובדים יש יכולת לנהל משא ומתן מתוך עמדת כוח מול ההנהלה, והתוצאה היא שחלק גדול יותר מהרווחים יגיעו לעובדים.

התוצאה של תנאי העבודה הטובים יותר שמושגים ע"י איגודי העובדים היא שעובדים יכולים להתפרנס בכבוד מעבודתם, ללא צורך בסיוע מהמדינה. זה מקל משמעותית את העומס שמוטל על מדינת הרווחה, והופך אותה להרבה פחות יקרה. אולי העובדה שמשקפת את התופעה הזו הכי טוב היא שבשבדיה אין חוק שכר מינימום, ועדיין השכר הנמוך ביותר בפועל גבוה בהרבה מאשר בישראל.

איגודי עובדים והפוליטיקה הארצית
לאיגודי העובדים יש עוד תפקיד חשוב: לייצג את האינטרסים של העובדים בפוליטיקה. בארצות סקנדינביה, איגודי העובדים הם מנוע התמיכה העיקרי של המפלגות הסוציאל-דמוקרטיות, ויש האומרים שהמפלגות האלה הן הזרוע הפוליטית של איגודי העובדים.

בתפקיד הזה, איגודי העובדים מהווים משקל נגד לחברות הגדולות ובעלי ההון הגדולים. לאחרונים אין קושי להשיג כוח פוליטי ע"י תרומות למפלגות ולפוליטיקאים, וגם ע"י השליטה הישירה שלהם בחלקים מהכלכלה. לעובד הבודד אין סיכוי להשיג כוח פוליטי דומה, אבל לאיגודי העובדים יש עוצמה שמסוגלת להתחרות ולעמוד מול הכוח של ההון.

בתפקיד הזה, איגודי העובדים הם כלי חשוב להגשמת ערך השוויון הסוציאל-דמוקרטי – שוויון בכוח הפוליטי – ברמה הארצית. כמובן, זה נכון גם ברמה של הרשויות המקומיות.

איגודי עובדים מזיקים לכלכלה?
אחד מהמיתוסים המופצים על ידי הימין הכלכלי הוא שאיגודי עובדים פוגעים בכלכלה. הם מונעים מההנהלה את הגמישות שהיא צריכה כדי לקבל החלטות לטובת העסק, וגורמים לכך שהעובדים זוכים לתנאים שלא מאפשרים לעסק לשגשג ולהתחרות בשוק.

המיתוס הזה לא נתמך במציאות. לועד עובדים יש אינטרס בהצלחת העסק לא פחות מלבעלי המניות ולמנהלים. עבור חלק גדול מהעובדים, הסכנה בכך שמקום העבודה שלהם ייסגר גדולה הרבה יותר מהסכנה לבעלי המניות מאובדן ההשקעה שלהם. לכן, אין סיבה עקרונית שהנהלה לא תוכל לשכנע איגוד עובדים בנחיצותן של החלטות מסוימות לטובת החברה, או בכך שתנאי עבודה מסוימים הם מוגזמים. להנהלה כן יהיה קשה לשכנע את האיגוד להעביר החלטות שהן בעיקר לטובת המנהלים, או להעביר חלק גדול יותר מהרווחים לבעלי המניות, אבל בדיוק בשביל זה האיגוד נמצא שם.

כמובן, אפשר למצוא דוגמאות לאיגודי עובדים שמתוך טיפשות וקוצר ראיה הביאו לקריסת מקומות העבודה שלהם. אפשר גם למצוא דוגמאות להנהלות שמתוך טיפשות וקוצר ראיה הביאו לקריסת העסקים שלהן, ואף אחד לא טוען שהנהלות מזיקות לכלכלה. העובדות הן שהעולם מלא בחברות מאוגדות שהצליחו היטב, כולל חברות סקנדינביות כמו וולוו, אריקסון ונוקיה, וגם חברות אמריקאיות כמו דיסני, IBM ובואינג.

אפשר להעלות טענה יותר רצינית לגבי ועדי עובדים בשירותים ממשלתיים. במקרה הזה, הועד לא צריך לדאוג לגבי סגירת מקום העבודה שלו, משום שהמשכורות משולמות מתקציב המדינה ולא מרווחים כלשהם. לכן, הועד עלול להעלות דרישות שכר מוגזמות על חשבון שאר הציבור. זו אכן בעיה, אבל יש שני גורמים שממתנים אותה:

  • שביתה היא דבר מאוד יקר עבור איגוד העובדים – בזמן שהעובדים שובתים, הם לא מקבלים משכורות. לכן, ועד עובדים יתקשה להחזיק שביתה לאורך זמן כאשר מדובר בדרישות שכר מוגזמות – יש גבול לכמה העובדים יהיו מוכנים להילחם על כך.
  • בסקנדינביה, ועדי העובדים של השירותים הציבוריים הם חלק מאיגודי העובדים הגדולים, שמאגדים חלק ניכר מהעובדים במדינה. לאיגודים האלה אין סיבה לתמוך בדרישות שמיטיבות באופן מוגזם עם קבוצת עובדים קטנה על חשבון שאר חברי האיגוד, וזה משפיע על הועדים.

איגודי העובדים בארץ
חלק מהקוראים בודאי תוהים על הפער בין התיאור של ועדי עובדים בפוסט הזה לבין התדמית שיצאה להם בארץ – ארגונים מסואבים שדואגים בעיקר לקומץ מקורבים וקבוצות לחץ, ולא לכלל ציבור העובדים.

חלק מהביקורת הזו הוא ללא ספק מוצדק, ואני אתייחס אליו מיד, אבל לפני כן, חשוב לי להדגיש שחלק גדול מהביקורת הזו מבוסס על שקרים: הנהלות אף פעם לא אוהבות לחלוק את הכוח שלהן עם עובדיהן. לכן, ההנהלות משקיעות הרבה מאמץ בדה-לגיטימציה של ועדי העובדים שלהן, ע"י הפרחת ספינים שקריים דרך עיתונאים ששמחים לשתף פעולה במקום לבצע תחקירים רציניים.

כך, בכל סכסוך עבודה של עובדי מדינה בשנים האחרונות, כמו העובדות הסוציאליות, הרופאים, עובדי הרכבת, או המרצים, הופצו בעיתונות מגוון של נתונים שקריים לגבי תנאי העבודה המצוינים שלכאורה העובדים האלה נהנים מהם, או לגבי כך שהעובדים עצלנים או גרועים. דוגמה חמורה במיוחד לספין כזה הייתה בתקופת סכסוך העבודה האחרון ברכבת: לאחר תאונה קשה, מנכ"ל הרכבת האשים את העובדים שהם מחבלים ברכבת. לאחר מכן התברר שהאשמה הייתה ביצרנית הקרונות.

ואחרי שאמרנו את זה, בהחלט יש ביקורת מוצדקת על איגודי העובדים הגדולים בארץ, ובראשם ההסתדרות הכללית. לפני שאני נכנס לביקורת הזו, חשוב להבהיר כמה דברים: ראשית, אני חבר בארגון כוח לעובדים שמתחרה בהסתדרות, אבל הדיעות שאני עומד להביע הן שלי בלבד ולא מייצגות את דעת הארגון. שנית, למרות שההסתדרות כארגון ראויה להרבה ביקורת, יש בה גם הרבה אנשים טובים שעושים עבודה טובה למען ציבור העובדים.

אז מה הבעיה עם ההסתדרות?
בקצרה, ההסתדרות לא הוקמה כדי להיות איגוד עובדים, היא לא בנויה כמו איגוד עובדים, ורק לאחרונה היא התחילה לנסות להתנהג כמו איגוד עובדים. היא ארגון ריכוזי ולא דמוקרטי, ולכן לא יכולה למלא את התפקיד של הגשמת הדמוקרטיה במקום העבודה. בהמשך אני מפרט קצת יותר, אבל דיון רציני בבעיות המבניות של ההסתדרות יכול לפרנס מאמרים שלמים (ואכן פרנס בעבר).

בגדול, המבנה המקובל של איגודי עובדים ברחבי העולם מתחיל מהועדים: בכל מקום עבודה, העובדים בוחרים ועד שייצג אותם מול ההנהלה ומול איגוד העובדים. הועדים בוחרים מתוכם נציגים להנהגת האיגוד. עיקר הכוח נמצא בועדים, ומעט בהנהגה.

התוצאה היא שבאיגודי עובדים רגילים, עיקר הכוח נמצא אצל נציגים שנבחרו ע”י חבריהם למקום העבודה ומחויבים בעיקר אליהם. העובדים מכירים את הנציגים שלהם ומפקחים עליהם, ואילו לנציגים יש את היכולת לדאוג לאינטרסים של שולחיהם. מעבר לזה, החלטות משמעותיות במיוחד צריכות לקבל אישור בהצבעה ע"י כלל העובדים. בפרט, כל הסכם עבודה שנחתם צריך לקבל אישור בהצבעה הנערכת בין כלל העובדים שהוא חל עליהם.

לעומת זאת, הסתדרות הוקמה בשנות ה 20, לא כאיגוד עובדים אלא כתשתית למדינה שבדרך. בהתאם, היא נבנתה כמו סוג של מדינה: היא נשלטת ע"י פרלמנט שנבחר בבחירות כלליות בכל הארץ, כאשר בבחירות האלה מתמודדות המפלגות הארציות, כולל מפלגות ימין כלכלי כמו הליכוד. הפרלמנט הזה ממנה מעין ממשלה, שיש לה זכות לקבל את כל ההחלטות החשובות עבור הארגון.

הארגון בנוי מלמעלה למטה, כשעיקר הכוח נמצא בידי ב"ממשלה”, ואילו לועדים עצמם כמעט אין כוח. להנהגת ההסתדרות יש סמכות לכפות כמעט כל החלטה על הדרגים שמתחתיה, ובפרט, לחתום על הסכמי עבודה בשמם, ולהחליט בשמם מתי לצאת לשביתה ומתי להפסיק אותה. כך יכל עופר עיני, לפני מספר שנים, לחתום עבור העובדות הסוציאליות על הסכם שרובן התנגדו לו.

התוצאה היא שחברי ההסתדרות, כשהם בכלל טורחים להצביע, נאלצים לבחור בין עסקנים מפלגתיים שאין להם שום היכרות איתם. לעסקנים האלה, מצד שני, אין שום מחויבות לעובדים בשום מקום עבודה ספציפי. אותם עסקנים הם אלה שבסופו של דבר חותמים עבור העובדים על הסכמים, ומקבלים עבורם החלטות בענייני מאבקים.

המבנה הארגוני הזה גורם לבעיות המוכרות של הסתדרות: ארגון מסואב שנשלט ע"י עסקנים מפלגתיים. אלה מחויבים במקרה הטוב למספר קטן של ועדים גדולים, שמסוגלים להניע קבוצות גדולות של מצביעים בבחירות, ובמקרה הרע למנגנון המפלגתי שמינה אותם. עובדים שחברים בהסתדרות בדרך כלל מגלים שהארגון לא מנסה בכלל לייצג אותם, ולפעמים אפילו סוגר עסקאות עם ההנהלה מאחורי גבם ועל חשבונם. דוגמה טובה היא העדות הזו של יואב לוי, ממקימי ועד המאבטחים בביה"ח קפלן.
זה מחזיר אותנו לנקודה שהעליתי קודם: כדי למלא את תפקידם, ארגוני עובדים קודם כל צריכים להיות דמוקרטיים בפני עצמם, וההסתדרות לא באמת עומדת בדרישה הזו.

לעומת זאת, ארגון כוח לעובדים, שאני חבר בו, בנוי במתכונת הדמוקרטית של איגודי העובדים הסקנדינביים: הארגון בנוי מלמטה למעלה, הפרלמנט נבחר ישירות מקרב חברי הועדים, וכל הסכם שנחתם חייב לקבל אישור בהצבעה בין כלל העובדים. הארגון בן שש שנים, וכבר הגיע ל 13,000 חברים. ארגון עובדים אחר שעושה עבודה טובה הוא ארגון מען. המטרה של הארגונים האלה היא להפוך את העבודה המאורגנת בארץ למה שהיא אמורה להיות: הגשמה של הדמוקרטיה במקום העבודה.

מדינת הרווחה השבדית

“ככל האפשר, יש לספק את ההטבות כזכות אזרח… המטרה שלנו הייתה ונשארה שההטבות לא יוגבלו לשכירים או לסקטור אחר באוכלוסיה. אנו רוצים ביטוח לאומי, לא ביטוח פועלים” (גוסטב מולר, שר הרווחה השבדי בין 1939 ל 1951, אבי מדינת הרווחה השבדית)

“ביטוח לאומי שאינו מעלים את הצורך בצדקה בנסיבות רגילות אינו שווה הרבה” (כנ”ל)

“השקעה בהון האנושי שלנו לא תהפוך אותנו לעניים יותר” (גונר ואלווה מירדל, מההוגים הסוציאל-דמוקרטים השבדים החשובים)

מדינת הרווחה השבדית נחשבת ליהלום שבכתר של הסוציאל-דמוקרטים השבדים, וידועה בנדיבות, באיכות ובהיקף של השירותים החברתיים שלה. בפוסט הזה אני רוצה לדבר פחות על השירותים החברתיים עצמם, ויותר על העקרונות היסודיים שהנחו את ההקמה והעיצוב שלהם.

שירותים חברתיים כזכויות אזרח:
מבחינת הסוציאל-דמוקרטים, שירותים חברתיים הם לא צדקה שניתנת לעניים, אלא זכויות אזרח. לכל אזרח יש זכות לחינוך, בריאות, דיור, ופנסיה. לכל אזרח יש זכות לעבוד בעבודה שתפרנס אותו בכבוד, או לקצבת קיום במידה ואינו מסוגל לעבוד. לכל אזרח יש זכות לביטוח לאומי (social security) – ביטוח מפני סיכונים כגון אבטלה, מחלות, או תאונות.

הרעיון של שירותים חברתיים כזכויות אזרח נובע מהאידיאלים של חופש ושוויון. שירותים חברתיים נדרשים כדי שהאזרח יהיה חופשי באמת, ולא מוגבל ע"י מחסור. החופש הזה הוא תנאי הכרחי לכך שהאזרח יוכל להשתתף בדמוקרטיה, ובחיים החברתיים והפוליטיים. זו הסיבה שהשירותים האלה נתפסים כזכויות אזרח ולא כמוצרים.

מהגישה הזו נובע שהמטרה של שירותי רווחה אינה להקל על הסבל של העניים, אלא להפוך אותם לאזרחים ושותפים מלאים בחברה, שאינם נזקקים בסופו של דבר לעזרה או לצדקה.

מדינת הרווחה האוניברסלית:
אחת מהדילמות שכל מדינה מתמודדת איתן בעיצוב שירותי הרווחה שלה היא האם לספק את השירותים רק לעניים, בהסתמך על מבחן הכנסה (שירותים סלקטיביים)? או לכל האזרחים במידה שווה (שירותים אוניברסליים)? לדוגמה, היום בישראל קצבאות הילדים ניתנות לכל האזרחים, ובאותם סכומים. בתקציב האחרון משרד האוצר הציע לשנות את זה כך שגובה הקצבאות יהיה תלוי בגובה ההכנסה של המשפחה.

הבחירה הסוציאל-דמוקרטית היא להעניק שירותים אוניברסליים. זה נובע מהתפיסה ששירותים חברתיים הם זכויות אזרח, ולכן כל האזרחים זכאים להן במידה שווה, אבל גם מסיבות מעשיות יותר:

  1. סולידריות: שירותים סלקטיביים פוגעים בסולידריות החברתית, משום שהם מחלקים את החברה לקבוצת האנשים שמשלמים וקבוצת האנשים שמקבלים. זה יוצר עימות מתמשך בין הקבוצה הראשונה לקבוצה השניה. אלה שמשלמים ילחמו באופן תמידי לקצץ בשירותים חברתיים, שהם לא מרוויחים מהם דבר. בדרך כלל לראשונים יש יותר כוח מלאחרונים, ולכן התוצאה תהיה שירותים ברמה נמוכה, שלא משיגים את היעדים שלהם.
    שירותים אוניברסליים, לעומת זאת, מקדמים את הסולידריות החברתית. בכך שכולם נהנים מהשירותים האלה, לכולם יש אינטרס בכך שהשירותים האלה יהיו יעילים, מתוקצבים כראוי, וברמה גבוהה. במקום אינטרסים מנוגדים, נוצר אינטרס משותף.
  2. ושוב סולידריות: כשמדובר בשירותים כמו חינוך ובריאות, לבחירה בין שירותים סלקטיביים לשירותים אוניברסליים יש השפעה אפילו יותר גדולה על הסולידריות. לדוגמה, מערכת חינוך נפרדת לעשירים ולעניים מבטיחה את חלוקתה של החברה למעמדות שלא נפגשים ביניהם ולא מכירים אחד את השני. מערכת חינוך אחת לכולם מאפשרת אינטגרציה של כל החברה ואת קידום הסולידריות החברתית.
  3. הימנעות מהשפלה: שירותים סלקטיביים הם עניין משפיל עבור העניים. בדרך כלל, עצם הדרישה מעני להוכיח שהוא עני גורמת להשפלתו. מעבר לזה, שירותים חברתיים יוצרים סטיגמה על האזרחים שנעזרים בהם, וזה הופך את הפניה אליהם למשפילה.
  4. שיקול כלכלי: שירותים סלקטיביים עלולים לפגוע בתמריצים של עניים ללהתקדם ולחפש עבודות מכניסות יותר. כשאדם יודע שאם הוא יקבל עבודה מכניסה יותר, ישללו ממנו הטבות ממשלתיות, זה יוצר אצלו תמריץ לא לנסות להתקדם, או לעבוד בשחור. שירותים אוניברסליים, לעומת זאת, לא משפיעים בכלל על התמריצים לצאת מהעוני.

החיסרון הגדול של שירותים אוניברסליים הוא שהם הרבה יותר יקרים. בפרט, אם רוצים שהשירותים הציבוריים ישרתו גם את המעמדות הגבוהים, הם חייבים להיות ברמה מספיק גבוהה כדי שאנשים במעמדות האלה לא ירצו תחליפים פרטיים. זה כמובן דורש מיסוי גבוה, אבל הסוציאל-דמוקרטים השבדים גילו שהאזרחים מוכנים לשלם מיסים גבוהים, אם הם מקבלים בתמורה שירותים חברתיים יעילים וברמה גבוהה.

למרות זאת, בגלל היוקר של שירותים אוניברסליים, גם במדינת הרווחה השבדית חלק מהקצבאות מסופקות בצורה סלקטיבית. עם זאת, יש העדפה חזקה לשירותים אוניברסליים בהשוואה למדינות רווחה אחרות. כך, למשל, דיור ציבורי בשכירות ניתן לכולם, ללא מבחן הכנסה וע”פ רשימת המתנה, אבל העניים מקבלים בנוסף סיוע בשכר דירה.

השקעה בחברה טובה יותר:
עקרון חשוב נוסף של מדינת הרווחה השבדית הוא שעדיף למנוע מחלות מאשר לטפל בהן אחר כך. כשם שעדיף להשקיע הבה ברפואה מונעת ובאורח חיים בריא מאשר להשקיע אחר כך בטיפולים רפואיים, כך עדיף להשקיע הרבה בהכשרות מקצועיות, בחינוך למבוגרים ובהשמת עובדים מאשר בדמי אבטלה; עדיף להשקיע הרבה בחינוך מאשר בשיטור. עדיף להשקיע הרבה ברגולציה שתמנע תאונות עבודה, מאשר בביטוח נגד תאונות עבודה.

אם ניקח את הרעיון הזה צעד נוסף קדימה, הרי שמדינת הרווחה יכולה לשמש ככלי לשיפור החברה. שירותים חברתיים טובים הופכים את העובדים ואת החברה ליצרניים יותר. לכן, חלק גדול מההשקעה בשירותים חברתיים לא צריך לחשב רק כ"הוצאה", אלא גם כ"השקעה בהון האנושי". את הרעיון הזה הובילו בשבדיה גונר ואלווה מירדל, שאת הציטוט שלהם הבאתי למעלה. הם טענו ששוויון הוא כלי להגברת היעילות הכלכלית, ולא משהו שצריך לאזן מול היעילות הכלכלית.

ביזור ושיתוף האזרחים בניהול השירותים:
אחת מהסכנות בהקמתם של שירותים ממשלתיים גדולים הוא שהם יהפכו למנגנונים בירוקרטיים מסורבלים, שאדישים לצרכי האזרחים ולא חייבים להם דין וחשבון. מקימי מדינת הרווחה השבדית התמודדו עם הבעיה הזו בשתי דרכים: ראשית, ביזור של השירותים החברתיים – השירותים אמנם מתוקצבים ע"י המדינה, אבל מנוהלים ע"י הרשויות המקומיות.

שנית, הארגונים האזרחיים שמייצגים את הלקוחות של השירותים הם שותפים לניהול השירותים האלה. כך, למשל, איגודי העובדים והתאחדות המעסיקים משתתפים בניהול שירות התעסוקה, ומחזיקים בבעלות משותפת על חלק גדול מקרנות הפנסיה. ארגוני פנסיונרים משתתפים בניהול השירותים לקשישים, וארגוני הנכים משתתפים בניהול השירותים לנכים. הדיור הציבורי מסופק בעיקרו ע"י קואופורטיבים וארגונים ללא מטרת רווח, וגם אלה מנהלים מו"מ תמידי מול ארגוני הדיירים.

המבנה הזה הוא חשוב לא רק כדי לקדם את היעילות של השירותים הממשלתיים, אלא גם כדי לקדם את הערך הסוציאל-דמוקרטי של שוויון: אסור לתת לכוח להצטבר בגופים ביורוקרטיים ריכוזיים. צריך לבזר את הכוח ככל שניתן בקרב האזרחים, ובפרט, לתת לכל אזרח כוח להשפיע על השירותים שהוא צורך.

מדינת רווחה ושוויון:
מדינת הרווחה תורמת גם להשוואת יחסי הכוחות בין אזרחי המדינה. מדינת הרווחה גורמת לכך שלמנהל אין כוח מוחלט על העובדים שלו, משום שהם יודעים שגם אם הם יפוטרו, זה לא ידרדר אותם לעוני מחפיר. עקרות בית אינן נתונות לחסדיהם של בעליהן, משום שהן יודעות שגם אם הן יתגרשו, הן עדיין יזכו לרמת חיים שמובטחת לכל אזרח.

מעבר לכך, מוסדות ספציפיים של מדינת הרווחה יכולים לקדם שוויון אפילו יותר: שירותי מעונות היום והטיפול בילדים שיחקו תפקיד חשוב בשחרור הנשים, שיכלו לצאת לעבוד מבלי שיוטל עליהן העול של הטיפול בילדים. היום, החוקים מעודדים את הגברים לקחת חופשת לידה שווה לזו של הנשים, ובכך תורמים עוד להדברת התפיסה כאילו טיפול בילדים זו אחריות של האישה ולא של שני ההורים.

ד"ר גילת גופר פרסמה לאחרונה בכתב העת "חברה" מאמר שדן בפירוט בהשפעת מדינת הרווחה על נשים.

סוציאל-דמוקרטיה וכלכלת שוק

"דמוקרטיה היא מערכת פוליטית בלתי יציבה כל עוד היא נשארת מערכת פוליטית ותו לא, במקום להיות, כפי שהיא צריכה להיות, לא רק צורת שלטון אלא גם צורה של חברה, ודרך חיים שמתאימה לצורה הזו… זה דורש, שנית, את ההפיכה של הכוח הכלכלי, כעת עריץ חסר אחריות, למשרת של החברה, הפועל בגבולות מוגדרים, ואחראי לפעולותיו כלפי רשות ציבורית” (ריצ'רד הנרי טוני)

“הסוציאל-דמוקרטיה מעמידה כלכלה שנשלטת ע"י האינטרס העממי… הסדר הזה רואה ביזמים ובמנהלים שחקן אחד מבין שחקנים חשובים רבים בכלכלה. הוא רואה בכלכלת שוק חלק אחד מהחיים הכלכליים…
לחברה דמוקרטית תמיד יש את הזכות לקבוע תנאים ומסגרת לחיים הכלכליים. לחברה דמוקרטית תמיד יש את הזכות לשנות את התנאים האלה, אם דרך מסוימת לארגן את העבודה והכלכלה לא משרתת את האינטרס הציבורי. לאינטרסים כלכליים לעולם אין זכות להציב גבולות לדמוקרטיה, זוהי הדמוקרטיה שמציבה גבולות לשוק ולאינטרסים הכלכליים.” (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, תכנית מ 2001)

מבין השאלות שליברלים וסוציאל-דמוקרטים חלוקים עליהן, אולי השאלה שחוזרת הכי הרבה בשיח הציבורי היא מקומו של השוק: מה המדינה צריכה לעשות, ומה היא צריכה להשאיר לשוק? האם להפריט או להלאים? איזה זכויות יש לעסקים פרטיים, ואיזה מחויבות יש להם לחברה, אם בכלל? בפוסט אני רוצה לדון בעקרונות שמתוכם הסוציאל-דמוקרטים ניגשים לדיון הזה.

בתור התחלה, צריך להבהיר שהויכוח בין ליברלים לסוציאל-דמוקרטים הוא לא בין הדיעה שהשוק צריך לעשות הכל, לבין הדיעה שהמדינה צריכה לעשות הכל. רוב מוחלט של הליברלים יסכימו שהמשטרה ובתי המשפט צריכים להיות בשליטת המדינה, ולא להיות שירותים המסופקים בשוק הפרטי. רוב הסוציאל-דמוקרטים היום יסכימו שאין סיבה שלמדינה יהיה מונופול על ייצור מסמרים, ושהשוק הפרטי יכול בהחלט לספק אותם. השאלה היא איפה עובר הגבול: מה לגבי בתי ספר, בתי חולים, או בתי כלא? מה המדינה צריכה לסבסד, וכמה?

כשמנסים לתת תשובה לשאלה "מדינה או שוק?”, כדאי לחלק אותה לשתי שאלות נפרדות: השאלה הראשונה היא אידיאולוגית – "איזו אפשרות היא לגיטימית מבחינת הערכים שלנו?”. השאלה השניה היא מעשית – “איזו אפשרות היא יעילה יותר?”. שתי השאלות הן חשובות וישפיעו על התשובה שלנו. בפוסט הזה אני אכתוב בעיקר על השאלה האידיאולוגית, ואכתוב מעט בסוף על השאלה המעשית. דיון יסודי בשאלת היעילות של השוק יחכה לפוסטים עתידיים.

השאלה האידיאולוגית – דמוקרטיה מול שוק:
כל חברה אנושית צריכה לקבל את ההחלטות הבאות לגבי הכלכלה שלה: באיזה נושאים להשקיע משאבים? איזה מוצרים לייצר? ואיך לחלק את פירות הייצור בין האנשים? החברות המתקדמות משתמשות בשני מנגנונים כדי לקבל את ההחלטות האלה:

  • דמוקרטיה: האזרחים בוחרים בנציגים, והנציגים מנהלים דיון ומו"מ ביניהם ומקבלים את ההחלטות.
  • השוק: כל אזרח מחליט איזה דברים הוא רוצה לקנות לעצמו, וכל ההחלטות של האזרחים ביחד מכוונות את המשאבים של החברה ומחליטות מה לייצר ואיך לחלק את המוצרים.

השאלה היא עד כמה כל אחד מהמנגנונים תואם את הערכים שלנו. כאן, כמובן, יש מחלוקת בין האידיאולוגיות השונות.

הגישה הליברלית מאמינה שהשוק הוא המנגנון העדיף, בגלל שהוא מאפשר לכל אזרח לקבל החלטות עבור עצמו במקום שנציגים יחליטו בשבילו. השוק מאפשר לאזרח את החופש הגדול ביותר, ולכן כל התערבות של המדינה בשוק היא פגיעה בחופש של האזרח.

בנוסף, אם אנחנו ניתן לנציגים הדמוקרטיים להחליט, הם יצטרכו לקבל החלטה אחת שתחייב את כל האזרחים באשר הם, בלי להתחשב בהעדפות וברצונות של אנשים שונים. גם במקרה הטוב ביותר, החלטה שתתקבל ע"י הנציגים תגרום לכך שאזרחים רבים לא יקבלו את המוצרים שהם רוצים, בגלל האחידות שהחלטה כזו מחייבת.  בשוק, לעומת זאת, כל אזרח יכול לבחור לפי ההעדפות והרצונות האישיים שלו. לכן, אם נשתמש במנגנון השוק כדי לקבל החלטות חברתיות, מובטח לנו שהתוצאות יתאימו בצורה הכי טובה לרצונות של האזרחים.

הגישה הסוציאליסטית הקלאסית מאמינה שהדמוקרטיה היא המנגנון העדיף, משום שהיא מבטיחה לכל אזרח זכות שווה להשפיע על קבלת ההחלטות. מנקודת המבט הסוציאליסטית, התיאור האידיאלי של השוק שהצגתי קודם מחמיץ נקודה קריטית: השוק לא נותן לכל האזרחים את אותן אפשרויות בחירה, ולא נותן לכל האזרחים את אותה מידה של חופש. השוק מגדיל רק את החופש של האזרחים שיש להם כסף לשלם על המוצרים. לעניים, השוק נותן מעט מאוד חופש, אם בכלל.
מעבר לזה, השוק לא נותן לרצונות של אזרחים שונים את אותו משקל. במנגנון השוק, הרצון של כל אזרח מקבל משקל על פי כמות הכסף שהוא יכול לשלם. כשההחלטה "איזה מוצרים לייצר?” מתקבלת באמצעות השוק, הרצונות של האזרחים העשירים יקבלו יותר משקל מאלה של האזרחים העניים.

דוגמה תעזור כאן: נניח שההחלטה איזה טיפולים רפואיים לפתח מתקבלת באמצעות השוק, ונדמיין חברה שבה יש מיעוט של עשירים שמוכן לשלם הרבה מאוד כסף על ניתוחים פלסטיים, ושאר האזרחים צריכים בעיקר תרופות נגד מחלות. אם אין לחברה מספיק משאבים כדי לספק גם את כל הניתוחים הפלסטיים שהעשירים רוצים וגם את כל התרופות ששאר האזרחים רוצים, השוק יבחר לספק קודם כל את הניתוחים הפלסטיים, כי עליהם משלמים יותר. זאת, למרות שרוב האזרחים היו מעדיפים שהמשאבים המוגבלים שיש יושקעו בתרופות.

לכן, על מנת לספק את הדרישה הדמוקרטית שלכל אזרח צריכה להיות אותה השפעה על קבלת ההחלטות, הגישה הסוציאליסטית הקלאסית מאמינה שהכלכלה צריכה להיות מנוהלת ע"י הדמוקרטיה. זו אחת הסיבות שבגללן חלק מהסוציאליסטים דורשים להלאים את אמצעי הייצור .

הגישה הסוציאל-דמוקרטית מנסה לשלב בין הגישות. לפי הסוציאל-דמוקרטים, אי אפשר להכחיש את היתרון שיש לשוק בחופש שהוא נותן לכל אזרח לבחור במוצרים שמתאימים לו. גם אי אפשר להכחיש שלפעמים השוק מבצע משימות מסוימות ביעילות רבה יותר מגופים ממשלתיים. מצד שני, אי אפשר לתת לשוק להחליף את הדמוקרטיה, ובודאי שאסור לתת לו להפר את העיקרון שלכל אזרח יש זכות שווה להשפיע על ההחלטות בחברה.

הדרך לשלב את הדברים היא להשתמש במנגנון השוק, אבל להכפיף אותו לדמוקרטיה. האזרחים יבחרו נציגים באופן דמוקרטי. הנציגים ינהלו דיון ומו"מ בשאלה מה המטרות החברתיות שאנחנו כחברה רוצים להשיג, ומה המשקל שאנחנו נותנים לכל מטרה.
לפי המטרות האלה, הנציגים יקבעו איזה מטרות ננסה להשיג באמצעות מנגנונים ממשלתיים, ואיזה מטרות ננסה להשיג באמצעות מנגנון השוק. הנציגים יקבעו גם את המסגרת שבתוכה השוק יעבוד ואת החוקים שתחתם המסחר יתנהל. אם השוק ישיג את המטרות הרצויות, מה טוב. אם לא, הנציגים ישנו את המסגרת, או יחליטו להעביר את המשימה למנגנון ממשלתי.

השליטה הדמוקרטית על השוק יכולה לבוא לידי ביטוי בהרבה צורות: היא יכולה לבוא לידי ביטוי בצורה ישירה ע"י סובסידיות, מיסים, וחברות ממשלתיות שפועלות בשוק. היא יכולה לבוא לידי ביטוי באמצעות רגולציה שקובעת כללים שהחברות חייבות לציית להם. היא יכולה גם לבוא לידי ביטוי בצורה עקיפה יותר, ע"י חוקים שמשנים את מאזן הכוחות בין גורמים שונים בשוק: למשל, חקיקה שמעניקה משקל לאיגודי עובדים, או לאיגודי צרכנים.

הויכוח האידיאולוגי הזה הוא לא ויכוח תיאורטי, הוא צץ כל הזמן בויכוחים על שאלות מעשיות. בויכוחים על הפרטה שומעים בדרך כלל מהצד הליברלי אמירות כמו "תנו לכל אחד להחליט בשביל עצמו”' "האזרח יודע הכי טוב מה לעשות עם הכסף שלו”', ו"אין מה לעשות, אלה כוחות השוק". בשורש האמירות האלה נמצאת הטענה שהשוק עדיף על הדמוקרטיה.

התשובה הסוציאליסטית היא שהחלטות דמוקרטיות הן לא פחות לגיטימיות מהחלטות המתקבלות בשוק, והן למעשה יותר לגיטימיות – כי החלטות דמוקרטיות מתקבלות לפי הכלל "אדם אחד, קול אחד”, ולא לפי "שקל אחד, קול אחד”. לתת לכל אחד את החופש להחליט עבור עצמו זה טוב, אבל רק אם המסגרת היא כזו שהחופש אכן מובטח לכולם במידה שווה, והשוויון והסולידריות לא נפגעים.

השאלה המעשית – מה יותר יעיל?
נניח שאנחנו מתלבטים אם שירות מסוים צריך להיות מסופק ע"י השוק או ע"י המדינה. גם אם הסכמנו על השאלה האידיאולוגית, עדיין נשארת השאלה המעשית – איזה משני המנגנונים יספק את השירות באופן יעיל יותר?

אני מתכוון לכתוב בעתיד סדרה של פוסטים על השוק החופשי, באיזה תנאים הוא יעיל, ובאיזה לא, אז בפוסט הזה נסתפק בדיון מקוצר. באופן כללי, הטיעונים בעד יעילותו של השוק החופשי דורשים שיתקיימו מספר תנאים אידיאליים, בין השאר: לחברות גדולות אין יתרון על חברות קטנות; ליזמים קל להיכנס לשוק או לצאת ממנו כרצונם; לכל המשתתפים בשוק יש את אותו מידע- למשל, הצרכנים יודעים בדיוק מה המוצר שהם מקבלים ומה איכותו, ויודעים בדיוק מה המחירים של המוצרים בשוק; הצרכנים יכולים בקלות להפסיק לקנות מחברה אחת ולעבור לקנות מחברה אחרת; ואם צרכן אחד מחליט לקנות מוצר מחברה מסוימת, זה לא משפיע על צרכנים אחרים.
התנאים האלה לא מתקיימים אף פעם במלואם, וככל שהשוק האמיתי מתרחק מלקיים אותם, כך יש לנו פחות סיבות להניח מראש שהשוק יתפקד טוב. בפרט, בשירותים מורכבים כמו חינוך, בריאות או רווחה, אין שום סיבה להניח מראש שהשוק יתפקד יותר טוב מהמדינה.

לכאורה, היות ומדובר בשאלה מעשית, היה אפשר לבדוק אותה באופן אוביקטיבי. בפועל, זה בלתי אפשרי: העובדה שמדינה מסוימת או שוק מסוים מספקים את השירות בצורה טובה או רעה לא מוכיחה דבר, כי אף פעם אי אפשר לדעת האם העובדה הזו מעידה על תופעה כללית או רק על במקרה בודד. מצד שני, אין בידינו מספיק תצפיות בשביל לערוך מחקרים סטטיסטיים אמינים.
הבעיות האלה רק מחמירות כשלוקחים בחשבון שבשירותים מורכבים כמו חינוך, בריאות, או רווחה, קשה אפילו לענות על השאלה "מה איכות השירות במדינה X?”, משום שהתוצרים של השירותים האלה איינם ניתנים למדידה או להגדרה מדויקת.

בגלל שאי אפשר לבדוק את הדברים בצורה אוביקטיבית, כל מה שאנחנו יכולים לעשות הוא להציע טיעונים לכאן או לכאן, ולהביא ראיות ממדינה כזו או מדינה אחרת. אף אחד מהטיעונים והראיות האלה לא יהיה הוכחה חותכת, אבל אנחנו יכולים לנסות לשפוט אותם כמיטב יכולתנו, לפי ניסיון החיים שלנו והשכל הישר.

במצב הזה הויכוח הוא כבר לא בין ליברלים לסוציאל-דמוקרטים, אלא בין אנשים שמוצאים טיעונים מסוימים משכנעים יותר לאלה שמעדיפים טיעונים אחרים. כך למשל אפשר למצוא ליברלים שחושבים שהמדינה תספק ביטוח בריאות באופן יעיל יותר מהשוק, וסוציאל-דמוקרטים שחושבים שעדיף שהשוק יספק ביטוח רכב.

ככלל, כשמדובר בשאלה מעשית, רצוי לא לתת לאידיאולוגיה להתערב בשיקול הדעת שלנו. למרבה הצער, לבודד את השיקולים המעשיים מהאידיאולוגיה זה עניין מאוד קשה, ולא הייתי ממליץ לקוראים לסמוך בעיניים עצומות על כלכלנים או פוליטיקאים (או בלוגרים) שיפעילו שיקול דעת נקי מאידיאולוגיה.

האם סוציאל-דמוקרטיה פוגעת בכלכלה?

“זה ידוע לכל שמיסים גבוהים ותשלומי העברה פוגעים בפרודוקטיביות. ידוע לכל – אבל לא נתמך ע"י הסטטיסטיקות או ההיסטוריה” (פטר לינדרט, “ציבור גדל: הוצאה חברתית וצמיחה”)

מיתוס נפוץ גורס שסוציאל-דמוקרטיה, אפילו אם היא הייתה צודקת ברמה המוסרית, גורמת לחוסר-יעילות כלכלית ולכן איננו יכולים להרשות לעצמנו אותה. המיתוס הזה הוא מוזר משהו, בהתחשב בעובדה שיש בעולם מספר מדינות סוציאל-דמוקרטיות בעלות כלכלה מצליחה ורמת חיים גבוהה. בכל זאת, בפוסט הזה אני רוצה אני רוצה לדון בכמה מהטיעונים הנפוצים בסגנון הזה.

לפני שנמשיך, כדאי לזכור שיעילות כלכלית אינה ערך ואינה מטרה לכשעצמה – היא אמצעי להשגת מטרות חברתיות. עם זאת, יעילות כלכלית היא אמצעי חשוב שאין לזלזל בו, וכלכלה כושלת לא תוכל להשיג את המטרות הסוציאל-דמוקרטיות.

 טיעון: שוויון פוגע בתמריצים של אנשים לעבוד קשה, ולכן פוגע בכלכלה.

אני חושב שהטיעון הזה היה טיעון משכנע אם היינו מדברים על שוויון כלכלי מוחלט. אחרי הכל, אף אחד לא אוהב להרגיש שהוא עובד קשה מבלי לזכות לתגמול מתאים. אבל סוציאל-דמוקרטיה לא דורשת שוויון כלכלי מוחלט. אי-שוויון כלכלי מסוים הוא קביל, בתנאי שהוא לא פוגע בשוויון הפוליטי והחברתי.

השאלה היא כמה אי-שוויון צריך כדי להשיג יעילות כלכלית? דוגמה תעזור כאן: בין 1945 ל 1985, השכר של מנכ”לים בחברות הגדולות ביותר בארה”ב היה בערך פי 40 מהשכר הממוצע. ב 2005, אותו שכר היה פי 160 מהשכר הממוצע. לעומת זאת, ב 2004, השכר הממוצע ברוטו של החמישיון העליון של המנכ"לים בשבדיה היה גבוה פי חמש משכר המינימום (זו השוואה בעיתית כי היא מודדת קבוצה שונה של מנכ”לים, אבל קשה להאמין שזה מסביר את כל ההפרש).

אם כן, האם כדי לגרום לאנשים לעבוד קשה צריך להציע להם להרויח פי 160 מהשכר הממוצע? או שאולי מספיק פי 40? או אולי אפילו מספיק להציע להם פי 5 משכר המינימום? אני מתקשה להאמין ש 160 הוא המספר הנכון כאן, וגם לא 40.

נקודה מעניינת בנושא היא שלפעמים משכורת גבוהה יותר היא לא תמיד דרך טובה לגרום לאנשים לעבוד. יש מחקרים בכלכלה התנהגותית הטוענים שהחל מרמת שכר מסוימת, העלאת שכר לא בהכרח תשפר את הביצועים של אנשים ועשויה אפילו לפגוע בביצועים שלהם. בעבודות מסוימות, דרך אפקטיבית הרבה יותר לגרום לאנשים לעבוד קשה היא לתת להם אוטונומיה ותחושה של משמעות בעבודה שלהם. אפשר לצפות בהרצאות טובות על הנושא כאן, וכאן.

אפשר גם לטעון ששוויון כלכלי דווקא עוזר ליעילות הכלכלית: שוויון כלכלי מחזק את הסיכויים של אדם מוכשר שנולד למשפחה עניה להצליח בחיים, וזה אומר שהחברה מנצלת יותר טוב את הכישרונות של חבריה. שוויון כלכלי אומר שיותר אנשים יכולים להרשות לעצמם רמת חיים גבוהה, בריאות והשכלה, והעובדה הזו תתורגם לעובדים איכותיים ויצרניים יותר. שוויון כלכלי גם מפחית את החיכוכים החברתיים ומחזק את הלכידות החברתית, דבר שגם הוא יכול לתרום תרומה משמעותית לכלכלה.

עד כאן טיעונים תיאורטיים, מה לגבי העובדות? העובדות הן שאין ראיות מוצקות לעמדה ששוויון פוגע בכלכלה או לעמדה שטוענת ששוויון מועיל לכלכלה. יש כלכלות מצליחות בעלות שוויון גבוה ויש כלכלות מצליחות בעלות אי-שוויון גבוה. יש כלכלות שוויוניות כושלות ויש כלכלות לא-שוויוניות כושלות.

יש כלכלנים שמנסים למצוא קשרים סטטיסטיים בין שוויון להצלחה כלכלית ע"י השוואה של נתונים ממדינות שונות. לדעתי האישית, זה בזבוז זמן – כדי שמחקר סטטיסטי יהיה אמין, הוא דורש מספר גדול של דגימות בלתי תלויות, והדרישה הזו לא מתקיימת כאן. לכן, זה לא מפתיע שיש מחקרים סטטיסטיים שתומכים בשתי הדיעות.

ועבור הקוראים שבכל זאת מתעניינים במחקרים כאלה, הנה כמה קישורים: הספר הזה טוען שאי-שוויון גורם למגוון של בעיות חברתיות,  והרצאת ה TED המצוינת הזו מסכמת אותו. ספר קשור אחר הוא הספר הזה של הכלכלן פטר לינדרט, שניסה לחקור האם מדינת רווחה נדיבה פוגעת בצמיחה, ושממנו לקחתי את הציטוט למעלה. אפשר גם לקרוא את הראיון הזה עם לינדרט, שבו הוא טוען שאין ממש הבדל, מבחינת היעילות, בין להשקיע 10% מהתוצר ברווחה (כמו בארה”ב וביפן) או 33% (כמו בשבדיה).

טיעון: סוציאל-דמוקרטיה הופכת את האנשים לבטלנים שמעדיפים לחיות על חשבון מערכת הרווחה במקום לעבוד.

נתחיל מהעובדות: המדינות הסוציאל-דמוקרטיות הן בין המובילות בעולם בשיעור ההשתתפות בכוח העבודה, עם 85% באיסלנד, 79% בשבדיה ובדנמרק, 78% בנורווגיה, ו 74% בפינלנד. לשם השוואה, בארה"ב שיעור ההשתתפות הוא 74%, וממוצע ה OECD הוא 70%.

הנתונים האלה לא מקריים. ברמה האידיאולוגית, סוציאל-דמוקרטים רואים באבטלה את אחת הסכנות הגדולות לסוציאל-דמוקרטיה. אבטלה גורמת לעובדים לחוש שאחרים חיים על חשבונם, ובכך היא פוגעת בסולידריות החברתית ובתמיכה הפוליטית למדיניות סוציאל-דמוקרטית. אבטלה גם גורמת בסופו של דבר לפגיעה בחופש של המובטלים, שחיים בחסדיהם של אחרים. לא לחינם מפלגות סוציאל-דמוקרטיות לאורך ההיסטוריה חרטו על דגלן את היעד של תעסוקה מלאה.

מצד שני, ברור שאי אפשר לדרוש מאדם לעבוד אם הוא לא יכול למצוא עבודה. אי אפשר להאשים מובטל שבאיזור שהוא חי בו אין מקומות עבודה, או שאין לו את הכישורים הנדרשים ע"י המשרות הקיימות. אם אנחנו רוצים לדרוש מאנשים לעבוד, אנחנו צריכים לדאוג לכך שהם יוכלו לעבוד.

מתוך ההיגיון הזה, מדינות סקנדינביה לאורך השנים הקפידו לדרוש עבודה מכל מי שיכול לעבוד, ובאותו זמן, השקיעו משאבים רבים כדי לדאוג שכל מי שרוצה לעבוד, אכן יוכל לעבוד. דוגמה אחת לכך היא ההשקעה במדיניות תעסוקה אקטיבית – מדיניות שמטרתה להכניס מובטלים לשוק העבודה ע"י השמה, הכשרות ושיטות נוספות: כפי שאפשר לראות כאן, ב 2011, שבדיה השקיעה במדיניות תעסוקה אקטיבית 1.1% מהתוצר שלה, דנמרק הוציאה 2.3%, ופינלנד הוציאה 1%, בהשוואה לממוצע OECD של 0.6%, והוצאה של 0.2% בישראל ו 0.1% בארה”ב (הטבלה הזו לא מכילה נתונים עבור נורווגיה ב 2011, אבל ב 2006 היא הוציאה 0.6%).

טיעון: מיסוי גבוה מקטין את התמריץ של אנשים להפוך לקחת סיכונים ולהפוך ליזמים, כי הוא מקטין את העושר שיזם יכול לקוות לו במידה ויצליח.

ראשית, צריך לשאול מה מניע אנשים להפוך ליזמים ולהקים עסקים? השאיפה להתעשר כנראה משחקת תפקיד, אבל כך גם הרצון להגשמה עצמית וליצירתיות, הרצון לעצמאות, והרצון לא להיות בורג קטן במערכת. מיסוי גבוה מפחית במידה מסוימת את העושר שיזמים יכולים לצפות לו, אבל לא פוגע במניעים האחרים.

שנית, אפשר לעודד אנשים לקחת סיכונים בשתי דרכים: להגדיל את התגמול במקרה של הצלחה, או להקטין את הנזק במקרה של כישלון. מדינת רווחה נדיבה מקטינה משמעותית את הנזק במקרה של כישלון – אדם ששוקל להקים עסק יודע שגם אם הוא יכשל, זה לעולם לא ידרדר אותו לעוני מחפיר. בפרט, אם אנשים יודעים שהם יכולים לנסות להגשים את עצמם מבלי להסתכן בעוני מרוד, זה יעודד יזמות אצל אנשים שמונעים בעיקר ממניעים של הגשמה עצמית ועצמאות.

כך או כך, מדינות סקנדינביה מטילות מיסים גבוהים במשך שנים, ולא נראה שהדבר פגע בכלכלתן.

טיעון: מיסים גבוהים יגרמו לאנשים מוכשרים להגר למדינות אחרות.

הטיעון הזה מניח שאנשים בוחרים באיזה מדינה לחיות בעיקר לפי גובה ההכנסה שלהם לאחר מס. אני מוצא את ההנחה הזו מוזרה, בלשון המעטה. מניסיון חיי הקצר, אנשים בדרך כלל בוחרים איפה לחיות בהתחשב בקשרי משפחה, בחברים, באפשרויות לקידום מקצועי, בתרבות, בסביבה ובחיי החברה. קשה לי להאמין שמס הוא שיקול חזק יותר מהשיקולים האלה.

הטיעון הזה גם לא לוקח בחשבון שהשכבות הגבוהות מקבלות תמורה על המיסים הגבוהים: הן מקבלות שירותים ציבוריים ברמה גבוהה, מדינה שבה האוכלוסיה משכילה יותר ובריאה יותר, וחברה סולידרית יותר שסובלת מפחות חיכוכים חברתיים. כל הדברים האלה יוצרים איכות חיים שאי אפשר לקנות גם כשיש מיסים נמוכים.

לכאורה, היה אפשר לבדוק את הנכונות של הטיעון הזה באמצעים סטטיסטיים. בפועל, גם במקרה הזה אי אפשר לערוך מחקר סטטיסטי אמין, בגלל היעדר מספר גדול של דגימות בלתי תלויות. ועבור הקוראים שבכל זאת מתעניינים בזה: חיפוש מהיר באנטרנט מעלה שמספר מחקרים ניסו לבדוק את ההשפעה של שיעורי המס על הגירה בתוך ארה"ב, ומצאו שההשפעה שלהם היא זניחה. באופן לא מפתיע, גורמים יותר משמעותיים הם משפחה, קידום בעבודה, מחירי הבתים, רמת הפשיעה, ואפילו מזג האויר. לדוגמה, אפשר לקרוא כאן מאמר בניו יורק טיימס שמסכם מספר מחקרים כאלה, או את המחקר הזה והזה (צריך לשים לב ששני המקורות הראשונים מתבססים על מחקרים של קבוצות חשיבה של השמאל האמריקאי, ולכן חשודים בהטיה אידיאולוגית).

ושוב, מדינות סקנדינביה מטילות מיסים גבוהים במשך שנים, ולא נראה שהן סובלות ממחסור באנשים מוכשרים. דוגמה נחמדה שמסכמת את הנושא היא תשובה שנתן מנהל בחברת וולוו השבדית בראיון שבו נשאל “מדוע אתה לא עוזב? הרי בארה"ב תשלם מיסים נמוכים יותר ותרוויח משכורת גבוהה יותר": “כן, כמובן, יהיה לי הרבה יותר כסף בכיס, אבל אני לעולם לא אוכל לחזור הביתה לפני שבע בערב, ובודאי לא אוכל לקחת את החופשות שכולם זכאים להן כאן… וחוץ מזה, אני אצטרך להוציא הרבה יותר כסף על ביטוח, על קולג' לילדים, על נסיעות חזרה הביתה לבקר את המשפחה. בשורה התחתונה, אני בכלל לא בטוח שמצבי ישתפר”.

תוספת מאוחרת:
יריב ינאי כתב לי בפייסבוק שכדאי להביא דוגמאות מעוד מדינות מלבד הסקנדינביות, למשל מדרום אמריקה, על מנת שלא ליצור את הרושם שסוציאל-דמוקרטיה יכולה לעבוד רק במדינות עשירות בעלות היסטוריה של יציבות שלטונית.
אני לא מרגיש מוסמך לכתוב על מדינות אחרות, אבל חשוב לי להבהיר משהו לגבי הנקודה הזו: אמנם שבדיה היא היום מדינה עשירה עם היסטוריה של יציבות שלטונית, אבל היא לא הייתה כזו כשהסוציאל-דמוקרטים עלו לשלטון בתחילת שנות ה 20 של המאה הקודמת. באותה תקופה היא עוד התאוששה ממהפיכה שהפילה את המלך והעלתה דמוקרטיה במקומו. בנוסף, הכלכלה בשבדיה באותה תקופה הייתה מפגרת בהשוואה לשאר אירופה, והמהפיכה התעשייתית רק החלה בה. דברים דומים אפשר להגיד על נורווגיה. לכן, העובדה שהיום המדינות האלה הן מדינות עשירות ויציבות היא נקודה בזכות הסוציאל-דמוקרטיה, לא נגדה.