"העובדה שאומה שפויה, לאחר שהבינה שהיא יכולה להבטיח את אספקת הלחם ע"י מתן תמריץ לאופים לאפות, מסיקה שכדאי לתת למנתחים תמריץ לכרות רגליים, יכולה לגרום ליאוש מהאנושות הפוליטית" (ג'ורג' ברנרד שו)

"האפשרות שהמדינה תשאר מחוץ לשוק הבריאות דורשת מהחברה לשלם מחיר משמעותי ביעילות ובשוויון" (פיליפ מוסגרוב, "תפקידים ציבוריים ופרטיים בבריאות")

כמעט בכל המדינות המפותחות, הממשלה מעורבת מאוד במערכת הבריאות: לפעמים מערכת הבריאות כולה נמצאת בבעלות הממשלה, ולפעמים מערכת הבריאות היא פרטית אבל נמצאת תחת רגולציה כבדה. מעניינת לא פחות העובדה שמערכת הבריאות האמריקאית – עד לא מזמן, הדוגמה הבולטת למערכת בריאות ללא מעורבות ממשלתית – היא גם המערכת הכושלת ביותר במערב. עם רפורמת הבריאות של אובמה, גם ארצות הברית החלה ליישם רגולציה הדוקה בשוק הבריאות.

אם כן, נראה שמעורבות ממשלתית היא חיונית למערכת בריאות מוצלחת. מדוע זה המצב? זה הנושא של הפוסט הזה. אנחנו נתחיל בדיון על השיקולים האידיאולוגיים שעומדים בבסיס המעורבות הממשלתית. לאחר מכן, נעבור לדון בכשלי השוק שבגללם מערכות בריאות פרטיות נכשלות. אנחנו נראה שמערכת בריאות מוצלחת יכולה להיות ציבורית, ויכולה להיות פרטית תחת רגולציה כבדה, אבל היא לא יכולה להיות חופשיה ממעורבות ממשלתית.

שיקולים אידיאולוגיים
הזכות לבריאות: כזכור, אחד הערכים הסוציאל-דמוקרטיים הבסיסיים הוא חופש – הזכות של אדם לשלוט בחייו. מחלות מסכנות את את היכולת של אנשים לשלוט בחייהם, ולכן יש להבטיח לאנשים גם את החופש מחולי. לכן, עבור סוציאל-דמוקרטים, הזכות לבריאות היא אחת מזכויות האדם.

המשמעות הפרקטית של הזכות לבריאות היא שכל אדם זכאי לטיפול רפואי כאשר הוא זקוק לו. בפרט, אדם לא יצטרך לותר על טיפול רפואי בגלל שהוא לא יכול להרשות אותו לעצמו – בדיוק כפי שאדם זכאי לזכות הצבעה, חופש דיבור והגנה משטרתית, ללא שאלה האם הוא יכול "להרשות אותם לעצמו". הזכות הזו מחייבת את המדינה להתערב במערכת הבריאות, לכל הפחות על ידי מימון טיפולים רפואיים לאלה שאינם יכולים להרשות לעצמם.

כמובן, בפועל יתכן שהמדינה לא תוכל לממן את כל הטיפולים הרפואיים הנדרשים, כשם שהיא לא יכולה לממן כמות של שוטרים שתמנע פשע באופן מוחלט. עם זאת, העובדה שלא תמיד ניתן לממן את כל הטיפולים הרפואיים לא פוגעת בהיותה של הזכות לבריאות אחת מזכויות האדם, כשם שחוסר היכולת של המדינה למנוע מעשי רצח באופן מוחלט אינה פוגעת בהיותה של הזכות לחיים אחת מזכויות האדם.

יש הטוענים שמהזכות לבריאות נובע גם שהמדינה חייבת להפעיל בעצמה את מערכת הבריאות ולספק את הטיפולים הרפואיים בעצמה. הטיעון הזה אומר שאם המדינה לא מספקת את שירותי הבריאות בעצמה – כלומר, אם היא מניחה לשוק הפרטי לספק את שירותי הבריאות – זה הופך את הבריאות של אנשים לסחורה, ופוגע במעמד שלה כזכות.

אם הטיעון הזה נשמע לכם משונה, חשבו על המשטרה: מדוע המדינה היא זו שמפעילה את המשטרה, ולא נותנת לשוק הפרטי לספק את שירותי המשטרה? אפשר לחשוב על סיבות כלכליות מדוע השוק הפרטי לא יכול לספק את שירותי המשטרה ביעילות, אבל אני חושב שעבור רובנו הסיבות האלה הן לא העיקר – העיקר הוא שלא יעלה על הדעת שאנחנו נצטרך לקנות בשוק את הזכות שלנו לא להרצח, להאנס או להשדד. יש המאמינים שאותו דבר נכון עבור הזכות לבריאות.

אפשר להקשות על התפיסה הזו ולשאול: ומה לגבי הזכות למזון? הסוציאל-דמוקרטים מאמינים שלאנשים יש זכות למזון, אולם סוציאל-דמוקרטים רבים לא מאמינים שזה מחייב שלממשלה יהיה מונופול על ייצור מזון. מדוע המקרה של בריאות מחייב מונופל ממשלתי, וייצור מזון לא? בסופו של דבר, השאלה היא האם הזכות לבריאות דומה יותר לזכות להגנה משטרתית או לזכות למזון.

הקצאת משאבים לפי צרכים: כפי שראינו בעבר (כאן וכאן), השוק הוא מנגנון שנועד לפתור את הבעיה של הקצאת משאבים מוגבלים: יש לחברה משאבים מוגבלים, וצריך להחליט מי יקבל אותם. במנגנון השוק, האדם שמקבל את המשאבים הוא האדם שמוכן לשלם עבורם הכי הרבה, ולא בהכרח האדם שצריך אותם הכי הרבה. לפעמים זה לא נורא: אם אנחנו רוצים לחלק מלאי מוגבל של עוגות, לא יקרה שום אסון אם נחלק את העוגות לאנשים שמוכנים לשלם את המחיר הגבוה ביותר ולא לאנשים שהכי אוהבים אותן. זה לא המצב כשמדובר בבריאות.

כשמדובר במערכת הבריאות, אנחנו רוצים שהמשאבים יוקצו לאנשים שהכי צריכים אותם: למשל, אנחנו רוצים שהרופא הטוב ביותר יטפל בחולה שהמקרה שלו הוא המסובך ביותר, ולא בחולה שמוכן לשלם הכי הרבה. אנחנו רוצים שיוקצו יותר משאבים למחלות הקטלניות, אפילו אם יש אנשים שמוכנים לשלם יותר על ניתוחים פלסטיים. הקצאת משאבים אחרת היא פשוט לא מוסרית.

אם כן, המדינה חייבת להתערב במערכת הבריאות כדי להבטיח שהמשאבים שלה יוקצו לפי קריטריונים מוסריים, ולא לפי הקריטריון של "האדם שמוכן לשלם הכי הרבה".

שיקולים פרגמטיים
כעת נעבור לדבר על השיקולים הפרגמטיים שמצדיקים מעורבות ממשלתית במערכת הבריאות. מקובל לחלק את מערכת הבריאות לשני חלקים:

• הטיפול הרפואי (healthcare): החלק הזה כולל את כל הגורמים שמספקים את הטיפול הרפואי בפועל, כמו רופאים, אחיות ובתי חולים.
• מימון הטיפול (healthcare finance): החלק הזה כולל את הגורמים שמשלמים על הטיפולים הרפואיים, כמו חברות ביטוח או המדינה.

כל אחד משני החלקים האלה יכול להיות ציבורי, פרטי, או שילוב של שניהם:

• הטיפול הרפואי הוא פרטי כאשר הוא ניתן ע"י רופאים שעובדים בקליניקה פרטית או בבתי חולים פרטיים, וציבורי כאשר הוא ניתן ע"י רופאים שמועסקים ע"י המדינה.
• מימון הטיפול הוא פרטי כאשר אנשים משלמים על הטיפולים שלהם בעצמם או רוכשים ביטוח בריאות מחברות ביטוח פרטיות, והוא ציבורי כאשר הטיפולים הרפואיים ממומנים ע"י המדינה או גוף ציבורי אחר (למשל, הביטוח הלאומי או קופות החולים).

בארצות הברית, גם הטיפול הרפואי וגם המימון הם פרטיים ברובם, וכך זה גם בגרמניה, בהולנד ובשוויץ. לעומת זאת, בשבדיה, בריטניה, וישראל גם הטיפול וגם המימון הם ציבוריים ברובם. לבסוף, בקנדה הטיפול הרפואי הוא פרטי אבל המימון הוא ציבורי – הרופאים עובדים בקליניקות פרטיות, אבל המדינה משלמת להם על הטיפולים.

בשאר הפוסט, אנחנו נדון בכל אחד מהחלקים בנפרד, ונראה שבשניהם יש כשלי שוק שמונעים מהשוק הפרטי לתפקד היטב ללא מעורבות ממשלתית.

הטיפול הרפואי
מדוע המדינה צריכה להתערב בשוק הטיפול הרפואי? זה הרי שוק תחרותי, עם הרבה רופאים שונים ובתי חולים שונים? לכאורה, שוק כזה יהיה בהכרח יעיל: כל רופא יתן את השירות הטוב ביותר והיעיל יותר, כי אחרת המטופלים יעזבו אותו ויעברו לרופא אחר. מאותה סיבה, כל רופא יספק את שירותיו במחיר הנמוך ביותר שהוא יכול להרשות לעצמו. מצד שני, כל מטופל ירכוש בדיוק את הטיפולים שהוא צריך, כי אם הוא ירכוש טיפולים מיותרים הוא יצטרך לשלם עליהם.

האבסורדים בטיעון הזה הם ברורים:

• "כל רופא יתן את השירות הטוב ביותר והיעיל יותר": בשוק הטיפולים הרפואיים, המטופלים לא יכולים לדעת האם השירות שהם מקבלים הוא טוב או לא טוב – אין להם את המומחיות הרפואית הנחוצה בשביל זה. בפרט, המטופלים לא יכולים לדעת האם טיפול לא הצליח בגלל חוסר המקצועיות של הרופא, או בגלל גורמים אוביקטיביים שפגעו בטיפול.
  בבעיות רפואיות מורכבות יש גם שוני גדול בין חולים, ולכן מטופלים לא יכולים ללמוד אחד מהשני על איכותו של הרופא – רופא יכול להיות טוב בטיפול בבעיות מסוימות וגרוע באחרות. ממילא, רופא שיתן טיפול גרוע לא בהכרח יאבד מטופלים.
• "כל רופא יספק את שירותיו במחיר הנמוך ביותר": בגלל שהמטופלים לא יודעים אם השירות שהם מקבלים הוא טוב או לא, הם לא בהכרח יבחרו את הרופא שמציע את המחיר הנמוך ביותר. להיפך, הם עשויים לפרש מחיר נמוך כסימן לרופא גרוע. לכן, אין שום לחץ על הרופאים לגבות מחירים נמוכים תמורת הטיפולים שלהם – הם יכולים לגבות מחיר גבוה כל עוד המטופלים יכולים לשלם אותו.
• "כל לקוח ירכוש בדיוק את הטיפולים שהוא צריך": בשוק הטיפולים הרפואיים, המטופל לא בוחר איזה טיפולים הוא צריך, משום שאין לו את המומחיות הנדרשת. לכן, הוא סומך על הרופא שיגיד לו איזה טיפולים הוא צריך – למעשה, הרבה פעמים זו הסיבה העיקרית ללכת לרופא.
  זה אומר שהרופא יכול להמליץ על טיפולים מיותרים, או על טיפולים שהעלות שלהם אינה סבירה ביחס לתועלת שהם מביאים, והמטופל ירכוש אותם.

לשורת הבעיות שלעיל צריך להוסיף עוד שתי בעיות משמעותיות בשוק:

• מי משלם? בדרך כלל, מי שמשלם על הטיפול זה לא המטופל, אלא ביטוח הבריאות שלו. זה אומר שאפילו ללא כל הבעיות שהזכרנו, למטופלים אין שום אינטרס ללחוץ על הרופאים לגבות מחירים נמוכים. גם אין למטופלים שום אינטרס לא לרכוש טיפולים מיותרים – למשל, לרכוש תרופה יקרה מאוד שהתועלת שלה נמוכה מאוד.
  חברות הביטוח יכולות לנסות ללחוץ על הרופאים לגבות מחירים נמוכים ולא לספק טיפולים מיותרים, אבל היכולת שלהן לעשות את זה מוגבלת עוד יותר מאשר היכולת של המטופלים: הן לא נמצאות בחדר הטיפול, הן לא יודעות מה הסימפטומים של החולה ואיך הוא מגיב לטיפול, וממילא הן לא יודעות איזה טיפולים ומחירים הם מוצדקים.
• המוכנות לשלם: ברוב השווקים, יש גבול למחיר שהלקוחות יהיו מוכנים לשלם על מוצר או שירות. למשל, יש גבול למה שאנשים יהיו מוכנים לשלם על ארוחה במסעדה טובה, או על הצגה, או על שכר דירה, וזה מגביל את היכולת של מוכרים להעלות את המחירים אפילו כשאין תחרות.
  בשוק הטיפולים הרפואיים, לעומת זאת, אין כמעט גבול למה שאנשים מוכנים לשלם: אנשים יהיו מוכנים לשלם כל סכום על טיפול שיציל להם את החיים, או שימנע פגיעה משמעותית באיכות החיים שלהם. הם ישלמו גם אם זה ירושש אותם, גם אם הם יצטרכו לקחת הלוואות, וגם אם הם יצטרכו לפנות לצדקה. זה אומר שלרופאים יש אפילו יותר חופש להעלות מחירים מאשר בשווקים אחרים.

מכל הסיבות האלה, כאשר טיפולים רפואיים ניתנים בשוק החופשי, המחירים נוטים לעלות בקצב מהיר. ואמנם, המדינה המפותחת היחידה שבה זה המצב – ארצות הברית – היא גם המדינה שבה מערכת הבריאות היא היקרה ביותר. לבעיה הזו יש מספר פתרונות אפשריים:

• המדינה יכולה לספק את הטיפולים הרפואיים: בפתרון כזה, הרופאים מקבלים משכורת חודשית מהמדינה, במקום לקבל תשלומים עבור טיפולים ספציפיים. לכן, לרופאים אין שום אינטרס לנפח את עלויות הטיפולים וגם לא לספק טיפולים מיותרים.
• חברות ביטוח הבריאות יכולות לספק את הטיפולים הרפואיים בעצמן: במקום שהמטופלים ילכו לרופאים עצמאיים ואז יגישו את החשבון לחברות הביטוח, חברות הביטוח יכולות להעסיק רופאים משלהן שיטפלו בלקוחותיהן.
  גם בפתרון הזה, הרופאים מקבלים משכורת במקום תשלומים עבור טיפולים ולכן אין להם אינטרס לנפח עלויות. חברות ביטוח כאלה קיימות בארה"ב תחת השם Health Maintenance Organizations.
  עם זאת, הפתרון הזה סובל מבעיה אחרת: לחברת הביטוח יש אינטרס לשלם כמה שפחות על הטיפולים הרפואיים, והיא עלולה ללחוץ על הרופאים שלה לא להמליץ על טיפולים יקרים גם אם הם נדרשים. בנוסף, השיטה הזו כובלת את המטופלים לרופאים של חברת הביטוח שלהם, במקום שיהיה להם חופש לבחור את הרופאים.
• המדינה יכולה לפקח על המחירים של הטיפולים הרפואיים: המדינה יכולה לקבוע לרופאים תקרה על המחיר של כל טיפול רפואי, כדי למנוע מהם לגבות מחירים מופרזים. כך, למשל, עובדת מערכת הבריאות הקנדית.
  החסרון הבולט של הפתרון הזה הוא שהוא דורש ביורוקרטיה כבדה כדי לקבוע את תקרות המחירים וכדי לפקח עליהן.
• גורם אחר יכול לפקח על המחירים: בגרמניה למשל, מחירי הטיפולים הרפואיים נקבעים במשא ומתן בין איגוד חברות הביטוח לאיגודי הרופאים.

מימון הטיפול
טיפולים רפואיים הם עניין יקר מאוד, אפילו כשלא מנפחים את המחירים שלהם. כשמדובר בבעיות בריאות חמורות, מעטים האנשים שיכולים לשלם בעצמם על הטיפול הרפואי – זו אינה בעיה רק של העניים, אלא של כולם פרט לעשירים ביותר. לכן, הדרך ההגיונית לממן טיפולים רפואיים יקרים היא באמצעות ביטוח: כל מבוטח משלם לביטוח סכום נמוך, והביטוח משתמש בכסף כדי לממן את הטיפולים למבוטחים המעטים שנזקקים לטיפול.

לכאורה, השוק הפרטי יכל לספק ביטוח כזה – אין מחסור בחברות שמוכרות ביטוחי בריאות. אם כן, מדוע צריך מעורבות ממשלתית?

שורש הבעיה הוא שחברות ביטוח לא אוהבות לבטח לקוחות מסוכנים: למשל, במקרה של ביטוח רכב, אם נהג יהיה מעורב בהרבה תאונות, חברת הביטוח תגבה ממנו פרמיה גבוהה יותר ואולי אף תסרב לחדש לו את הפוליסה.
באופן דומה, בביטוח בריאות, כשלקוח הופך ל"מסוכן" – כלומר, מצבו הבריאותי מדרדר והוא נזקק להרבה טיפולים – חברת הביטוח מסרבת לחדש לו את הפוליסה, או שהיא מעלה את הפרמיה שלו לגובה עצום כדי לכסות את הטיפולים. בשני המקרים, המשמעות בפועל היא שהלקוח יצטרך לשלם על הטיפולים הרפואיים שלו מכיסו.

התוצאה של זה היא שכשביטוח בריאות נמכר בשוק החופשי, דווקא האנשים שהכי זקוקים למימון הטיפולים הרפואיים שלהם הם אלה שלא יזכו למימון. לכן, השוק החופשי לבדו אינו מסוגל להבטיח את הזכות לבריאות.

כדי להבין עד כמה הבעיה הזו היא חמורה, צריך להבין איך העניין נראה מנקודת המבט של חברות הביטוח: כשמדובר בביטוח רכב, לקוחות מסוכנים הם יקרים יותר מלקוחות רגילים, אבל ההבדל הוא לא עצום. לעומת זאת, כשמדובר בביטוח בריאות, ההוצאות על לקוחות מסוכנים הן אסטרונומיות, ומגמדות את ההוצאות על לקוחות רגילים. סדר הגודל שמדובר בו הוא כזה: בארצות הברית ב 2002, יותר מחצי מההוצאות על טיפולים רפואיים היו עבור 5% מהאוכלוסיה, וכ 70% מההוצאות היו על 10% מהאוכלוסיה (מקור: כאן וכאן).

המשמעות היא שהתמריץ של חברות הביטוח לדחות לקוחות מסוכנים הוא חזק בצורה קיצונית. אין שום גורם שמשפיע על הרווח שלהן יותר מהיכולת שלהן להפטר מלקוחות מסוכנים – לא שיטות עבודה יעילות יותר, לא ניהול מוצלח יותר, ולא טכנולוגיה חדשנית יותר.
לכן, בשוק ביטוח הבריאות, חברות הביטוח לא מתחרות ביניהן על מי תהיה יעילה יותר – הן מתחרות ביניהן על מי תצליח להפטר מלקוחות חולים ולגייס לקוחות בריאים. כדי לנצח בתחרות, הן משקיעות כסף רב בסינון של לקוחות חדשים, בטריקים משפטיים שישחררו אותן מפוליסות קיימות של לקוחות חולים, ובתפירת פוליסות שמשתלמות ללקוחות בריאים אבל לא ללקוחות חולים. ההשקעה הזו אולי משתלמת לחברות הביטוח, אבל מבחינת הציבור מדובר בנזק נטו.

לכאורה, היה אפשר לפתור את הבעיה הזו בקלות, ע"י חקיקת חוק שאוסר על חברות הביטוח לסרב לבטח אדם או לגבות ממנו פרמיה גבוהה יותר בשל מצבו הבריאותי. בפועל, הפתרון הזה לא עובד משתי סיבות:

• אכיפה: חברות הביטוח בדרך כלל מוצאות דרכים לעקוף מגבלות כאלה. התמריץ שלהן להפטר מלקוחות חולים הוא חזק כל כך, שעדיף להן לחפש דרכים לעקוף את החוק במקום לעבוד תחתיו.
• בחירה שלילית: כאשר חברות הביטוח לא עוקפות את החוק, נוצרת בעיה של "בחירה שלילית": ברגע שחברות הביטוח לא יכולות לסנן לקוחות, לאנשים חולים יש תמריץ גדול לרכוש ביטוח, ולאנשים בריאים יש תמריץ שלא לרכוש ביטוח – משום שכשהם רוכשים ביטוח כזה הם מסבסדים את החולים. לכן, חברות הביטוח מקבלות יותר לקוחות חולים מלקוחות בריאים.
  זה גורם לעלויות של חברות הביטוח לעלות, והן נאלצות להגדיל את הפרמיות לכולם (כי אסור להן להגדיל את הפרמיות רק לחולים). ככל שהן מעלות את הפרמיות, יותר לקוחות בריאים עוזבים אותן, וזה מחייב אותן להגדיל את הפרמיות אפילו יותר. בסופו של דבר, חברות הביטוח נשארות רק עם הלקוחות החולים, ושוב נוצר מצב שהחולים משלמים בפועל על הטיפולים שלהם מכיסם.
  (בפוסטים הקודמים הסברנו את כשל השוק של בחירה שלילית בצורה יותר מפורטת – כאן וכאן)

איך אפשר לפתור את הבעיה? הפתרון הפשוט ביותר הוא שביטוח הבריאות יסופק ע"י המדינה ולא ע"י השוק הפרטי: המדינה גובה מכל אחד "פרמיה" בצורת מס, ומממנת טיפולים רפואיים למי שצריך. חלק מהמדינות מספקות את השירות הזה דרך המנגנון של הביטוח הלאומי, כדי שהוא יפעל באופן דומה לביטוח בשוק הפרטי.

במדינות אחרות – למשל, גרמניה והולנד – ביטוח הבריאות מסופק ע"י חברות ביטוח בשוק הפרטי, אבל תחת רגולציה כבדה מאוד. בדרך כלל הרגולציה הזו כוללת את האלמנטים הבאים:

• לחברות הביטוח אסור לסרב לבטח אדם או לגבות ממנו פרמיה גבוהה יותר בשל מצבו הבריאותי.
• החוק מחייב את כל האנשים לרכוש ביטוח בריאות – כדי למנוע את הבעיה של בחירה שלילית ע"י מניעת היציאה של אנשים בריאים מהביטוח.
• המדינה קובעת סטנדרטים בסיסיים שאומרים מה פוליסה צריכה לכסות – כדי למנוע מחברות הביטוח לתפור פוליסות שמשתלמות רק ללקוחות בריאים.
• המדינה נותנת תמריצים משמעותיים לחברות הביטוח לקבל לקוחות חולים: בדרך כלל, זה מבוצע ע"י מס שמוטל על חברות ביטוח שקלטו הרבה לקוחות בריאים, כאשר הרווחים מהמס מועברים כסובסידיות לחברות שקלטו הרבה לקוחות חולים. במדינות מסוימות, התמריצים האלה הם כה גדולים עד שחברות הביטוח מתחילות לחזר דווקא אחרי הלקוחות החולים.

במדינות שמיישמות רגולציה מהסוג הזה, השוק הפרטי מצליח לספק ביטוח בריאות. עם זאת, יש הטוענים שהרגולציה הזו בעצם הופכת את חברות הביטוח לשלוחה של המדינה. כלכלן בריאות אחד העיר על כך פעם שבגרמניה יש אשליה כאילו יש 200 חברות ביטוח בריאות, כשבפועל יש רק אחת.

אם כן, איזה משני הפתרונות עדיף – הפתרון הממשלתי או הפתרון של השוק הפרטי? תומכי הפתרון של השוק הפרטי טוענים שחברות ביטוח פרטיות נותנות שירות טוב יותר מסוכנויות ממשלתיות, ומספקות פוליסות שמתאימות יותר להעדפות של הלקוחות. מצד שני, הפתרון של השוק הפרטי הוא יקר יותר, מהסיבות הבאות:

1. כשיש הרבה חברות ביטוח שונות, כל חברה צריכה להקים מנגנון משלה. לעומת זאת, כאשר הביטוח מסופק ע"י סוכנות ממשלתית אחת, יש צורך רק במנגנון אחד. בדרך כלל, זה זול יותר להקים מנגנון אחד גדול מאשר להקים הרבה מנגנונים קטנים.
2. חברות הביטוח משקיעות כסף בפרסום כדי לגנוב לקוחות אחת מהשניה. כאשר יש סוכנות ממשלתית אחת, אין צורך בפרסום.
3. כדי ליישם את הרגולציה, גם המדינה וגם חברות הביטוח צריכות להשקיע הרבה כסף: חברות הביטוח צריכות למיין את הלקוחות שלהן ללקוחות חולים וללקוחות בריאים, כדי שהממשלה תדע מאיזה חברות צריך לגבות מס ואיזה חברות צריך לסבסד. המדינה צריכה לודא שהדיווחים של החברות נכונים, לפקח על הפוליסות שהן מוכרות, ולבדוק שהן לא מסננות לקוחות חולים בתרגילים שונים ומשונים.
4. כל רופא צריך לעבוד עם המון חברות ביטוח שונות. זה דורש מהרופאים ומבתי החולים להקים מנגנונים ביורוקרטיים משלהם כדי להתעסק עם הטפסים השונים של כל חברות הביטוח.
5. וכמובן, כל חברת ביטוח גם צריכה להרוויח.

בסופו של דבר, השאלה היא האם אנחנו מאמינים שהשירות שחברות הביטוח נותנות הוא כל כך טוב שהוא מצדיק את העלויות האלה.

סיכום:
הסוציאל-דמוקרטים מאמינים מאמינים שהזכות לבריאות היא אחת מזכויות האדם, ולכן על החברה מוטלת חובה להבטיח טיפולים רפואיים למי שנזקק להם. לכן, במדינות סקנדינביה, הממשלה מספקת ביטוח בריאות לכל התושבים. עם זאת, יש גם מדינות שמצליחות להבטיח את הזכות לבריאות באמצעות שילוב של השוק הפרטי עם מעורבות כבדה של המדינה. אף מדינה מעולם לא הצליחה להבטיח את הזכות של תושביה לבריאות באמצעות שוק חופשי, ללא מעורבות של המדינה.

"השוקחופשיזם הניאו-ליברלי תמיד היה דוקטרינה פוליטית ששירתה אינטרסים מסוימים. היא מעולם לא נתמכה ע"י התיאוריה הכלכלית. וכפי שאמור להיות ברור כעת, היא גם לא נתמכת ע"י הניסיון ההיסטורי." (ג'וזף שטיגליץ, "סופו של הניאו-ליברליזם?")

"בשוק למוצרים ולשירותים פרטיים, מנגנון המחירים הוא מערכת אפקטיבית לתקשורת בין יצרנים וצרכנים. חברות חדשות יכולות להתפתח במהירות במענה לדרישות הצרכנים, והתחרות בין חברות שונות יוצרת מרחב לבחירות הרבות והמגוונות של הצרכנים. השוק בנוי על מספר רב של שחקנים בלתי תלויים, שיוצרים מרחב לרעיונות רבים, ובכך יוצרים משאבים כלכליים ממשיים" (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, תכנית מ 2001)

"כלכלנים סוף סוף מגיחים מהשלב שבו תחרות על מחירים היא כל מה שהם ראו… במציאות הקפיטליסטית, זהו לא סוג התחרות שנחשב, אלא התחרות על המוצר החדש, הטכנולוגיה החדשה, מקור האספקה החדש, צורת הארגון החדשה" (ג'וזף שומפטר, "קפיטליזם, סוציאליזם, ודמוקרטיה")

בסדרת הפוסטים האחרונה דיברנו על הבעיות בתפיסה השוקחופשיסטית. בפוסט הזה אני רוצה לסכם את הסדרה הזו, ולתאר תפיסה מציאותית יותר של השוק – מה הם היתרונות והחסרונות שלו, ומה הם השיקולים שלפיהם צריך להחליט אם השוק מתאים לפתרון בעיה מסוימת או לא.

בתחילת הסדרה הסברנו שהבעיה הבסיסית בכלכלה היא הבעיה של חלוקת המשאבים: יש לנו משאבים מוגבלים, ואנחנו צריכים להחליט איזה מוצרים ושירותים אנחנו רוצים לייצר בעזרת המשאבים האלה. יש שני מנגנונים עיקריים שמשמשים למטרה הזו: מנגנון אחד הוא מנגנון השוק, והמנגנון השני הוא מנגנון של תכנון מרכזי – הממשלה (או העיריה, או גוף אחר) אוסף נתונים על הכלכלה ומחליט לפיהם איך לחלק את המשאבים. השאלה היא באיזה מצבים עדיף להשתמש במנגנון השוק ובאיזה מצבים עדיף להשתמש בתכנון מרכזי. על ההיבט האידיאולוגי של השאלה הזו דיברנו בפוסט קודם, ועכשיו הדיון שלנו עוסק בהיבט המעשי.

התחלנו את סדרת הפוסטים בלהציג את התפיסה השוקחופשיסטית, שרואה בשוק מנגנון כמעט מושלם לניהול הכלכלה, ולכן כמעט תמיד עדיף על תכנון מרכזי. לפי התפיסה הזו, השוק דואג להקצות את המשאבים באופן אופטימלי: מצד אחד, הוא דואג לכך שמשאבים יוקצו למוצרים שמספקים באופן הטוב ביותר את הרצונות של הצרכנים. מהצד השני, הוא דואג שהיצרנים ייצרו את המוצרים האלה באופן היעיל ביותר וימכרו אותם במחיר הזול ביותר האפשרי. בדרך, הוא גם דואג שעובדים יוכלו למצוא עבודה בשכר שמשקף את הערך של עבודתם, ודואג שההון יושקע בכיוונים הפרודוקטיביים ביותר. התחרות העזה בשוק מפעילה לחץ חזק על היצרנים ועל העובדים לעבוד קשה, בניגוד לעובדי המגזר הציבורי, שאין להם תמריץ לעבוד קשה. בקיצור, מלבד כמה כשלי שוק בודדים שקורים במקרים חריגים, השוק הוא הפתרון האידיאלי לכל בעיה.

התחלנו את הביקורת על התפיסה הזו כשראינו שבמקרים רבים, השוק אינו תחרותי – להיפך, הוא נוטה מטבעו להיות ריכוזי, ולא ניתן (וגם לא רצוי) למנוע את זה. ראינו שבשווקים ריכוזיים, אין שום סיבה לצפות שהיצרנים ימכרו מוצרים במחיר הזול ביותר האפשרי. גם בשווקים שיש בהם עלויות חיפוש – כלומר, כמעט בכל שוק – היצרנים עשויים לשמור על מחירים גבוהים, בין אם השוק ריכוזי ובין אם לא. בשוק העבודה, ראינו שהעובדים לא יקבלו שכר התואם את ערך עבודתם, ולא בהכרח יוכלו למצוא עבודה בכלל.
בנוסף, ראינו שזה לא נכון שלמנהלים ועובדים בשוק הפרטי יש תמריצים חזקים יותר לעבוד קשה מבמגזר הציבורי – בחברות גדולות, ובעיקר בחברות הנסחרות בבורסה, בעלי החברות לא יכולים להכריח את המנהלים לעשות עבודה טובה.
דיברנו גם על כשלי שוק הנובעים מחוסר במידע, הפוגעים ביכולת של השוק להקצות את ההון בצורה יעילה, ועל עלויות עסקה, שמקשות על המדינה להפריט שירותים בצורה יעילה. לבסוף, ראינו שאפילו כשהשוק מספק את הרצונות של הצרכנים באופן היעיל ביותר, זה לא בהכרח דבר טוב – השוק עצמו יוצר אצל הצרכנים רצונות שלא בהכרח מגדילים את הרווחה שלהם.

כפי שכתבתי בתחילת הסדרה, המטרה של הביקורת הזו אינה לתקוף את מנגנון השוק עצמו – המנגנון הזה הוא כלי חשוב שנמצא בשימוש בכל המדינות המפותחות, כולל הסוציאל-דמוקרטיות. המטרה של הביקורת הזו הייתה להבהיר שהשוק אינו תרופת פלא שפותרת כל בעיה: כמו כל כלי, יש לו יתרונות וחסרונות, והוא מתאים לפתרון חלק מהבעיות ולא מתאים לאחרות. כדי להחליט מתי להשתמש בשוק, צריך לנהל את הדיון מתוך תפיסה מציאותית של היתרונות והחסרונות האלה. בסדרת הפוסטים האחרונה דיברנו על החסרונות של השוק, כעת בואו נדבר קצת על היתרונות.

יתרונותיו של השוק:
המתמודדות עם מגוון: יתרון בולט אחד של השוק הוא היכולת להתמודד עם מגוון של העדפות אצל הצרכנים. במוצרים רבים, כמו אוכל או אופנה, לצרכנים יש מגוון עצום של העדפות- בטעמים, צבעים, סגנונות, וכו'. אם תכנון מרכזי היה מנסה לספק את המוצרים האלה, היה עליו למפות את ההעדפות השונות של אנשים, להחליט אילו מהן צריך לספק, ואזה עליו להחליט כמה פריטים מכל העדפה צריך לייצר. קשה לדמיין מנגנון ביורוקרטי שמבצע משימה כזו היטב.

השוק, לעומת זאת, מתמודד עם המשימה הזו בקלות: היצרנים יכולים ללמוד את ההעדפות של הצרכנים ע"י ניסוי וטעיה – הם מציעים מגוון של אפשרויות, ורואים אילו מהן מצליחות יותר בשוק. בפרט, הם לא צריכים להחליט מראש כמה פריטים לייצר מכל סוג, אלא יכולים להתאים את עצמם תוך כדי שהם רואים איזה פריטים נמכרים יותר ואיזה פחות.

מהירות תגובה: התנאים הכלכליים משתנים כל הזמן – ההעדפות של הצרכנים יכולות להשתנות, הזמינות של המשאבים יכולה להשתנות, הטכנולוגיה יכולה להשתנות, וכו'. כששינויים כאלה קורים, צריך לשנות את הקצאת המשאבים בהתאם – למשל, אם משאב מסוים נעשה יותר נדיר ויקר, כנראה שצריך להחליט מחדש איך להקצות אותו. בדרך כלל, השוק מגיב לשינויים כאלה בנסיבות מהר יותר מאשר מנגנוני תכנון מרכזיים.

השוק כמעבדת ניסויים: תארו לכם חברה בשוק שמייצרת מוצר מסוים. יום אחד, עובד בחברה חושב על דרך יעילה יותר לייצר את המוצר. העובד פונה למנהלים שלו ומציע להם את הרעיון, אבל הם לא משתכנעים. כעת, העובד יכול לזנוח את הרעיון, אבל יש לו גם אפשרויות נוספות: הוא יכול להקים חברה משלו, שתייצר את המוצר בדרך שהוא מאמין בה. לחילופין, הוא יכול לנסות לעבור לאחת החברות המתחרות ולנסות לשכנע אותן לעבור ברעיון שלו.

מצד שני, נניח שאותו מוצר היה מיוצר ע"י מנגנון של תכנון מרכזי, במקום ע"י מנגנון השוק. במקרה כזה, אם אותו עובד היה נכשל בלשכנע את המנהלים שלו, זה היה סוף הסיפור – לא הייתה לעובד אפשרות לנסות ליישם את הרעיון שלו בעצמו, ולא היו חברות מתחרות שאפשר לנסות לשכנע.

זו דוגמה אחת ליתרון חשוב נוסף של השוק – הוא מאפשר פלורליזם. גם אם חברה אחת לא מאמינה ברעיון מסוים, חברה אחרת יכולה לנסות אותו. הפלורליזם הזה חשוב במיוחד כי הוא מאפשר תחרות בין רעיונות: למשל, אם יש מספר טכנולוגיות אפשריות לייצור מוצר מסוים, התחרות בשוק בין חברות המשתמשות בטכנולוגיות שונות עשויה לחשוף איזו מהטכנולוגיות היא הטכנולוגיה העדיפה. כמובן, זה נכון לא רק לטכנולוגיה, אלא גם לשיטות ניהול, לעיצוב, לשיווק ולהיבטים נוספים.

הפלורליזם בשוק חשוב גם כי הוא מאפשר להכניס רעיונות למוצרים חדשים: בשוק, אם למישהו יש רעיון למוצר חדש, הוא יכול לנסות לייצר אותו ולראות אם אנשים משתכנעים לקנות אותו. לעומת זאת, במנגנון של תכנון מרכזי, אדם עם רעיון למוצר חדש יכול לנסות לשכנע את המתכננים בנחיצותו של המוצר, אולם אם הם לא משתכנעים, זה עלול להיות סופו של הסיפור.

באופן כללי יותר, השוק מהווה מעין מעבדת ניסויים, שבה רעיונות חדשים יכולים לנסות להוכיח את עצמם. כמובן, התיאור הזה הוא אידיאלי למדי – במציאות, גם בשוק רעיונות טובים עלולים לא לקבל הזדמנות אם להוגה שלהם אין מספיק הון או קשרים בעולם העסקי כדי לדחוף אותם. ובכל זאת, השוק נותן לרעיונות יותר הזדמנויות להוכיח את עצמם מאשר מנגנון היררכי של תכנון מרכזי.

תחרות כמנוע של חדשנות:
כפי שראינו בפוסטים קודמים, התחרות בשוק לא בהכרח מביאה למחירים נמוכים: חלק גדול מהשווקים הם בהכרח שווקים ריכוזיים, ובשווקים כאלה החברות יכולות לשמור על מחירים גבוהים. הן שומרות על מחירים גבוהים ע"י יצירת "מאזן אימה": כל חברה יודעת שאם היא תנסה להוריד מחירים כדי לגנוב לקוחות מהמתחרות שלה, הן מיד יורידו את המחירים גם הן, וכולן יפסידו. לכן, כל חברה מבינה שעדיף לה לשמור על המחירים גבוהים ולא לנסות להתחרות בחברות האחרות.

אז התחרות אולי לא גורמת לחברות להוריד מחירים, אבל יש לה תפקיד חשוב אחר: היא מכריחה את החברות להשקיע בחדשנות – בין אם זה פיתוח טכנולוגי, פיתוח צורות ארגון חדשות, או המצאת מוצרים חדשים. בתחרות על חדשנות, כל חברה יודעת שאם היא תצליח לפתח רעיון חדש ומוצלח, זה יביא לה רווחים אדירים – למתחרות שלה יקח זמן עד שהן יצליחו להעתיק את הרעיון שלה, ובזמן הזה היא תוכל לגנוב להן לקוחות, ותגרוף רווחים גדולים יותר על כל לקוח. במקרה הטוב, החברה אולי אפילו תצליח לדחוק את המתחרות שלה מהשוק ולהפוך למונופול.

המצב הזה נותן לחברות תמריץ אדיר להשקיע בחדשנות. מצד שני, לא נוצרים "מאזני אימה" שפוגעים בתחרות, בגלל שלחברות לוקח זמן להעתיק את הרעיונות אחת של השניה, ולפעמים הרעיונות האלה אף מוגנים ע"י פטנטים. כך, התחרות ממשיכה אפילו בשווקים ריכוזיים. למעשה, אפילו למונופול יש תמריץ להשקיע בחדשנות באופן תמידי, כדי לשמור על פער מול כל מי שינסה להעתיק את הרעיונות שלו ולהכנס לשוק.

הכלכלן האוסטרי גו'זף שומפטר, שאת הציטוט שלו הבאתי בתחילת הפוסט, טען שהתחרות על החדשנות היא הדבר החשוב ביותר בקפיטליזם, ולא התחרות על מחירים. הוא גם טען שהריכוזיות בשווקים למעשה מועילה לכלכלה, משום שרק חברות גדולות יכולות להשקיע במחקר ופיתוח, ובחדשנות בכלל: אם השוק היה מורכב, כמו באידיאל השוקחופשיסטי, מהמון חברות קטנות שנאלצות למכור במחירים נמוכים, לאף אחת מהחברות לא היו המשאבים הנדרשים להשקיע בחדשנות.
התחרות בקפיטליזם, לפי שומפטר, אינה בין הרבה חברות קטנות שמתחרות על לקוחות באמצעות הורדת מחירים – התחרות היא בין מספר קטן של חברות שמתחרות על הזכות להיות מונופול, באמצעות יצירת רעיונות חדשים.

לתהליך הזה יש היבט חשוב במיוחד, ששומפטר כינה "הרס יצירתי" (Creative destruction): לפעמים מופיע בעולם רעיון חדש, שהופך מוצרים, תשתיות ובעלי מקצוע קיימים לחסרי ערך – למשל, המצאת הרכבת והמכונית הוציאה את הכרכרות מהאופנה. במצב כזה, בדרך כלל השוק נשלט ע"י חברות שכבר מושקעות במוצרים הישנים, ושאין להן שום אנטרס לאמץ את הרעיון החדש – במילותיו של שומפטר, הבעלים של הכרכרה אינו מניח פסי רכבת.

במצב כזה, השוק מאפשר לחברות חדשות לקום, לאמץ את הרעיון החדש ולהחליף את החברות הישנות. לעומת זאת, בכלכלה הנשלטת ע"י תכנון מרכזי, יתכן שהאנטרסים של החברות הישנות היו מונעים את האימוץ של הרעיון החדש, או מעכבים אותו בשנים רבות. מהבחינה הזו, לתחרות בשוק יש תפקיד חשוב בקידמה.

הערה על שוק וקפיטליזם:
חשוב לשים לב שכל היתרונות של השוק שדיברנו עליהם עד עכשיו הם יתרונות של השוק, אבל הם לא יתרונות של הקפיטליזם. כמו שהסברתי בפוסט קודם, "קפיטליזם" ו"כלכלת שוק" הם שני מושגים נפרדים: קפיטליזם מאופין בזה שהחברות נמצאות בבעלותם של אנשים פרטיים – בעלי ההון. כלכלת שוק יכולה להיות סוציאליסטית אם החברות בשוק נמצאות ברשות כלל החברה – למשל, אם החברות הן קואופורטיבים בבעלות העובדים או בבעלות הלקוחות. כל היתרונות של השוק שדיברנו עליהם נכונים באותה מידה גם אם כל החברות בשוק הן קואופורטיבים.

סיכום:
בפוסטים הקודמים ראינו שלשוק יש מגוון בעיות וכשלים שמונעים ממנו לתפקד ביעילות מרבית. בפוסט הזה ראינו שלמרות זאת, לשוק יש מספר יתרונות חשובים על תכנון מרכזי. אף אחד מהיתרונות האלה הוא לא יתרון מוחץ, שהופך את השוק לעדיף תמיד על תכנון מרכזי. מצד שני, אף אחד מהכשלים האלה לא הופך את השוק לנחות תמיד. החשיבות של היתרונות והכשלים השונים משתנה משוק לשוק וממוצר למוצר.

המשמעות היא שהדיון בשאלה "שוק או תכנון מרכזי" תמיד צריך להיות דיון לגופו של עניין: האם עבור מוצר או שירות ספציפיים, עדיף להשתמש בתכנון מרכזי, או במנגנון השוק?  כדאי להשתמש במנגנון השוק במצבים שבהם הכשלים שדיברנו עליהם הם מינוריים יחסית, ולעומת זאת יש חשיבות רבה לתמיכה במגוון, למהירות תגובה, לפתיחות לרעיונות חדשים ולחדשנות בכלל – שוק ההייטק הוא דוגמה טובה.

לעומת זאת, במצבים שבהם הכשלים הם קשים, ולעומת זאת יש פחות חשיבות למגוון ולמהירות תגובה, עדיף לא להשתמש במנגנון השוק. מערכת הבריאות היא דוגמה טובה למקרה כזה:
מצד אחד, אין הרבה חשיבות לתמיכה בהעדפות שונות של הלקוחות – מחלות אינן באות בצבעים וטעמים שונים. מהירות התגובה לשינויים גם היא פחות חשובה – השינויים במחלות ובטכנולוגיה איטיים יחסית. אשר לחדשנות – עיקר החדשנות במערכת הבריאות מגיעה מהמחקר האקדמי ומחברות התרופות, ולא מתוך מערכת הבריאות עצמה – וזה נכון גם במערכת בריאות פרטית כמו בארה"ב.
מצד שני, מערכת הבריאות סובלת מכשלי שוק חמורים של חוסר מידע, שמונעים מהשוק לעבוד באופן אפקטיבי. זה לא מקרי שמערכת הבריאות האמריקאית, שהיא מערכת הבריאות היחידה בעולם שהיא פרטית (כמעט) לחלוטין – היא גם מערכת הבריאות הגרועה בעולם. אני מקוה לכתוב על זה פוסט בעתיד.

לבסוף, גם במצבים שבהם מנגנון השוק עדיף על תכנון מרכזי, עדיין יש מקום לשאול איך אפשר להגן על הציבור מהאפקטים השליליים של השוק – למשל, הריכוזיות, או הדחף להגברת הצריכה. כאן, יש מגוון אמצעים שאפשר לשקול, כולל פיקוח על מחירים, רגולציה, מדיניות הגבלים עסקיים, הקמת ארגוני צרכנים, ועוד.

"צרכים נוצרים יותר ויותר ע"י המנגנון שאמור לספק אותם… הרמה הגבוהה יותר של הייצור משקפת, לכל היותר, רמה גבוהה יותר של יצירת צרכים…" (ג'ון קנת' גלבריית', "חברת השפע")

"שום גדילה בעושר של הקהילה לא תספק את הצורך הזה, שבבסיסו הרצון של כל אחד להביס את האחרים בצבירת רכוש, ולא משנה עד כמה היא תחולק באופן רחב, שוויוני, או 'הוגן'" (ת'ורסטיין ובלן, "התיאוריה של מעמד הפנאי")

התפיסה השוקחופשיסטית שראינו מצדיקה את השוק החופשי כמנגנון שמספק את רצונותיהם של הצרכנים באופן היעיל ביותר. בפוסטים הקודמים ראינו מגוון של סיבות מדוע השוק אינו בהכרח כה יעיל. בפוסט הזה נדבר על שאלה אחרת: מה הם הרצונות של הצרכנים? מאיפה הם מגיעים? והאם זה בכלל רצוי לספק אותם?

אמנם, השאלה הזו היא פטרנליסטית. אולם, כמו שנראה, אם נתעלם מהשאלה הזו, אנחנו נחמיץ כמה מהבעיות המהותיות ביותר בכלכלת השוק, בעיות שאסור להתעלם מהן. אנחנו נראה שהשוק לא רק מספק את הרצונות של הצרכנים, אלא גם משפיע על הרצונות האלה – וההשפעה הזו עלולה להיות מזיקה מאוד.

הערה: ברגע שאנחנו מנסים לבחון כיצד השוק משפיע על הרצונות של אנשים, אנחנו עוזבים את הזרם המרכזי של המחקר הכלכלי. האסכולה הדומיננטית ביותר בכלכלה – האסכולה הניאו-קלאסית – מניחה שהרצונות של הצרכנים הם חיצוניים לשוק ולא מושפעים ממנו, ושזה תמיד טוב לספק אותם. לכן, בניגוד לפוסטים הקודמים, הפוסט הזה מבוסס על אסכולות כלכליות מחוץ לזרם המרכזי – בעיקר האסכולה המוסדית.

יצירת ביקושים ו"חברת השפע":
כידוע, חברות רבות משקיעות תקציבי עתק בפרסומות, וכולנו נתקלים בהן כל הזמן. חלק מהפרסומות מיועדות לגרום לנו לקנות מוצר מסוים מחברה א' במקום מחברה ב'. אולם, חלק מהפרסומות נועדו לגרום לנו לקנות מוצרים שמעולם לא קנינו קודם. כלומר, הפרסומות האלה נועדו ליצור אצלנו רצונות חדשים שלא היו לנו קודם.

המשמעות היא שהשוק לא רק מספק את הרצונות של הצרכנים, אלא לפעמים גם יוצר את הרצונות האלה מלכתחילה. אולם, אם השוק יוצר רצונות ואז מספק אותם, האם יש בזה משהו טוב, או רצוי? האם בכלל אפשר לומר שהשוק מגדיל את הרווחה האנושית, בכך שהוא מספק רצונות שהוא עצמו יצר? ואם השוק יוצר רצונות, ולאחר מכן חלק מהאנשים לא יכולים להרשות לעצמם לספק את הרצונות האלה, אולי השוק בכלל מקטין את הרווחה האנושית?

הכלכלן המוסדי ג'ון קנת' גלבריית' טען שעם הזמן, יותר ויותר צרכים נוצרים ע"י השוק עצמו, ושזה תהליך שנובע מהפיכתה של החברה ל"חברת שפע". לטענתו, כאשר אדם סמית' וממשיכיו יצרו את התיאוריה הכלכלית הקלאסית במאה ה 18, החברה המערבית הייתה "חברה עניה". בחברה כזו, רוב הרצונות של האנשים נובעים מצרכיהם הבסיסיים – למשל, אוכל, בגדים, או מחסה. בחברה הזו יש ביקוש רב למוצרים שמספקים את הצרכים הבסיסיים האלה, ורוב היזמים והחברות עוסקים בייצור המוצרים האלה.

אולם, החברה המערבית במאה העשרים ואחת היא "חברת שפע" – כלומר, הצרכים הבסיסיים של רוב האנשים מסופקים. במצב הזה, רוב החברות לא יכולות יותר להרוויח כסף ע"י סיפוק הצרכים הבסיסיים של אנשים. לכן, הדרך היחידה עבורן להרוויח כסף היא יצירת רצונות חדשים אצל האנשים, רצונות שלא היו קיימים קודם, והן עושות זאת באמצעות פרסום. עם הזמן, טען גלבריית', השוק יעסוק יותר ויותר בסיפוק רצונות שנוצרו מלכתחילה ע"י החברות.

"מירוץ החימוש" של הצריכה:
גורם חשוב נוסף שמשפיע על הרצונות של האנשים הוא הצורך בסטטוס חברתי. אנשים בדרך כלל מרגישים שהם צריכים לצרוך את אותם דברים שאנשים במעמדם החברתי צורכים – להחזיק בדיור באותו רמה, באותו מספר מכוניות, בטלפונים מאותו דור וכו'. אדם שיצרוך פחות מהאנשים שמסביבו ירגיש שמעמדו החברתי מדרדר, ולכן ירצה להגביר את הצריכה שלו אפילו אם אין לו צורך ממשי בצריכה הנוספת. בארצות הברית, התופעה הזו ידועה כ"להדביק את משפחת ג'ונס".

התופעה הזו עובדת לפעמים גם בכיוון השני: אנשים מנסים לצרוך כמו אנשים ממעמד גבוה יותר משלהם, כי הם מרגישים שכך הם יצליחו להעלות את המעמד החברתי שלהם. הכלכלן המוסדי ת'ורסטיין ובלן טען שהתופעה הזו אחראית לחלק ניכר מהגידול בצריכה: אנשי המעמד הבינוני מנסים לצרוך כמו אנשי המעמד הגבוה, בתקווה להגיע למעמדם. אנשי המעמד הגבוה, מצדם, מגבירים את הצריכה שלהם כדי להתבדל מהמעמד הבינוני ולשמור על מעמדם. המעמדות הנמוכים מנסים לחקות את המעמד הבינוני, וכן הלאה.

בסופו של דבר, נוצר מעין "מירוץ חימוש", שבו כל האנשים מנסים לצרוך יותר מאחרים כדי לשפר את מעמדם, וכך הצריכה גוברת וגוברת. וכמו במירוצי חימוש אמיתיים, התוצאה הסופית היא שאף אחד לא מרוויח – כולם צורכים יותר, וכולם נשארים באותו מעמד ביחס לאחרים. במצב הזה, אי אפשר להגיד שהשוק מגדיל את הרווחה של אנשים בכך שהוא מספק להם יותר מוצרי צריכה – להיפך, הוא מכניס אותם למירוץ עכברים שבעיקר מאמלל אותם.

תרבות הצריכה:
ראינו שיש בחברה שלנו כוחות חזקים – הפרסום ו"מירוץ החימוש" – שדוחפים את האנשים לרצות לקנות עוד ועוד מוצרי צריכה. מהצד השני, אין כוחות חזקים שמאזנים אותם ודוחפים לכיוונים אחרים – אין, למשל, כוחות שדוחפים את האנשים, למשל, לרצות לבלות עוד זמן עם המשפחה והחברים, או להיות מעורבים בקהילה שלהם, או לפתח את עצמם. לתהליך הזה יש כמה תוצאות חשובות:

א. התרבות שלנו מתמקדת יותר יותר בצריכה, על חשבון דברים אחרים, כמו משפחה, קהילה, השכלה, מסורת, או ערכים אחרים שהיו חשובים לאנשים בעבר. דוגמה פופולרית לזה היא הצורה שבה החגים האמריקאים הפכו לחגים שמסתובבים סביב קניות. החודש שלפני חג המולד, כידוע, הפך להיות בולמוס של קניות. יום הזיכרון האמריקאי לחיילים הפך להיות סופ"ש של קניות, עם "מבצעים ליום הזיכרון". בחג ההודיה, אנשים רבים ממהרים לעזוב את הארוחה המשפחתית כדי להספיק לעמוד בתורי הקניות של "יום שישי השחור".

ב. לפי גלבריית', עם הזמן, יותר ויותר משאבים יושקעו במוצרים לצריכה פרטית, ופחות ופחות משאבים יושקעו במיזמים ציבוריים – למשל, רחובות נקיים ומתוחזקים, סביבה יפה, מערכת בריאות ציבורית, או חינוך ציבורי טוב לילדים. הסיבה היא שבעוד שיש כוחות חזקים שדוחפים להגברת הצריכה הפרטית, אין כוחות מקבילים שדוחפים להגברת הצריכה הציבורית. התוצאה בסופו של דבר תהיה אנשים עשירים שחיים בחברה מוזנחת, או במילותיו של גלבריית': "המשפחה שלוקחת את רכבה הסגלגל הממוזג, בעל הגה הכוח ובלמי הכוח, לטיול, עוברת דרך ערים המרוצפות רע, הנעשות דוחות ע"י לכלוך, בניינים הרוסים, שלטים וכבלים" ("חברת השפע").

ג. לצריכה המוגברת יש השפעה על הסביבה שלנו. ככל שאנחנו צורכים יותר, כך אנחנו משתמשים ביותר משאבים טבעיים ומזהמים יותר. בטווח הארוך, הסביבה שלנו לא תוכל להמשיך לעמוד בקצב הצריכה הגובר. זוהי הבעיה של כלכלה בת-קיימא.

האם התהליך הזה של הגברת הצריכה הוא טוב או רע? אין תשובה אוביקטיבית לשאלה הזו, זה עניין של תפיסת עולם. אבל, כך או כך, תרבות הצריכה והתוצאות שלה הם דבר שצריך לחשוב עליו ולדון בו. התפיסה השוקחופשיסטית, שמניחה שזה תמיד טוב שהשוק מספק את רצונותיהם של האנשים, היא עיוורת לחלוטין לנקודה הזו.

"השכר המקובל של עבודה תלוי בכל מקום בחוזה שנחתם בין שני הצדדים, שהאינטרסים שלהם רחוקים מלהיות זהים. העובד רוצה לקבל כמה שיותר, המעסיק רוצה לשלם כמה שפחות… אולם, זה לא קשה לראות למי משני הצדדים, במצב נורמלי, יש את היתרון בויכוח, ויכול לכפות על השני את תנאיו… בכל מחלוקת, המעסיקים יכולים להחזיק מעמד הרבה יותר זמן. בעל אדמות, איכר, יצרן, סוחר, אף אם לא יעסיקו עובד אחד, יוכלו בדרך כלל לחיות שנה או שנתיים על המלאי שהם כבר צברו. עובדים רבים לא יוכלו להחזיק מעמד שבוע, מעטים יוכלו להחזיק חודש, וכמעט אף אחד לא יוכל להחזיק שנה מבלי עבודה. בטווח הארוך העובד אולי נחוץ למעסיקו כפי שמעסיקו נחוץ לו, אולם הנחיצות הזו אינה כה מיידית" (אדם סמית', "עושר האומות")

"הכשלונות הבולטים של החברה הכלכלית שאנו חיים בה הוא כשלונה לספק תעסוקה מלאה, וההתפלגות השרירותית והלא-שוויונית של העושר וההכנסות" (ג'ון מיינרד קיינס, "התיאוריה הכללית של התעסוקה, הריבית, והכסף")

"המטרה העיקרית של הבורגנות ביחס לעובד היא, כמובן, לקבל את העבודה בזול ככל האפשר, וזה אפשרי רק כשההיצע של הסחורה הזו הוא גדול ככל האפשר ביחס לביקוש לה" (קרל מרקס, "משכורות")

לפי התפיסה השוקחופשיסטית שתיארתי, בשוק חופשי כל עובד חייב לקבל משכורת שמשקפת את הערך שהוא מייצר: מצד אחד, אף מעסיק לא יהיה מוכן לשלם לעובד יותר מהערך שהוא מייצר. מצד שני, אם מעסיק ינסה להציע לעובד משכורת נמוכה יותר מהערך שהוא מייצר, העובד ינטוש אותו ויעבור לעבוד אצל מעסיק אחר שיציע לו משכורת גבוהה יותר.

לכן, לפי התפיסה הזו, כל ניסיון להגדיל את המשכורות באופן מלאכותי, למשל, ע"י חוק שכר מינימום או ע"י איגודי עובדים, הוא מיותר: המעסיקים גם ככה משלמים לעובדים את הערך שהם מייצרים, ואם ינסו להכריח אותם לשלם יותר, הם פשוט יסרבו להעסיק עובדים. חוקי שכר מינימום ואיגודי עובדים רק גורמים לפיטורי עובדים ולאבטלה. אם המדינה לא הייתה מתערבת בשוק העבודה, לא הייתה אבטלה, וכל מי שהיה רוצה למצוא עבודה, היה יכול למצוא עבודה.

בפוסט הזה נדבר על הבעיות בתפיסה הזו. אנחנו נראה שכשמביאים בחשבון את כשלי השוק, אין שום סיבה להאמין שהמשכורת של עובדים תשקף את הערך שהם מייצרים – למעשה, בדרך כלל הם יקבלו משכורת נמוכה יותר. אנחנו נראה שחוקי שכר מינימום ואיגודי עובדים יכולים לשפר באופן משמעותי את מצבם של העובדים מבלי ליצור אבטלה. לבסוף, אנחנו נראה שאבטלה מתקיימת גם ללא כל התערבות של הממשלה, ושלפי חלק מהתיאוריות הכלכליות, התערבות ממשלתית יכולה דווקא לצמצם את האבטלה.

לחפש עבודה זה קשה:
כמו שיודע כל מי שחיפש עבודה אי פעם, לחפש עבודה זה עניין תובעני. בתור התחלה, צריך ללכת לראיון עבודה בכל מקום שבודקים,  וכל ראיון עבודה כזה דורש זמן. התוצאה היא שניתן לבדוק רק מספר קטן יחסית של מקומות עבודה כל שבוע.
מצד שני, זמן זה כסף – בזמן שאדם לא עובד, הוא צריך להסתמך על דמי אבטלה או על הבטחת הכנסה, שהם בדרך כלל נמוכים יותר מהמשכורת שהוא ירוויח. לכן, חיפוש עבודה הוא עניין יקר, ועובדים יכולים להרשות לעצמם רק בדיקה של מספר קטן של מקומות עבודה לפני שהם מחליטים לקבל אחת מההצעות. כשאני אומר "מספר קטן של מקומות עבודה", אני מתכוון שהמספר הוא קטן ביחס לכלל השוק.

הקשיים בחיפוש עבודה הם דוגמה למה שמכונה בכלכלה "עלויות חיפוש". כפי שראינו בפוסט הקודם, עלויות כאלה יכולות להשפיע באופן דרמטי על התחרותיות בשוק, ואולי אפילו להפוך את השוק לכמעט מונופוליסטי. שוק העבודה הוא דוגמה קלאסית לשוק כזה.

מאז שנות השבעים, כלכלנים חוקרים את ההשלכות של עלויות חיפוש על שוק העבודה. שני ספרים מקצועיים שסוקרים את הנושא לעומק הם הספר הזה והספר הזה. בואו נדבר על כמה מההשלכות הבולטות והמעניינות:

משכורות נמוכות יותר: ההשלכה הברורה ביותר של עלויות החיפוש היא שמעסיק יכול לשלם לעובד פחות מהערך שהעובד מייצר. הסיבה היא שהמעסיק יודע שהעובד יתקשה לעבור למעסיק אחר שיציע לו יותר. אפילו אם יש מעסיקים כאלה, יש סיכוי טוב שהעובד לא יצליח למצוא אחד מהם, משום שהעובד יכול להרשות לעצמו לבדוק רק מספר קטן של מקומות עבודה.

אי-שוויון: השלכה מעניינת אחרת היא שיכול להיווצר אי-שוויון במשכורות, אפילו בין עובדים שהם זהים לחלוטין בכישוריהם. הסיבה היא שבשוק עבודה שבו החיפוש הוא יקר, למעסיק יש שתי אפשרויות:

• המעסיק יכול לשלם משכורות נמוכות: במקרה כזה, המעסיק ירוויח יותר על כל עובד. אולם, בטווח ארוך מעסיק כזה יראה יותר עובדים מתפטרים (כי אחרי מספיק זמן הם ימצאו מקום עבודה אחר), ויהיה לו קשה יותר לגייס עובדים חדשים (משום שכשעובדים מחפשים עבודה, יש להם סיכוי טוב למצוא הצעה טובה יותר).
  עם זאת, מעסיק כזה עדיין יוכל להעסיק כמות מסוימת של עובדים, משום שתמיד יהיו עובדים שבשל חוסר מזל לא ימצאו הצעה טובה יותר.
• המעסיק יכול לשלם משכורות גבוהות: במקרה כזה, המעסיק ירוויח פחות על כל עובד, אבל בטווח הארוך פחות העובדים יתפטרו, ויהיה למעסיק קל יותר לגייס עובדים חדשים. מעסיק כזה בדרך כלל יוכל להעסיק מספר גדול יותר של עובדים.

על פי התיאוריה הזו, חלק מהמעסיקים יבחרו באסטרטגיה של משכורות נמוכות, וחלק באסטרטגיה של משכורות גבוהות. לכן, אפילו בין עובדים זהים בכישוריהם, יהיו כאלה שיתמזל מזלם לעבוד במקום עבודה "טוב" (שמציע משכורות גבוהות) ויהיו כאלה שיאלצו לעבוד במקום עבודה "רע" (שמציע משכורות נמוכות).

שכר מינימום ואיגודי עובדים: השלכה נוספת של עלויות חיפוש היא ששכר מינימום ואיגודי עובדים יכולים להעלות את השכר מבלי להגדיל את האבטלה. הסיבה היא שאם בשוק העבודה, מעסיקים משלמים לעובדים פחות מהערך שהעובדים מייצרים, הרי ששכר מינימום ואיגודי עובדים יכולים להביא את השכר של העובדים קרוב יותר לערך הזה. על פי התיאוריה הזו, שכר מינימום ואיגודי עובדים דוחפים את המעסיקים מ"אסטרטגית המשכורות הנמוכות" ל"אסטרטגית המשכורות הגבוהות". בין השאר, המשמעות היא שהם תורמים להקטנת האי-השוויון בין משכורות של עובדים דומים.

רגולציה על שעות העבודה: אם שוק העבודה היה תחרותי לחלוטין, כפי שהתפיסה השוקחופשיסטית גורסת, לא הייתה שום סיבה למדינה לפקח על שעות העבודה. היות וכל מעסיק היה משלם לכל עובד את הערך שהוא מייצר, לא היה לו שום אינטרס להעביד את העובדים שעות נוספות – שהרי הוא היה צריך לשלם להם את הערך הנוסף שהם היו מייצרים בשעות האלה. בנוסף, אם מעסיק היה דורש מהעובדים שעות רבות מדי, הם פשוט היו עוברים למעסיק אחר.

כשאנו לוקחים בחשבון את עלויות החיפוש והעסקה, התמונה משתנה. המעסיק משלם לעובדים פחות מהערך שהם מייצרים בכל שעה, ולכן הוא רוצה להעביד אותם כמה שיותר. בשל עלויות החיפוש, העובדים לא יכולים להחליף מקום עבודה בקלות, ולכן המעסיק יכול להפעיל עליהם לחץ לעבוד שעות נוספות. לכן, זה לא מפתיע שבתקופות ובמקומות שבהם לא היה פיקוח על שעות העבודה, ימי העבודה היו (או עודם) ארוכים להחריד.

על פי התיאוריה הזו, הגבלת שעות העבודה ע"י המדינה יכולה לשפר את מצב העובדים. טיעון דומה נכון לא רק לגבי שעות העבודה, אלא גם לגבי כל תנאי העבודה האחרים, למשל, בטיחות.

דמי אבטלה והבטחת הכנסה: אחת מהטענות שמועלות לפעמים בדיון הציבורי היא שדמי אבטלה והבטחת הכנסה פוגעים בכלכלה, משום שהם נותנים לאנשים אינטרס לא לעבוד. ע"פ התיאוריה של עלויות החיפוש, לעומת זאת, הם יכולים דווקא לשפר את ביצועי הכלכלה, משום שהם מקטינים את עלויות החיפוש של העובד.

הדרך הכי קלה להבין את זה היא באמצעות דוגמה: מהנדס מובטל שנמצא בלחץ כספי עשוי למהר למצוא עבודה ולהתפשר על משרת טכנאי. לעומת זאת, אם לאותו מהנדס יש דמי אבטלה גבוהים, הוא יחכה עד שהוא ימצא משרת מהנדס המתאימה לכישוריו. מצב כזה הוא טוב לא רק עבור המהנדס, אלא גם עבור הכלכלה כולה – משום שהוא מביא לניצול טוב יותר של כישורי העובדים.

לדמי אבטלה והבטחת הכנסה יש השפעה נוספת: הם מאלצים את המעסיקים לשלם משכורות גבוהות יותר, ולעבור מ"אסטרטגית המשכורות הנמוכות" ל"אסטרטגית המשכורות הגבוהות". הסיבה היא שכשעובד יכול להרשות לעצמו לבדוק יותר מקומות עבודה, יש פחות סיכוי שהוא יתפשר על משכורת נמוכה, ולכן לא ישתלם למעסיקים להציע משכורות כאלה. כך, דמי אבטלה יכולים לתרום לעליית המשכורות ולהקטנת האי-שוויון בין עובדים דומים.

אבטלה:
לפי התפיסה השוקחופשיסטית שתיארתי קודם, אבטלה היא תוצאה של מעורבות ממשלתית. כעת, אני רוצה לטעון שאבטלה היא תופעה שבהכרח תופיע גם בשוק חופשי ללא מעורבות ממשלתית, ושמעורבות ממשלתית יכולה דווקא לצמצם את האבטלה.
לפני שנמשיך, חשוב לומר שאבטלה היא אחת מהסוגיות המסובכות יותר במקרו-כלכלה. לכן, כל הדיון בהמשך הפוסט יהיה בהכרח פשטני. בנוסף, כדאי לזכור שכל התיאוריות המקרו-כלכליות נשענות על ראיות שהן רעועות אפילו ביחס למקובל במחקר הכלכלי. זה נכון בפרט גם לכל התיאוריות שנדון בהן למטה.

שני סוגים של אבטלה שנמצאים בקונצנזוס מכונים "אבטלה חיכוכית" (frictional unemployment) ו"אבטלה מבנית" (structural unemployment). אבטלה חיכוכית היא אבטלה הנגרמת מכך שכשאנשים עוברים בין מקומות עבודה, לוקח להם זמן למצוא מקום עבודה חדש, ובינתיים הם מובטלים. כל עוד החיפוש הזה לא לוקח זמן ארוך מדי, האבטלה הזו לא גורמת לנזק גדול, ואינה מאתגרת את התפיסה השוקחופשיסטית שתיארתי קודם – היא פשוט תופעה זמנית ולא מאוד חשובה.

אבטלה מבנית היא אבטלה הנגרמת מחוסר התאמה בין המובטלים למקומות העבודה – למשל, אם למובטלים חסרה ההשכלה הנדרשת במקומות העבודה, או אם המובטלים גרים באיזור אחר מזה שיש בו מקומות עבודה. לכאורה, אבטלה כזו יכולה להיפתר במסגרת השוק החופשי, משום שהמובטלים יכולים להחליף מקצוע, או לעבור דירה. במציאות, כמובן, להחליף מקצוע או לעבור דירה אינם כ"כ פשוטים.
לעומת זאת,מעורבות ממשלתית כן יכולה להקטין את האבטלה הזו:  כפי שראינו בפוסט קודם, חלק מהאמצעים ששבדיה נקטה כדי להקטין את האבטלה היו אספקת הכשרות מקצועיות, וסובסידיות למעבר דירה לאיזורים בעלי ביקוש לעובדים.

שני סוגי האבטלה האלה לא לגמרי מסבירים את האבטלה. יש מצבים שהם המובטלים לא מוצאים עבודה גם אם הם מחפשים הרבה זמן, ולא יוכלו למצוא עבודה גם אם הם יחליפו מקצוע או יעברו דירה. הסיבות לאבטלה הזו שנויות במחלוקת בין תיאוריות מקרו-כלכליות שונות. למטה, אני אתאר שתי תאוריות חשובות: התיאוריה הראשונה היא התיאוריה הקיינסיאנית. התיאוריה השניה מזוהה עם קרל מרקס, ולהבדיל, עם מילטון פרידמן.

הערה: יש תיאוריות נוספות שאני לא אכנס אליהן, גם משום שאני מוצא אותן פחות משכנעות, וגם משום שהמסקנות הסופיות שלהן דומות לאלה של התיאוריות שאני כן מציג: תיאוריות של "משכורות יעילות" (efficiency wages). בגדול, הן מתבססות על הרעיון שאבטלה נגרמת מכך, שמעסיקים נאלצים לשלם לעובדים משכורות גבוהות מדי כדי לגרום להם לעבוד קשה יותר.
בנוסף, יש אסכולה מקרו-כלכלית – האסכולה האוסטרית – שטוענת שניתן להסביר את האבטלה רק ע"י אבטלה מבנית.

התיאוריה הקיינסיאנית:
כדי שלא תהיה אבטלה, צריך שמספר המשרות יהיה גדול לפחות כמו מספר העובדים. אולם, מדוע שזה יקרה?

ע"פ התיאוריה הכלכלית הקלאסית, שהייתה דומיננטית במאה ה 19, הסיבה היא זו: אם יש פחות משרות מעובדים, ההיצע והביקוש גורמים למשכורות לרדת. אולם, אם המשכורות יורדות, זה אומר שהמעסיקים משלמים לעובדים פחות ממה שהעובדים מייצרים, ולכן המעסיקים מרוויחים הרבה על כל עובד. זה נותן למעסיקים תמריץ לפתוח עוד משרות, עד שהאבטלה נעלמת.

כדי שהמנגנון הזה יעבוד, והמעסיקים אכן יפתחו עוד משרות, המעסיקים צריכים להיות מסוגלים למכור את המוצרים הנוספים שהעובדים ייצרו. אולם, מה קורה אם בשוק אין ביקוש למוצרים נוספים? במקרה כזה אין למעסיקים תמריץ לפתוח עוד משרות, אפילו אם המשכורות נמוכות.

התיאוריה הקלאסית טענה שמצב כזה לא יכול לקרות. מסיבות שונות, הכלכלנים הקלאסיים האמינו שהביקוש תמיד חייב להתאים את עצמו ליכולת הייצור של המעסיקים. הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס עשה מהפיכה בכלכלה כשהוא טען שהביקוש יכול להיות קטן מיכולת הייצור, ושהתופעה הזו גורמת לעיתים קרובות לאבטלה.
התיאוריה הקיינסיאנית שהוא חיבר הייתה דומיננטית משנות השלושים עד שנות השבעים, ולאחר מכן היא איבדה את הדומיננטיות והפכה לשנויה במחלוקת.

בבלוג הזה אין מקום לדיון רציני בתיאוריה הקיינסיאנית. דיון כזה היה צריך להסביר מדוע הכלכלנים הקלאסיים חשבו שהביקוש תמיד חייב להתאים ליכולת הייצור, ולהסביר את הביקורת של קיינס על הטיעונים שלהם, את התיאוריה האלטרנטיבית שלו, ואת מה שקרה בשנות השבעים ואחריהן. במקום זה, אני אסתפק בלתאר כמה נקודות שיהיו חשובות לצרכינו.

כדי להבין למה הביקוש יכול להיות נמוך מדי, קיינס חילק את הביקוש לשני חלקים: צריכה והשקעה. "צריכה" היא המוצרים שאנשים קונים ביום יום לשימושם האישי. "השקעה" היא המוצרים שבעלי הון קונים כשהם מרחיבים את העסקים שלהם, למשל, כשהם בונים מפעלים, קונים עוד מכונות וציוד וכו'.

קיינס האמין שהצריכה היא יציבה יחסית, ולכן אינה גורמת בעצמה לשינויים בביקוש. לעומת זאת, הוא האמין שההשקעה היא מאוד לא יציבה: בעלי הון מחליטים להשקיע כשהם חושבים שהביקוש למוצרים שלהם יגדל. אולם, הם לא יכולים לדעת מראש מה יהיה הביקוש למוצרים שלהם, ולכן הם צריכים לנחש. הניחושים של בעלי ההון מושפעים מאוד מגורמים פסיכולוגיים כמו אופטימיות, פסימיות, אפקט העדר וכו'. קיינס טען שהגורמים הפסיכולוגיים האלה הם מאוד לא יציבים, ויכולים לגרום לתנודות בביקוש שגורמות לאבטלה ולמשברים כלכליים.

כדי לפתור את הבעיה, קיינס הציע שהממשלה תייצב את הביקוש. הדרך שהוא הציע לעשות זאת היא שבכל פעם שהביקוש נמוך מדי, הממשלה תגדיל אותו ע"י הקטנת מיסים, או ע"י רכישת מוצרים ושירותים בעצמה. מבחינת קיינס, זה לא היה חשוב איזה מוצרים המדינה תקנה – קיינס ידוע באמירה שהממשלה יכולה לבנות פירמידות. אם הממשלה תקפיד לייצב את הביקוש, היא תוכל להגיע לתעסוקה מלאה.

חשוב לומר שלפי התיאוריה הקיינסיאנית, לא רק ביקוש נמוך מדי הוא בעיה, אלא גם ביקוש גבוה מדי. הביקוש צריך להתאים ליכולת הייצור של המעסיקים. אם הביקוש עולה על יכולת הייצור, זה גורם למעסיקים להעלות מחירים ולכן לאינפלציה.
לכן, קיינס טען שבכל פעם שהביקוש גבוה מדי, הממשלה צריכה לדכא אותו ע"י העלאת מיסים, או ע"י הקטנת הוצאותיה. מדיניות נכונה, טען קיינס, יכולה להביא לתעסוקה מלאה ללא אינפלציה.

"חיל המילואים של העבודה" ו"שיעור האבטלה הטבעי":
התיאוריה השניה שנדון בה גורסת ששיעור מסוים של אבטלה הוא הכרחי לתפקוד של כלכלה קפיטליסטית, ושכל ניסיון להקטין אותו באמצעות הגדלת הביקוש יגרום לסחרור אינפלציוני.

התיאוריה מתחילה מהאבחנה שכשהאבטלה יורדת, המשכורות של העובדים עולות. כדי להבין למה, בואו ניזכר מדוע המעסיקים יכולים לשלם משכורות נמוכות מלכתחילה: לעובדים קשה למצוא עבודה, והם יכולים לבדוק רק מספר קטן של משרות. לכן, מעסיק שמציע משכורות נמוכות יכול לבנות על זה שלפחות חלק מהעובדים לא ימצאו מקום עבודה יותר טוב.
אולם, כאשר האבטלה יורדת, הסיפור משתנה. בתקופה של אבטלה נמוכה, מספר המשרות הפנויות גדול ביחס למובטלים. במצב כזה, קל יותר לעובדים למצוא עבודה, וכוח המיקוח שלהם מול המעסיק עולה. זה מכריח את המעסיק להציע משכורות גבוהות יותר, משום שהוא יודע שלעובדים קל למצוא אלטרנטיבות.

התיאוריה ממשיכה וטוענת שאם הייתה תעסוקה מלאה, המשכורות היו עולות עד כדי כך שהמעסיקים לא היו מרוויחים מספיק כדי להצדיק השקעות חדשות. התוצאה הייתה שהם היו מפסיקים להשקיע, ולכן הביקוש היה יורד, ושוב הייתה נוצרת אבטלה.

המדינה יכולה לנסות להתגבר על המנגנון הזה ע"י הגדלת הביקוש, וכך לפצות על היעדר ההשקעות של המעסיקים. אולם, התוצאה של הגברת הביקוש תהיה שהמעסיקים יעלו את המחירים כדי להרוויח, וכך תיווצר אינפלציה.
אבל התהליך לא נעצר כאן: אינפלציה תשחק את המשכורות של העובדים, ואילו הם, בתורם, ינצלו את כוח המיקוח שלהם כדי לבקש משכורות גבוהות יותר. זה יגרום למעסיקים להעלות את המחירים עוד יותר, וחוזר חלילה. כך יווצר מעגל קסמים שיוביל לאינפלציה הולכת וגוברת, עד שלמדינה לא תהיה ברירה אלא להקטין את הביקוש כדי לעצור את האינפלציה. בסופו של דבר, האבטלה תמיד תחזור.

ההיסטוריה של התיאוריה הזו מעניינת, ואני אסכם את הפוסט בדיון (פשטני) בהיסטוריה הזו.

מרקס: כבר במאה ה 19, קרל מרקס העלה גירסה של התיאוריה הזו, שנודעה כתיאורית "חיל המילואים של העבודה" (הכינוי שמרקס נתן לאבטלה).
מרקס טען שהאבטלה היא אמצעי בידיהם של בעלי ההון כדי להפעיל לחץ על העובדים ולהקטין את המשכורות. בספרו "הקפיטל" הוא הבחין ש"התנועות הכלליות של המשכורות נקבעות ע"י ההרחבה והצמצום של חיל המילואים התעשייתי" (כלומר, שיעור האבטלה משפיע על המשכורות). מרקס המשיך וטען שאם המשכורות יעלו גבוה מדי, בעלי ההון יעצרו את ההשקעות ויגרמו לאבטלה.

מרקס האמין שהתהליך הזה – האבטלה מצטמצמת, המשכורות עולות, ואז ההשקעות נעצרות והאבטלה גדלה – הוא אחד הגורמים למשברים הפוקדים את הכלכלות הקפיטליסטיות מדי פעם. הוא ראה בזה עוד עדות לחוסר היעילות של המערכת הקפיטליסטית, שאינה מסוגלת להשתמש בכל כוח העבודה העומד לרשותה. מבחינתו, זו הייתה עוד סיבה לעבור למערכת כלכלית קומוניסטית, שתהיה יעילה יותר משום שהיא תוכל לספק עבודה לכל העובדים.

פיליפס: התיאוריה של מרקס לא זכתה לתשומת לב מצד הכלכלנים בזרם המרכזי, אבל בשנות השישים, הכלכלן ויליאם פיליפס שם לב שיש קשר בין השינויים באבטלה לשינויים במשכורות. הקשר הזה נוסח בעקומה שנודעה כ"עקומת פיליפס".

הכלכלנים הקיינסיאנים הסיקו מכך שאם הממשלה תנסה להגביר את הביקוש כדי להגיע לתעסוקה מלאה, זה יוביל לעליית המשכורות, ובהמשך לאינפלציה. לכן, הם טענו שיש trade-off בין אבטלה לאינפלציה, ושהממשלה צריכה לבחור אם היא מעוניינת באבטלה נמוכה ובאינפלציה גבוהה, או להיפך. רבים מהם האמינו שאינפלציה גבוהה היא מחיר ששווה לשלם כדי לקבל אבטלה נמוכה.

פלפס ופרידמן: מעט לאחר מכן, הכלכלנים אדמונד פלפס ומילטון פרידמן טענו שהאמונה שאפשר לבחור בין אבטלה לאינפלציה היא שגויה. הטעות של הכלכלנים הקיינסיאנים, הם טענו, היא שהאינפלציה תישאר ברמה קבועה. אולם, האינפלציה תגרום לשחיקת השכר של העובדים, וזה יגרום להם לבקש העלאת שכר, שתגרום לעוד העלאת מחירים, וכך יווצר מעגל קסמים שיוביל לאינפלציה משתוללת.

הם הסיקו מכך שיש שיעור אבטלה מסוים שלא ניתן להקטין אותו ע"י הגדלת הביקוש מבלי להיכנס לסחרור אינפלציוני. פרידמן כינה את שיעור האבטלה הזה "שיעור האבטלה הטבעי". התובנה הזו הייתה אחד הנימוקים מרכזיים להחלטה להעניק לכל אחד מהם את פרס נובל לכלכלה.

פרידמן אמנם טען שאי אפשר להקטין את שיעור האבטלה הטבעי באמצעות הגדלת הביקוש, אבל הוא טען שאפשר להקטין אותו באמצעים אחרים: אם המדינה תפעל לסילוק גורמים שמגדילים את כוח המיקוח של העובדים, היכולת של העובדים לדרוש העלאות משכורת תקטן, ולכן יהיה אפשר להקטין את האבטלה יותר מבלי לגרום לאינפלציה. זה היה אחד מהטיעונים שלו נגד איגודי עובדים וחוקים להגנת העובד.

הטיעון הזה של פרידמן נחשב היום לטיעון ימני-שמרני, אבל ניתן לראות אותו גם באור אחר: הטיעון הזה הוא למעשה הודאה בצדקתו של מרקס. הוא אומר שאבטלה היא מאפיין הכרחי של קפיטליזם, ומשמשת כדי להקטין את המשכורות של העובדים. בנוסף, הטיעון הזה אומר שהדרך היחידה להקטין את האבטלה היא לתת למעסיקים שוט אחר נגד העובדים.

שבדיה: כפי שראינו בפוסט על מודל רהן-מיידנר, הכלכלנים של איגוד העובדים השבדי LO הכירו את הקשר בין אבטלה לאינפלציה כבר בשנות הארבעים. אולם, הם הסיקו ממנו מסקנות שונות מאוד.

במקום לוותר ולהשלים עם שיעור אבטלה "טבעי", הם בנו מודל כלכלי אחר, שהתבסס על איגודי עובדים חזקים, ועל הסכמים בינם לבין המעסיקים שהחליפו את התחרות בשוק העבודה. התוצאה הייתה שבמשך עשרים שנה, בין שנות החמישים לשנות השבעים, שבדיה הגיעה לתעסוקה מלאה יחד עם אינפלציה מעט גבוהה, אבל לא קטסטרופלית. במילותיו של רודולף מיידנר, אחד מהוגי המודל:

"אין כזה דבר שיעור טבעי של אבטלה. רמת התעסוקה והאבטלה מושפעת משמעותית ממה שהממשלה עושה. זו תוצאה של המדיניות הכלכלית… יציבות מחירים ותעסוקה מלאה אינן מטרות בלתי-תואמות".

הערה לסיכום: אחד מהדברים שההיסטוריה הזו מדגימה הוא הקשר בין ההמלצות של כלכלנים לאידיאולוגיה שלהם.
קרל מרקס, מילטון פרידמן, ורודולף מיידנר האמינו בתיאוריות דומות על הסיבות לאבטלה. עבור מרקס, המסקנה הייתה שצריך להחליף את הקפיטליזם בקומוניזם. עבור פרידמן, המסקנה הייתה שצריך להחליש את איגודי העובדים. עבור מיידנר, המסקנה הייתה שצריך איגודי עובדים חזקים, הסכמים קיבוציים רחבים והתערבות ממשלתית מסיבית. זו עוד דוגמה לכך שצריך להתייחס מאוד בביקורתיות להמלצות של כלכלנים.

"אם אתה מקדיש תשע דקות מזמנך כדי לחסוך דולר, אתה עובד עבור פחות משכר המינימום" (רנדל מונרו, xkcd)

"פלנט התנגד לכל התכניות… לתאם את הייצור התעשייתי באמצעות איזשהי צורה של תכנון. התחרות, טען פלנט, הפועלת דרך מערכת המחירים, תעשה את כל התיאום הנדרש. ובכל זאת היה לנו גורם ייצור – ההנהלה – שהתפקיד שלו היה לתאם. מדוע היינו צריכים אותו אם מערכת המחירים סיפקה את כל התכנון הנחוץ?" (רונלד קואס, הרצאת פרס נובל לכלכלה)

כמו שכולנו יודעים מחיי היום יום, קניה בשוק דורשת מאמץ: צריך לחפש את המוצר שאנחנו רוצים, להשוות מחירים, לבדוק את האיכות, להתמקח, ולפעמים גם לנסח חוזים ולחתום עליהם. בדרך כלל, בדיונים על כלכלת שוק, אנשים מתעלמים מהעלות הזו של השוק ומניחים שהיא זניחה. עם זאת, המחקר בכלכלה מעלה שלעלויות האלה יש חשיבות רבה, והן יכולות להשפיע על התחרות ולגרום לכשלי שוק. היום נדבר על הרעיונות הבסיסיים של המחקר הזה.

עלויות חיפוש:
בואו נתחיל מלדבר על מה שמכונה "עלויות חיפוש" – המאמץ שאנחנו משקיעים כדי למצוא את המוצר שאנחנו רוצים וכדי להשוות מחירים. אחד מהטיעונים התיאורטיים המעניינים בכלכלה, המכונה "פרדוקס דימונד", מראה שאפילו עלויות חיפוש קטנות יכולות להרוס לחלוטין את התחרות בשוק.

הטיעון הבסיסי הוא פשוט: בואו נדמיין אנשים שרוצים לקנות כיסא, וששוק הכיסאות הוא תחרותי – יש המון חנות שמציעות כיסאות למכירה. בואו נניח גם שהזמן והמאמץ שצריך כדי לחפש כיסא בשוק הם די קטנים – נניח שהם שקולים למחיר של עשר אגורות.
כעת, בעל חנות בשוק חושב לעצמו "אם אני אעלה את המחיר בחמש אגורות, אף אחד מהלקוחות שלי לא יברח – הרי רק לחפש כיסא אחר יעלה להם פי שניים מזה". בעל החנות מחליט אם כן להעלות את המחיר בחמש אגורות. הבעיה היא שכל המוכרים בשוק חושבים ככה, ולכן כולם מעלים את המחיר בחמש אגורות. התוצאה היא שמחיר השוק יעלה בחמש אגורות. התהליך הזה יכול לחזור על עצמו שוב ושוב, ומחיר השוק יעלה שוב ושוב, עד שכיסא בשוק יעלה בדיוק כפי שהוא היה עולה בשוק מונופוליסטי.

פרדוקס דימונד הוא טיעון תיאורטי. הוא מניח מודל מאוד פשטני של השוק, ואף אחד לא טוען שתופעה קיצונית כל כך אכן מתרחשת בשווקים אמיתיים. עם זאת, מה שהפרדוקס מראה הוא שכשלוקחים בחשבון את עלויות החיפוש, זה כבר לא ברור איך התחרות בשוק עובדת. אפילו בשוק תחרותי, זה לא ברור האם התחרות באמת גורמת לכל יצרן להוריד את המחיר למינימום האפשרי, או שהיצרנים בכל זאת יכולים להעלות מחירים.

בפרט, בשווקים שבהם עלויות החיפוש גדולות, ייתכן מאוד שהשוק יתנהל בצורה מאוד לא יעילה אפילו אם הוא תחרותי. מאז שנות השבעים, כלכלנים חקרו את הרעיון הזה במגוון מודלים תיאורטיים, ובשנת 2010 הוענק על המחקר הזה פרס נובל לכלכלה לפטר דימונד (שעל שמו קרוי הפרדוקס), דייל מורטנסן, וכריסטופר פיסארידס.

ההשלכות החשובות ביותר של המחקר על עלויות חיפוש הן על שוק העבודה – מבחינת העובד הממוצע, חיפוש עבודה חדשה הוא עניין יקר שמצריך הרבה זמן ומאמץ. אחת מההשלכות של זה על שוק העבודה היא שמעסיקים יכולים לשלם לעובדים משכורת נמוכה יותר מהתרומה האמיתית שלהם. על שוק העבודה נדבר בפוסט הבא, אבל למחקר על עלויות חיפוש יש השלכות גם לשווקים אחרים שבהם חיפוש הוא עניין מסובך – למשל, שוק הדיור.

פיקוח על שוק שכירות הדירות: אחת הדוגמאות החשובות לשוק עם עלויות חיפוש גבוהות הוא שוק שכירות הדירות. לחפש דירה זה עניין מסובך וקשה, וזה נותן לבעלי הדירות יתרון משמעותי על הדיירים במו"מ ביניהם. הכוח של בעלי הדירות מאפשר להם בין השאר להשכיר את הדירה במחיר גבוה יותר מאשר אילו התחרות הייתה מושלמת, ולקבוע בחוזה תנאים שמיטיבים איתם על חשבון הדיירים. פיקוח ממשלתי על שוק השכירות יכול להוריד את שכר הדירה ולקבוע תנאים טובים יותר עבור הדיירים, ופיקוח כזה אמנם קיים במדינות רבות בעולם.

באופן מסורתי, רוב הכלכלנים מתנגדים לפיקוח על שכר הדירה, כחלק מההתנגדות הכללית לפיקוח על מחירים. למעשה, ספרי "מבוא לכלכלה" רבים מציגים פיקוח על שכר דירה כדוגמה לבעיות בפיקוח על מחירים.
הטיעון הבסיסי הולך ככה: פיקוח אולי מוריד את שכר הדירה, אבל הוא פוגע בתמריץ של בעלי דירות להשכיר אותן, ובתמריץ של קבלנים לבנות דירות חדשות. לכן, בטווח הארוך הפיקוח יוצר מחסור בדירות, וזה פוגע בסופו של דבר באלה שלא מצליחים למצוא דירה. מעבר לזה, הפיקוח גם פוגע בתמריץ לתחזק את הדירות, וזה גורם למצב הדירות להידרדר ולפגיעה בדיירים.
הטיעון הזה נגד פיקוח על שכר הדירה הוא לא רק תיאורטי: תרחישים מהסוג הזה אכן התרחשו במקומות שונים ברחבי העולם לאחר מלחמת העולם השניה, וניו יורק היא דוגמה מפורסמת לכך.

עם זאת, הטיעון הזה הוא נכון רק כשמדברים על שיטות פיקוח "טיפשות", שקובעות חסם מוחלט על שכר הדירה. שיטות כאלה מכונות "שיטות מדור ראשון". היום השיטות האלה הוחלפו בשיטות חכמות יותר "מדור שני" (second-generation rent-controls), שדואגות לתת תמריצים לבניית דירות ולתחזוקה שלהן. למשל, השיטות האלה בדרך כלל כוללות פטור מפיקוח לדירות חדשות, והקלה בפיקוח לדירות משופצות. היום, חלק מהכלכלנים המתמחים בשוק הדיור מאמינים שפיקוח על שכר דירה עשוי להועיל לשוק, או לפחות לא להזיק, אם הוא מעוצב בצורה חכמה. אפשר לקרוא על זה עוד במאמר הזה, ובמאמר הזה.

עלויות עסקה:
בשנת 1937, הכלכלן רונלד קואס העלה את השאלה הבאה: אם השוק החופשי עובד כל כך טוב, למה חברות פרטיות לא משתמשות בשוק כדי להקצות את המשאבים הפנימיים שלהן? למעשה, למה אנחנו צריכים חברות בכלל? הרי היה אפשר לדמיין מצב שבו כל האזרחים פועלים בשוק כעצמאים? התשובה שקואס הציע לשאלה התבססה על עלויות עסקה: ניסוח חוזים והאכיפה שלהם הם עניין יקר, ואם כל האזרחים היו פועלים כעצמאים בשוק, עלויות העסקה היו עצומות.
ע"פ הטיעון הזה, קיומן של חברות פרטיות הוא דרך לצמצם את עלויות העסקה, משום שבתוך כל חברה, ההחלטות מתקבלות בצורה היררכית, ולא דרך השוק.

אם כן, מדוע בכלל משתמשים בשוק, במקום בתכנון מרכזי היררכי? התשובה היא שגם לקבלת החלטות היררכית יש מחיר – בעית התמריצים: כפי שראינו בפוסט הקודם, במנגנון היררכי, קשה לפקח על מנהלים, והם הרבה פעמים מעדיפים לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם במקום את האינטרס של החברה.
קואס והכלכלנים שבאו בעקבותיו פיתחו תיאוריה המסבירה שבכלכלה יעילה, חלק מהפעולות יתבצעו דרך השוק וחלק דרך מנגנונים היררכיים (כמו חברות פרטיות). השאלה איזה מנגנון הוא טוב יותר לביצוע משימה מסוימת תלויה בשאלה, האם עלויות העסקה הן גדולות יותר או קטנות יותר מהמחיר שבעית התמריצים יוצרת. על ייסוד התיאוריה הזו הוענק לקואס פרס נובל לכלכלה לשנת 1991.

כדי להבין את הרעיון הזה יותר טוב, בואו נדבר יותר בפירוט על העלויות של ביצוע עסקאות בשוק. העלויות הברורות ביותר של עסקאות הן העלויות ה"ישירות" – עלויות החיפוש ומחקר השוק, המשאבים שצריך להשקיע במיקוח, העלות של עורכי הדין בניסוח החוזים, וכו' – אבל העלויות האלה הן רק קצה הקרחון. העלות האמיתית של עסקאות נוצרת כאשר חברות מכוננות ביניהן יחסים לטווח ארוך, וצריכות להשקיע ביחסים האלה. במצב כזה, החברות הופכות לתלויות זו בזו, וזה הופך את היחסים ביניהן להרבה יותר מורכבים.

הדוגמה הקלאסית למצב כזה היא תחנת כוח המחזיקה במכרה פחם, ורוצה להסיע את הפחם מהמכרה לתחנת הכוח. לצורך הזה, היא עושה עסקה עם חברת רכבות: חברת הרכבות תסלול מסילה בין המכרה לתחנה, ותפעיל רכבות שיסיעו את הפחם אל התחנה. מרגע שהעסקה נחתמת והמסילה נסללת, תחנת הכוח מפתחת תלות בחברת הרכבות כדי להסיע את הפחם לתחנה. התלות הזו יוצרת עלויות נוספות עבור תחנת הכוח:

אכיפת החוזה: מה יקרה אם חברת הרכבות תחליט להפר את החוזה? נאמר, מה אם היא תחליט לספק שירות גרוע יותר או רכבות בתדירות נמוכה יותר מהנדרש בחוזה? תחנת הכוח יכולה אמנם לתבוע אותה בבית משפט, אולם המשפט יקח זמן, ובזמן הזה תחנת הכוח תקבל שירות גרוע שעלול לעלות לה הרבה כסף. למעשה, זה יכול להיות אפילו יותר גרוע: ייתכן שההחלטה לתבוע תגרום לחברת הרכבות לדרדר את השירות עוד יותר.
לסיכון הזה צריך להוסיף סיכון נוסף: מה יקרה אם חברת הרכבות תפשוט את הרגל ותפסיק לספק את השירות? במקרה הזה, עלול להיגרם לתחנת הכוח נזק רב, ואי אפשר יהיה אפילו לתבוע את חברת הרכבות.

זו דוגמה לבעיה כללית בעסקאות מהסוג הזה: ברגע שחברות מפתחות תלות אחת בשניה, הרבה יותר קשה לאכוף את החוזה, וזה עשוי להעמיד את החברות בפני סיכון משמעותי.
ע"פ התיאוריה של עלויות עסקה, כאשר הסיכון הכרוך באכיפת החוזה גבוה מדי, חברות יחליטו לוותר על העסקה ולעשות את העבודה בעצמן. בדוגמה שלנו, ייתכן שתחנת הכוח תחליט להקים מערכת הסעה משל עצמה, במקום לחתום על עסקה מול חברת הרכבות.

חוזים לא-שלמים: נניח שיש עליה חדה ולא צפויה בביקוש לחשמל, ותחנת הכוח רוצה להעביר הרבה יותר פחם ממה שסוכם בחוזה המקורי. כדי לעשות את זה, היא צריכה לפתוח מחדש את המו"מ מול חברת הרכבות. אולם, הפעם חברת הרכבות נמצאת בעמדת כוח, משום שתחנת הכוח לא יכולה לעבור לחברת רכבות אחרת, לפחות לא בפרק זמן קצר.
למעשה, מנקודת המבט של תחנת הכוח, חברת הרכבות היא מונופול. לכן, חברת הרכבות תוכל להכריח את תחנת הכוח לשלם הרבה יותר מבעבר.

גם כאן, מדובר בבעיה כללית: העתיד אינו ודאי, ותמיד יכולות להיות הפתעות. לכן, זה בלתי אפשרי לכתוב חוזה שיתאים לכל התרחישים האפשריים בעתיד. כשמתרחשת הפתעה, החברות צריכות לנהל שוב משא ומתן ביניהן על איך להתמודד עם המצב החדש.
אולם, כאשר חברה אחת תלויה בחברה השניה, המו"מ ביניהן כבר לא מתנהל בשוק תחרותי – מעשית, החברה השניה היא מונופול מבחינת החברה הראשונה. במצב כזה, החברה השניה יכולה לנצל את מעמדה המונופולי כדי להשיג עסקה שטובה עבורה אבל רעה לחברה הראשונה. גם כאן, ע"פ התיאוריה של עלויות עסקה, אם האי-ודאות לגבי העתיד יוצרת סיכון גבוה מדי, חברות יחליטו לוותר על העסקה ולעשות את העבודה בעצמן.

פיקוח על ביצוע החוזה: עלות נוספת מגיעה מהצורך של החברה הראשונה לפקח על החברה השניה כדי לוודא שהיא לא מפרה את החוזה. העלות הזו לא מופיעה בדוגמה שלנו – זה קל לדעת אם הפחם הגיע ליעדו – אבל היא מופיעה במצבים אחרים.
לפעמים, קל יותר לחברה לפקח על העובדים של עצמה ולוודא שהם עושים את העבודה מאשר לפקח על חברה חיצונית. במקרה כזה, ייתכן שהחברה תחליט לבצע את העבודה בעצמה.

ההשלכות של עלויות עסקה להפרטה:
כמו שחברה פרטית צריכה להחליט איזה פרויקטים היא מבצעת בעצמה ואיזה היא קונה בשוק, גם המדינה ניצבת מול הדילמה הזו – למעשה, זו בדיוק השאלה של הפרטה. כשדנים בשאלה האם כדאי להפריט שירות ממשלתי מסוים, חשוב לשאול האם עלויות העסקה שדיברנו עליהן קודם עלולות לגרום לבעיות? הנה מספר דוגמאות רלוונטיות:

חוזרי מנכ"ל במשרד החינוך: העיתונאי שאול אמסטרדמסקי תיאר בבלוג המצוין שלו את ההפרטה של כתיבת חוזרי המנכ"ל של משרד החינוך. חוזרי המנכ"ל הם ההוראות שמשרד החינוך מוריד לשטח, והם למעשה הדרך שבה הוא מתווה את המדיניות שלו. המכרז לכתיבת חוזרי המנכ"ל קובע שבאחריות הקבלן לקיים ישיבות עם הגורמים המקצועיים, לקבל החלטות, ולכתוב את ההוראות החדשות – למעשה, המשמעות היא שמשרד החינוך מעביר לקבלן את המשימה של קביעת המדיניות עצמה.

לדעתי, ההפרטה הזו היא דוגמה קיצונית להפרטה שסובלת מעלויות עסקה. לאחר שהמשימה של קביעת המדיניות תופרט, קשה להאמין שמשרד החינוך יוכל לפקח על ביצוע החוזה או לאכוף אותו: ראשית, המכרז קובע שזהו תפקידו הקבלן לאסוף את המידע הדרוש כדי להחליט על המדיניות הרצויה, וממילא אין למשרד החינוך דרך לדעת האם המדיניות שהקבלן החליט עליה היא המדיניות הרצויה או לא. שנית, לאחר שההפרטה תתבצע, הקבלן יהפוך למונופול מבחינת משרד החינוך – משום שבשלב הזה, משרד החינוך יאבד את היכולת המקצועית להתוות מדיניות בעצמו, או לשפוט את היכולת של המתחרים להציע מדיניות.

הפרטה של שירותי שיקום לנפגעי נפש: אחד משירותי הרווחה שמדינת ישראל הפריטה הוא הפעלתם של הוסטלים לטיפול בנפגעי נפש – אנשים בעלי בעיות נפשיות הדורשות טיפול שיקומי, למשל סכיזופרניה. גם כאן, מדובר בהפרטה שאין שום דרך לפקח על היישום שלה. אם מפעילי השירות יחרגו מהתנאים שהמדינה קבעה, היחידים שיוכלו להתלונן על כך יהיו המטופלים – ולמדינה יהיה קשה להסתמך על העדות שלהם.

משבר החשמל בקליפורניה: האם אפשר להפריט את מערכת החשמל במדינה? החוכמה המקובלת גורסת שרשת החשמל – הכבלים המספקים חשמל לכל בית – היא מונופול טבעי, ולכן חייבת להיות בבעלות הממשלה או בבעלות פרטית תחת רגולציה הדוקה. עם זאת, יש הטוענים שאת ייצור החשמל – תחנות הכוח – אפשר להעביר לידי השוק החופשי, משום שהן אינן חלק מהמונופול הטבעי. לכאורה, אין סיבה שלא תהיה תחרות בין מגוון של תחנות כוח פרטיות.

השאלה הזו עדיין נמצאת בויכוח, אבל אחת מהבעיות הבסיסיות ברעיון הזה היא שלמערכת החשמל יש עלויות עסקה גבוהות: אם מאיזושהי סיבה נגרם מחסור בחשמל או עליה חדה במחירים, העלות של זה למדינה כולה עלולה להיות עצומה. המשמעות היא שאם תחנות הכוח יהיו בידיים פרטיות, לכל תחנת כוח יהיה כוח מיקוח עצום מול המדינה: בכל רגע נתון, היא תוכל לאיים בצמצום אספקת החשמל ולגרום למדינה לנזקים כבדים.
במקרה כזה, המדינה לא תוכל לפנות לתחנות אחרות כדי שישלימו את החסר, משום שלא סביר שלתחנות האלה תהיה הרבה קיבולת עודפת – זה עניין יקר להחזיק קיבולת מבלי לנצל אותה. המסקנה היא שגם ייצור החשמל צריך להיות בבעלות ממשלתית, או לפחות תחת רגולציה הדוקה מאוד.

מדינת קליפורניה למדה על בשרה מה קורה כשמתעלמים מהשיקולים האלה. בסוף שנות ה 90, קליפורניה ניסתה להעביר את ייצור החשמל לשוק תחרותי עם רגולציה נמוכה. בתחילת שנות ה 2000, חלק מהחברות בשוק החלו לנצל את הכוח שלהן ע"י יצירת מחסורים יזומים בחשמל ומניפולציה של המחירים. התוצאה הייתה עליה של 800% במחירי החשמל.
המנכ"ל של חברת אנרון סיפק דוגמה לסכנה בהפרטה כזו, כשאמר בשיחה עם יו"ר רשות החשמל: "זה לא משנה מה המשוגעים שלכם בקליפורניה יעשו, כי לי יש בחורים חכמים שתמיד ימצאו איך לעשות כסף".

הערה: תודה לרעות פרץ על שהפנתה אותי למאמר מעניין על הקשר בין עלויות עסקה והפרטה, שהועיל לי בכתיבת הפוסט.

"המנהלים של החברות האלה [חברות ציבוריות], בהיותם מנהלים של כסף של אנשים אחרים ולא של עצמם, אי אפשר לצפות שהם ישגיחו עליו באותה דריכות מתוחה שבה השותפים לחברה פרטית שומרים על כספם. הזנחה ונדיבות, אם כן, חייבים להימצא תמיד, פחות או יותר, בניהול של חברות כאלה" (אדם סמית', "עושר האומות")

"ברמת המנהלים – הרמה שבה רוב ההחלטות מתקבלות, ושנראית קריטית לביצועי הארגון – בעיות התמריצים העולות במיזמים גדולים… אינן נראות שונות בהרבה בין מיזמים ציבוריים ומיזמים פרטיים" (ג'וזף שטיגליץ, "סוציאליזם נובל?")

אחד מהטיעונים הנפוצים בדיון הציבורי הוא הטיעון ששירותים ממשלתיים הם בהכרח מסורבלים ולא יעילים, ולכן עדיף שהממשלה תעביר כמה שיותר מהפעילות שלה לחברות פרטיות, שהן יעילות יותר. ע"פ הטיעון הזה, חברות פרטיות מתנהלות ביעילות משום שלבעלי החברות יש תמריץ גדול לדאוג לכך – אחרי הכל, החברות הן רכושם הפרטי והרווחים עוברים אליהם ישירות. לעומת זאת, למנהלים של שירותים ממשלתיים אין שום אינטרס להתנהל באופן יעיל, משום שזה לא הכסף שלהם המונח על הכף, והם לא יראו רווחים מכך שהגוף יתנהל יעיל.

למעשה, לא רק שלמנהל של שירות ממשלתי אין תמריץ להתנהל באופן יעיל – יש לו תמריץ להתנהל באופן לא יעיל: ככל שהשירות יעסיק יותר אנשים ויחלוש על תקציבים גדולים יותר, כך החשיבות של המנהל תגדל. זה יוצר אצל המנהל תמריץ לדרוש יותר עובדים ותקציבים עבור השירות ממה שבאמת נחוץ, ויותר גרוע – להמציא לעצמו משימות חדשות, שאינן באמת נחוצות. כשהאינטרסים של מנהלים שונים מתנגשים, זה יכול לגרום למאבקים ולפוליטיקה פנימית בתוך השירותים הממשלתיים, מה שיגרום להם להתנהל בצורה אפילו פחות יעילה.

בפוסט הזה, אני רוצה לבחון את הטיעון הזה יותר לעומק. אכן, אין ספק שהתופעה הזו היא אכן בעיה קשה של שירותים ממשלתיים. אולם, בחלק הראשון של הפוסט הזה אני אטען שהבעיה הזו היא בעיה קשה גם עבור חברות פרטיות. בחלק השני, נעבור לדבר על חברות הנסחרות בבורסה, ונראה ששם המצב אפילו גרוע יותר. לאחר מכן נדבר על השאלה האם לשוק הפרטי אכן יש בכלל יתרונות על הממשלה מבחינת התמריצים, ועד כמה התחרות עוזרת בעניין. לבסוף, נדבר על החשיבות של תמריצים לא כספיים.

חברות פרטיות:
לבעלים של חברה פרטית אכן יש אינטרס לדאוג שהחברה שלו תתנהל באופן יעיל ככל האפשר. לעומת זאת, לכל שאר העובדים בחברה שלו אין אינטרס כזה: החברה לא שייכת להם, והם לא יראו רווחים מכך שהחברה תצליח. אם כן, על מנת שהחברה תתנהל ביעילות, הבעלים צריך להיות מסוגל לפקח על העובדים ולודא שהם אכן עובדים טוב. האם הוא מסוגל לעשות את זה?

בחברה קטנה, המעסיקה עשרות בודדות של עובדים, יתכן מאוד שהבעלים אכן מסוגל לפקח על העובדים שלו באפקטיביות. אולם, חברות כאלה הן מיעוט. למשל, בארה"ב ב 2007, חברות המעסיקות 500 עובדים ומעלה העסיקו יותר מחצי מהעובדים והרוויחו יותר מ 60% מההכנסות. חברות המעסיקות 100 עובדים ומעלה העסיקו כשני שלישים מהעובדים והרוויחו כ 73% מההכנסות (מקור).

בחברה גדולה, לבעלים אין שום סיכוי לפקח על כל העובדים ולנהל אותם. הוא חייב למנות מנהלים שיעבדו תחתיו ויפקחו על העובדים. לכאורה, זה פותר את הבעיה – הבעלים יכול לפקח על המנהלים הבכירים, הם יכולים לפקח על הזוטרים, וכך הלאה.
למעשה, היכולת של הבעלים לפקח על המנהלים הכפופים לו היא מאוד מוגבלת. התפקיד של המנהלים הוא לקבל החלטות, ולצורך זה הם צריכים לאסוף מידע ולהפעיל שיקול דעת. כדי לפקח על המנהלים, הבעלים צריך לעקוב אחר ההחלטות שהם מקבלים ולבדוק את האיכות שלהן. אולם, הבעלים מתקשה לעשות זאת ממספר סיבות, בין השאר:

• בדרך כלל אין לבעלים את המידע שהמנהלים השתמשו בו כדי לקבל את ההחלטות. הוא יכול לבקש את המידע מהמנהלים, אולם יש להם תמריץ להסתיר ממנו מידע שיגרום להם להיראות רע.
• אפילו אם לבעלים היה את המידע, ההחלטות השונות הן לרוב עניין של שיקול דעת. לכן, גם אם מנהל קיבל החלטה שבדיעבד התבררה כגרועה, קשה לבעלים לדעת האם זה קרה בגלל שהמנהל כשל בתפקידו, או שהמנהל הפעיל שיקול דעת סביר אך סבל ממזל רע.
• לבסוף, חלק גדול מההחלטות בחברה לא מתקבלות ע"י מנהל אחד, אלא מתקבלות במשותף ע"י מספר מנהלים. לכן, אפילו אם התקבלה החלטה גרועה, הרבה פעמים קשה לדעת מי מהמנהלים אשם בה.

כל הסיבות האלה רלוונטיות לא רק עבור היכולת של הבעלים לפקח על המנהלים הבכירים, אלא גם עבור היכולת של כל מנהל בחברה לפקח על המנהלים הכפופים לו. לכן, כל שרשרת הפיקוח סובלת מקשיים, וקשה לצפות שהיא תעבוד היטב.

למעשה, המצב הוא אפילו יותר גרוע: התמריצים של המנהלים בחברה פרטית (מלבד הבעלים) זהים לחלוטין לתמריצים של מנהלים בשירותים ממשלתיים. יש להם אינטרס להגדיל ככל האפשר את התקציבים שלהם ואת מספר העובדים שלהם, כל עוד אי אפשר לתפוס אותם בחוסר יעילות. לכן, עצם היותה של החברה בבעלות פרטית לא מבטיח שהיא תעבוד באופן יעיל.

חברות ציבוריות:
בואו נעבור לדבר על חברות ציבוריות, כלומר, חברות הנסחרות בבורסה ושייכות לבעלי המניות שלהן. חברות ציבוריות מנוהלות ע"י מנכ"ל, הממונה ע"י הדירקטוריון. הדירקטוריון הוא ועדה של נציגים הנבחרים בבחירות ע"י בעלי המניות, ומתכנס מדי פעם כדי לפקח על המנכ"ל. לפי הערכה אחת, בארה"ב החברות הציבוריות מעסיקות כמחצית מהשכירים.

בחברות ציבוריות, המנכ"ל הוא לא הבעלים, ולכן אין לו אינטרס ישיר שהחברה תתנהל ביעילות. לכן, כל בעיות התמריצים וקשיי הפיקוח שמנינו קודם תקפים גם לגביו. למעשה, המצב הוא אפילו יותר גרוע:

• מי שמפקח על המנכ"ל הוא הדירקטוריון, שחבריו הם אינם בעלי החברה, ולכן גם להם אין אינטרס ישיר שהחברה תתנהל ביעילות.
• בנוסף, חברי הדירקטוריון ממונים הרבה פעמים לפי המלצת המנכ"ל, ואין להם אינטרס לצאת נגדו.
• לבסוף, חברי הדירקטוריון אינם עובדים בחברה באופן קבוע, מתכנסים רק מדי פעם, ולא מעורבים בפרטים של מה שקורה בחברה. לכן, אפילו אם חברי הדירקטוריון רוצים לפקח על המנכ"ל כראוי, הם מתקשים לעשות זאת באופן אפקטיבי.

לכאורה, בעלי המניות אמורים לפקח על הדירקטוריון, ולדאוג שהוא עושה את עבודתו נאמנה. בפועל, כל אחד מבעלי המניות מחזיק רק במספר קטן של מניות, ויש לו רק אינטרס קטן בכך שהחברה תתנהל ביעילות. האינטרס הקטן הזה בדרך כלל לא מצדיק את המאמץ הנדרש כדי לפקח באופן אפקטיבי על הדירקטוריון ועל המנכ"ל.
למעשה, אין הבדל גדול בין מנכ"ל של חברה ציבורית למנהל של שירות ממשלתי: הראשון ממונה ע"י דירקטוריון הנבחר בבחירות בין בעלי המניות, והשני ממונה ע"י ממשלה הנבחרת בבחירות בין האזרחים.

בעבר, כלכלנים הציעו שני מנגנונים נוספים כדי לתמרץ את המנכ"לים לפעול לטובת בעלי המניות: תמריצי מניות (incentive stock options), והשתלטויות (takeovers). בפועל, הסתבר שהמנגנונים האלה אינם אפקטיביים מאוד. בואו נדבר עליהם קצת יותר.

תמריצי מניות: בדרך כלל, המנכ"ל והמנהלים הבכירים מקבלים מניות בחברה (או ליתר דיוק, "אופציות"). לכאורה, העובדה שהמנכ"ל מחזיק במניות של החברה אמורה לתת לו תמריץ חזק לפעול כדי שמחיר המניה יעלה – ככל שהמניה תעלה, כך המנכ"ל ירוויח יותר.

למעשה, התמריץ הזה הוא לא מאוד אפקטיבי. הסיבה היא שלמנכ"ל יש רק השפעה חלקית על המחיר של המניה. בדרך כלל, התנודות במחיר המניה מושפעות מאוד מהמצב הכללי של השוק: אם השוק כולו נמצא בעליה, הערך של המניה יעלה אפילו אם המנכ"ל יתפקד גרוע. אם השוק נמצא בירידה, הערך של המניה ירד אפילו אם המנכ"ל יתפקד טוב.
לכן, למנכ"ל יש הרבה פעמים תמריץ לפעול לפי האינטרסים הפרטיים שלו, גם בניגוד לטובת החברה, משום שהוא יודע שממילא התגמול שהוא יקבל מהמניות שלו לא בהכרח ייפגע. הקומיקס דילברט תיאר את התופעה יפה כאן וכאן.

לכאורה, חברות היו יכולות לפתור את הבעיה הזו בקלות: במקום להעניק למנכ"ל מניות, הן היו יכולות להעניק למנכ"ל בונוס שגובהו תלוי בביצועים של המניה ביחס לביצועים של השוק כולו. למעשה, חברות כמעט אף פעם לא עושות את זה. הסיבה היא שבדרך כלל למנכ"ל יש השפעה רבה על התגמול שהוא מקבל, והוא יכול למנוע את ביצועם של רעיונות מהסוג הזה (עוד על כך בהמשך).

השתלטויות: התיאוריה של השתלטויות הולכת ככה. נניח שהמנכ"ל כושל בתפקידו, והדירקטוריון נמנע מלהדיח אותו. כתוצאה מכך, המחיר של המניה של החברה יורד. בשלב הזה, משקיעים חיצוניים יזהו שמחיר המניה נמוך יותר מהפוטנציאל שהוא יכול להגיע אליו. המשקיעים האלה יקנו את מניות החברה, ישתלטו עליה, ויחליפו את הדירקטוריון והמנכ"ל באנשים מוכשרים יותר. כתוצאה מכך, החברה תתיעל, ערך המניה יעלה והמשקיעים יתוגמלו על המאמץ שלהם.

עם זאת, יש מספר סיבות טובות מדוע לא כדאי לסמוך על השתלטויות כאלה: סיבה אחת היא שלמשקיעים חיצוניים קשה לדעת האם מחיר המניה נמוך בגלל שהמנכ"ל כושל, או בגלל שהחברה באמת שווה מעט וסובלת מבעיות מהותיות. סיבה שניה היא שלמנכ"לים יש מגוון טקטיקות להתגוננות מפני השתלטויות עוינות.
סיבה שלישית היא שאם בעלי המניות הנוכחיים מאמינים שההשתלטות תעלה את מחיר המניה, אין להם שום אינטרס למכור את המניה שלהם למשקיעים המשתלטים – לכל בעל מניות בודד עדיף לחכות עד לאחר ההשתלטות ולמכור את המניות שלו לאחר שמחירן יעלה. אולם, אם כולם יפעלו כך, ההשתלטות לא תצא לפועל.

הערה על בעלי שליטה: עד עכשיו דיברנו על חברות ציבוריות שהמניות שלהן מפוזרות בין הרבה בעלי מניות קטנים. זה לא תמיד המצב: בחלק מהחברות הציבוריות, בעל מניות אחד מחזיק בחלק גדול מהמניות, וזה מאפשר לו לשלוט בפועל על החברה.
זה עשוי לפתור את בעית התמריצים של המנכ"ל, משום שעכשיו יש לבעל השליטה תמריץ חזק לפקח על המנכ"ל. אולם, קיומו של בעל שליטה יוצר בעיות תמריצים אחרות: לבעל השליטה יש אינטרס להשתמש בחברה כדי לקדם את האינטרסים שלו על חשבון שאר בעלי המניות.
למשל, בעל השליטה עשוי לגרום לחברה לעשות עסקאות עם חברה אחרת הנמצאת בבעלותו המלאה, באופן שיגרום הפסדים לחברה אבל ישתלם לחברה השניה. בעיות מהסוג הזה עומדות במרכז הדיון על ה"פירמידות" והריכוזיות במשק הישראלי. כדי לא להאריך את הפוסט עוד יותר, אני לא אכנס לנושא הזה.

הנזקים הנגרמים לחברות ציבוריות:
אם כן, ראינו שבחברות ציבוריות, למנכ"ל הרבה פעמים אין אינטרס חזק לנהל את החברה ביעילות. מה ההשלכות המעשיות של זה?
באופן כללי, קשה למדוד את הנזק שנגרם מהתמריצים הפגומים של המנכ"ל, מאותן סיבות שקשה לפקח עליו: חסר לנו מידע, וקשה לנו להבחין בין טעויות סבירות בשיקול הדעת לבין החלטות שמתקבלות כתוצאה מתמריצים גרועים. עם זאת, יש כמה דוגמאות שעבורן קיימים טיעונים משכנעים לכך שהתמריצים הפגומים של המנכ"ל גורמים נזק: שכר המנכ"לים, בניית אימפריות, ופרדוקסי מס.

שכר המנכ"לים: מאז שנות השמונים עד תחילת שנות האלפיים, שכר המנכ"לים בחברות ציבוריות בארה"ב גדל בקצב מסחרר. ע"פ אחת ההערכות, בין שנות החמישים לשנות השבעים שכר המנכ"לים בחברות הגדולות בארה"ב היה בערך פי 40 מהשכר הממוצע, אולם בתחילת שנות ה 2000 הוא גדל לפי 160 מהשכר הממוצע. העליה הזו לא מוסברת ע"י העליה ברווחיות של החברות, או ע"י ההיצע והביקוש למנכ"לים, והיא הרבה יותר גבוהה מהצמיחה של ארה"ב באותה תקופה.

הסיבות לנסיקה בשכר המנכ"לים נתונות בויכוח, אולם אחד מההסברים המשכנעים לתופעה הוא העובדה שלמנכ"ל יש השפעה גדולה על חבילת השכר שלו, והיכולת של הדירקטוריון ובעלי המניות לפקח עליו היא מאוד קטנה. המאמר הזה נותן סקירה מקיפה על הנושא – בפרט, פרק 5 מפרט את הדרכים שבהן מנכ"לים משפיעים על חבילת השכר שלהם (לא מומלץ לקוראים שלא אוהבים להתעצבן).

העובדה שלמנכ"ל יש השפעה רבה על חבילת השכר שלו לא מסבירה עדיין מדוע השכר עלה דווקא החל בשנות השמונים. בפרט, מדוע המנכ"לים לא העלו את השכר שלהם לפני כן? למעשה, מאז שנות השבעים, הרגולציה על הדירקטוריונים והמנכ"לים התחזקה, ולכן לפי ההיגיון הזה היה אפשר לצפות ששכר המנכ"לים דווקא יקטן בתקופה הזו.
שוב, הנושא נתון בויכוח, אבל אחד מההסברים המעניינים טוען ששורש הבעיה נעוץ במניות שהמנכ"לים מקבלים (ליתר דיוק, אופציות): החל משנות השמונים, מנכ"לים החלו לקבל מניות יותר ויותר כחלק מחבילת השכר שלהם. לכאורה, זה נעשה כדי לתמרץ אותם לפעול לטובת החברה. בפועל, כפי שראינו, זה לא מנגנון יעיל במיוחד למטרה הזו, והסיבה למתן המניות כנראה קשורה יותר להשפעה של המנכ"לים על השכר שלהם. בו זמנית, בשנות ה 80 וה 90, הבורסה האמריקאית כולה נסקה, והעלתה יחד איתה את השווי של המניות של המנכ"לים.
המאמר הזה טוען ששורש הבעיה הוא שלפי חוקי הנהלת החשבונות של ארה"ב, הענקת אופציות לא נרשמת כהוצאה בספרי החשבונות של החברה. זה מאפשר למנכ"לים להעניק לעצמם ולעובדיהם כמות גדולה של אופציות מבלי לעורר זעם בקרב בעלי המניות (אם כי המאמר לא מייחס למנכ"לים כוונת זדון). שוב, רשות הדיבור לדילברט.

בניית אימפריות: מיזוגים בין חברות, ורכישה של חברה אחת ע"י חברה אחרת, הן תופעות מאוד נפוצות בארה"ב. בגל אחד של מיזוגים ב 1999 הגיעה ההוצאה על מיזוגים ורכישות בארה"ב ל 15% מהתוצר. הדבר המוזר הוא שלא ברור שהפעולות האלה אכן משתלמות לחברות, וחלק מהמחקרים בנושא טוענים שבמקרים רבים הן אפילו גורמות נזק. זה מעלה את השאלה מה היא המוטיביציה למיזוגים והרכישות האלו מלכתחילה.

חלק מהתיאוריות טוענות שהסיבה לחלק מהמיזוגים והרכישות היא שהם משרתים את האינטרסים של המנכ"לים, למרות שהם לא משתלמים לבעלי המניות. למשל, אחת מהתיאוריות טוענת שהפעולות האלה נגרמות מ"בניית אימפריות".
לפי התיאוריה הזו, מנכ"לים שואפים להגדיל את הכוח שלהם, את התקציבים שהם שולטים עליהם ואת מספר העובדים שתחתם, בדיוק כמו מנהלים בשירותים הממשלתיים. בעוד שמנהלים בשירותים הממשלתיים מנסים להגדיל את הכוח שלהם ע"י הגדלת התקנים שלהם, המנכ"לים של החברות האמריקאיות עשו זאת באמצעות רכישות של חברות אחרות. סקירה אחת על הנושא אפשר למצוא כאן.

פרדוקסי מס: אחת מהתופעות המוזרות שאובחנו בחברות ציבוריות היא שלפעמים הן מנהלות את ספרי החשבונות שלהן בדרך שגורמת להן לשלם יותר מיסים. כלכלנים ניסו להציע כל מיני הסברים לתופעה. אחד מההסברים האלה הוא שמנכ"לים בוחרים לנהל את ספרי החשבונות בדרך שגורמת להם להיראות הכי טוב בעיני בעלי המניות, למרות שלפעמים הדרך הזו גורמת לחברה לשלם יותר מיסים.

האם לשוק הפרטי יש יתרון של השירותים הממשלתיים?
עד עכשיו ראינו שגם בשוק הפרטי יש בעיות קשות של תמריצים. נשאלת השאלה, האם לחברות בשוק הפרטי יש בכלל איזשהו יתרון על הממשלה בכל מה שקשור לתמריצים? התיאוריה שאני מוצא הכי משכנעת גורסת שלפעמים יש לשוק יתרון, אבל זה לא אומר שהפרטה של שירותים ציבוריים תשפר את רמת התמריצים בהם. לפי התיאוריה הזו, היתרון של השוק הפרטי נעוץ בשתי סיבות: תחרות, ויכולת מדידה.

תחרות: אחד מהטיעונים הנפוצים גורס שמשום שחברות פרטיות צריכות להתחרות בשוק, יש להן תמריץ חזק יותר להתייעל, ולכן הן יהיו יותר יעילות. הטיעון הזה הוא בעיתי: קודם כל, כשדיברנו על ריכוזיות, ראינו שהתחרות בשוק היא לא תמיד קשה כל כך.
מעבר לכך, כפי שראינו בדיון עד עכשיו, שורש הבעיה של התמריצים הוא שקשה לפקח על מנהלים, בין אם בשירות הממשלתי ובין אם בחברות פרטיות. העובדה שחברה פרטית צריכה להתחרות בשוק לא פותרת את הבעיה הזו.

עם זאת, התחרות כן עוזרת במידה מסוימת לפקח על המנהלים, אפילו כשהשוק ריכוזי: הסיבה היא שבעלים של חברה המתחרה בשוק יכול להשוות את הביצועים של המנהלים שלו לביצועים של מנהלים מקבילים בחברות אחרות. אם הם הביצועים שלהם יוצאים גרועים בהשוואה, הוא יכול לפטר אותם או להפעיל עליהם לחץ להשתפר. לעומת זאת, אם לשירות ממשלתי יש מונופול, למנכ"ל השירות אין דרך דומה לפקח על המנהלים שלו ולשפוט את הביצועים שלהם.

כדאי לשים לב שהנקודה החשובה כאן היא לא האם מדובר בחברה פרטית או בשירות ממשלתי, אלא האם יש תחרות או אין תחרות. לפי התיאוריה הזו, חברה פרטית המחזיקה במונופול תסבול מאותן בעיות של תמריצים כמו שירות ממשלתי המחזיק במונופול.
מצד שני, שירות ממשלתי שצריך להתחרות בשירותים ממשלתיים אחרים יוכל להעזר בתחרות כדי לפקח על המנהלים שלו. למשל, משרד החינוך יכול לפקח על מנהלי בתי הספר ע"י השוואת הביצועים של מנהלי בתי ספר דומים. מכל הסיפור הזה נובע שהפרטה של שירות ציבורי היא לא כל כך חשובה ליצירת תמריצים – מה שחשוב הוא יצירת תחרות (אם זה בכלל אפשרי).

יכולת מדידה: כאמור, זה קשה לפקח על מנהלים. עם זאת, לבעלים של חברה פרטית יש לפעמים יכולת למדוד את המנהלים שלו לפי מדדים כמותיים מסוימים. לכן, הבעלים יכול להשתמש במדדים האלה כדי לפקח על המנהלים ולבדוק שהם עושים עבודה טובה.

במקרה האידיאלי, הבעלים יכול למדוד ישירות את הרווחים שמחלקה מסוימת מכניסה לחברה, ולשפוט את המנהל של המחלקה לפי הרווחים האלה. אפילו כשמדידה כזו היא לא אפשרית, לפעמים הבעלים יכול להשתמש במדדים פחות טובים, אבל עדיין מועילים, כמו עלויות הייצור של המחלקה, איכות המוצרים שהיא מייצרת, וכו'. בעזרת המדדים האלה, הבעלים יכול לקבל איזשהו מושג לגבי הביצועים של המנהלים.

לעומת זאת, שירותים ממשלתיים בדרך כלל מספקים "מוצרים" כמו חינוך, בריאות, ורווחה, שהרבה יותר קשה למדוד באופן כמותי. אין מדד כמותי טוב לאיכות החינוך שתלמידים מקבלים, לאיכות הטיפול שרופאים נותנים, או להצלחה של עובדת סוציאלית בטיפול בנוער במצוקה. המדדים שבכל זאת משתמשים בהם, כמו ציונים במבחנים או תוחלת החיים, הם מדדים בעייתים מאוד, ואם מסתמכים עליהם יותר מדי הם יכולים ליצור יותר בעיות ממה שהם פותרים.

ההבדל הזה בין חברות בשוק הפרטי לשירותים ממשלתיים אכן עשוי לפעמים לתת יתרון לחברות בשוק, אבל חשוב לשים לב שההבדל נעוץ באופי השירות המסופק, ולא בשאלה האם מדובר בחברה פרטית או בשירות ממשלתי. אם השירות הממשלתי יופרט, זה לא יועיל לו בכלל, משום שבעיות המדידה ישארו בעינן.

תמריצים לא כספיים:
עד עכשיו, הדיון שלנו העמיד פנים כאילו אם לא מפקחים על אנשים ונותנים להם תמריצים כספיים, הם מיד יעשו עבודה גרועה. במציאות, אנשים מונעים לא רק מהרצון בכסף והפחד מפיטורים: הם מונעים גם מנאמנות למעסיק ולעמיתים שלהם, ממוסר עבודה, מאתגר, מתחושת שליחות, או "סתם" מהרצון לעשות עבודה טובה. מהסיבה הזו, חלק מהחברות משקיעות בפיתוח של סביבת עבודה נעימה, בניסיון לבנות נאמנות של העובדים כלפיהן, ובבניית מערכת של קידום מקצועי, במקום להסתמך על פיקוח ואיום על העובדים.

למעשה, ניסויים מסוימים בכלכלה התנהגותית טוענים שבעבודות הדורשות חשיבה, תמריצים כספיים לעובדים הם פחות יעילים מאשר לתת לעובדים אוטונומיה ותחושת משמעות. מחקרים אחרים טוענים שתמריצים כספיים עשויים אפילו לגרום נזק לתמריצים פנימיים מהסוג הזה.
אחד מהניסויים המפורסמים בהקשר הזה עסק בהורים המאחרים לאסוף את ילדיהם מהגן: המחקר בדק האם אפשר להקטין את האיחורים של ההורים ע"י הטלת קנס על איחורים. התוצאה של הניסוי הייתה שהקנסות גרמו ליותר איחורים, משום שתשלום הקנס סילק את תחושת האשמה של ההורים.

כשמדברים על תמריצים מהסוג הזה, אין סיבה עקרונית שלשוק הפרטי יהיה יתרון על הממשלה. להיפך: בשירותים ממשלתיים כמו חינוך, בריאות, או רווחה, עובדים רבים מונעים מתחושת שליחות חזקה הרבה יותר מאשר ברוב המקומות בשוק הפרטי.
בנקודה הזו, הפרטה של השירותים הציבוריים יכולה אפילו לגרום נזק: בתור התחלה, מורה פרטי או רופא פרטי עלולים לפתח תחושת שליחות קטנה יותר מאשר אלה העובדים במגזר הציבורי, משום שהתמריץ הכספי עלול לפגוע בתחושת השליחות.

הבעיה היותר חמורה קשורה לתמריצים של המנהלים של השירותים המופרטים: בעוד שמנהלים בשירות הממשלתי עשויים להיות מונעים מתחושת שליחות, המנהלים בשוק הפרטי נשפטים ע"פ הרווחים שהם מביאים, וזה עשוי לגרום להם לפעול להגדלת הרווחים גם אם זה פוגע בשירות.

בשנים האחרונות, פעילים חברתיים ראו את התופעה הזו שוב ושוב בשירותים חברתיים שהופרטו. בין השאר, הממשלה הפריטה הוסטלים לאוטיסטים ולנפגעי נפש, מוסדות משקמים לנוער במצוקה, והוסטלים לניצולי שואה. שוב ושוב, התברר שבמוסדות המופרטים, המנהלים בוחרים להגדיל את הרווחים ע"י פגיעה בתנאים הניתנים לדיירים, וע"י שכירת עובדים שהם זולים יותר אך פחות מקצועיים. זה נובע בדיוק משום שבשירותים האלה קשה לפקח על המנהלים ע"י מדדים כמותיים, ומצד שני התמריץ להגדיל רווחים מחליף את תחושת השליחות.

סיכום:
בפוסט הזה דנו בטיעון שחברות בשוק הפרטי הן יעילות יותר משירותים ממשלתיים, משום שיש להן תמריצים גדולים יותר להתייעל, ושלכן כדאי למדינה להפריט כמה שיותר מהפעילות שלה.

בהתחלה ראינו שגם בחברות פרטיות יש בעיות תמריצים קשות, ולכן לא ברור שהן יעילות יותר משירותים ממשלתיים. לאחר מכן ראינו שבחברות ציבוריות, הנסחרות בבורסה, המצב אפילו יותר גרוע, והן נשלטות ע"י מנכ"לים שלרוב מקדמים את האינטרס שלהם על חשבון האינטרס של בעלי החברה. ראינו גם שלפעמים יש לשוק הפרטי יתרונות מסוימים על שירותים ממשלתיים, אבל שהיתרונות האלה אינם רלוונטיים לשאלות של הפרטה. לבסוף, ראינו שיש חשיבות רבה לתמריצים לא כספיים, ושהפרטה עשויה לפגוע בהם.

"לאחר שבעיות המידע… מובאות בחשבון, כפי שאכן צריך, אי אפשר להניח מראש שהשווקים הם יעילים" (ג'וזף שטיגליץ, "סוציאליזם נובל?")

"משום שאנו יודעים שהשיפוט שלנו הוא חסר תועלת, אנו נוטים לסמוך על השיפוט של שאר העולם שאולי יודע יותר" (ג'ון מיינרד קיינס, "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף")

בשנת 2001, הוחלט להעניק את פרס נובל לכלכלה לג'ורג' אקרלוף, מייקל ספנס, וג'וזף שטיגליץ. ההישג שהקנה להם את הפרס הוא המחקר של התופעה הבאה: בכלכלת שוק, לפעמים חסר לאנשים מידע, ולפעמים לחלק מהאנשים יש יותר מידע מאנשים אחרים.
החל משנות השבעים, אקרלוף, ספנס, שטיגליץ, והכלכלנים שבאו בעקבותיהם, הראו שהתופעה הזו יכולה לגרום למגוון רחב של כשלי שוק שלא נידונו לפני כן. הכשלים האלה הם נפוצים יותר, וקשים יותר לתיקון, מכשלי השוק הקלאסיים עליהם דיברנו בפוסט הקודם.

היום, המחקר בכלכלה העוסק בבעיות של מידע הוא תחום רחב מאוד. בפוסט הזה נדבר על כמה מכשלי השוק הבסיסיים שעולים מהמחקר הזה, ובעיקר על ההשלכות שלהם על שוק ההון ושוק הביטוח.

בחירה שלילית:
הדוגמה הקלאסית היא שוק המכוניות המשומשות. דמיינו שאתם רוצים לקנות מכונית משומשת. כדי לפשט את העניינים, בואו נניח שיש רק שני סוגים של מכוניות משומשות – מכוניות במצב טוב, ומכוניות במצב גרוע. מכונית טובה שווה לכם 40,000 שקלים, והבעלים של המכוניות הטובות ישמחו למכור במחיר הזה. מכונית גרועה שווה לכם 20,000 שקלים, וגם הבעלים של המכוניות הגרועות ישמחו למכור במחיר הזה.
יש רק בעיה אחת: בסיפור הדמיוני שלנו, אין לכם שום דרך לדעת אם מכונית היא טובה או גרועה. לעומת זאת, הבעלים של המכוניות יודעים מה מצב המכונית שלהם. בקיצור, למוכרים יש יותר מידע ממכם.

למה זו בעיה? נניח שאתם מעדיפים לקנות מכונית טובה. אתם מוצאים מישהו שמציע למכור לכם מכונית טובה ומתכוננים לשלם לו 40,000 ש"ח. אבל אז אתם עוצרים לרגע – מה אם המוכר ישקר לכם, וטוען שהמכונית שלו טובה למרות שהיא בעצם גרועה?
אחרי עוד קצת מחשבה, אתם מגיעים למסקנה שעדיף לכם להציע מחיר נמוך יותר – 30,000 ש"ח – כדי לפצות את עצמכם על הסיכון שהמוכר משקר. אתם מתקשרים למוכר ומודיעים לו שאתם מוכנים להציע לו 30,000 שקלים. הוא עונה בקול נעלב שהמכונית שלו שווה יותר מזה, ושבמחיר הזה הוא כבר מעדיף לא למכור.

כעת, אתם במלכוד – מצד אחד, אתם לא יכולים להציע 40,000 ש"ח, משום שאז אתם תפסידו כסף אם ירמו אתכם. מצד שני, אם תציעו 30,000 ש"ח, המוכרים של המכוניות הטובות יסרבו למכור לכם, ותישארו רק עם המכוניות הגרועות.
בסופו של דבר, אתם מבינים שנשארה לכם רק אפשרות אחת – לקנות מכונית גרועה ב 20,000 ש"ח. אם כולם יעשו כמוכם, בעלי המכוניות הטובות יישארו בלי קונים. זה כשל שוק – אם השוק היה יעיל, בעלי המכוניות הטובות היו יכולים למכור אותן.

במציאות, יש כמובן יותר משני סוגים של מכוניות – יש הרבה סוגים והרבה איכויות. אתם גם יכולים לשלוח את המכונית לבדיקה במוסך ולקוות שהיא תמצא את כל הבעיות. לכן, במציאות הכשל הוא פחות קיצוני, אבל הוא עדיין עשוי לגרום לכך שבעלי מכוניות טובות יקבלו פחות ממה שהיו מקבלים לולא היו בעיות מידע. מה שיותר גרוע, חלק מבעלי המכוניות הטובות יעדיפו פשוט לא למכור, למרות שהם היו רוצים למכור תמורת מחיר הוגן.

התופעה הזו מכונה בכלכלה "בחירה שלילית" (adverse selection): מקור הבעיה הוא שפערי המידע גרמו לכם להציע מחיר נמוך של 30,000 ש"ח, וזה הבריח את המוכרים של המכוניות הטובות. במילים אחרות, פערי המידע גרמו ל"בחירה שלילית" במכוניות הגרועות.

בסופו של דבר, עם כל הכבוד לשוק המכוניות המשומשות, ההשפעה שלו על הכלכלה ועל איכות החיים שלנו די נמוכה. אם הבעיה של בחירה שלילית הייתה נגמרת בשוק המכוניות המשומשות, היא לא הייתה צריכה להטריד אותנו יותר מדי. למרבה הצער, זה לא המצב – הבעיה של בחירה שלילית יכולה לגרום לבעיות חמורות בשווקים חשובים כמו שוק הביטוח ושוק ההון.

שוק הביטוח: הרבה פעמים, חברות ביטוח נמצאות באותו מצב שבו הייתם כשניסיתם לקנות מכונית משומשת. הן צריכות למכור ביטוח למגוון של לקוחות. חלק מהלקוחות הם "טובים" – הסיכון שיקרה להם אסון הוא נמוך יחסית. חלק אחר מהלקוחות הם "גרועים" – הסיכון שיקרה להם אסון הוא גבוה יחסית. לפעמים, חברת הביטוח לא יכולה לדעת איזה לקוחות הם טובים ואיזה הם גרועים, אבל הלקוחות יכולים להעריך את הסיכון שלהם יותר טוב.

אם חברת הביטוח הייתה רוצה למכור ביטוח לכולם, היא הייתה צריכה להציע את הפוליסה במחיר "ממוצע", שמכסה גם את הלקוחות הטובים וגם את הלקוחות הגרועים – המחיר הממוצע הזה הוא כמו המחיר של 30,000 שיכלתם להציע קודם תמורת מכונית משומשת. הבעיה היא שאם החברה תציע את הפוליסה במחיר ממוצע, הלקוחות הטובים יחליטו שהמחיר הזה לא משתלם להם, ולא יקנו את הפוליסה – כמו שבעלי המכוניות הטובות לא רצו למכור לכם ב 30,000 ש"ח. התוצאה תהיה שהחברה תיתקע רק עם הלקוחות הגרועים, ואילו הלקוחות הטובים לא יצליחו לקנות ביטוח – כמו שבעלי המכוניות הטובות לא הצליחו למכור את המכונית שלהם.

כמובן, המציאות יותר מורכבת, אבל התוצאה תהיה דומה: חלק מהאנשים לא יוכלו לקנות ביטוח שמשתלם להם, וחלק אחר ישלם יותר ממה שהוא היה יכול לשלם אחרת. לפעמים יש לחברות ביטוח דרכים לפתור את הבעיה הזו, אבל במקרים אחרים זה קשה יותר.

שוק ההון: בנקים שרוצים להלוות כסף ליזמים נמצאים במצב דומה. יזמים "טובים" יצליחו להחזיר את הכסף בסיכוי גבוה, בעוד שיזמים "גרועים" יפשטו רגל בסיכוי גבוה. יזמים גרועים יהיו מוכנים לשלם ריבית גבוהה יותר מאחרים, משום שממילא בסיכוי גבוה הם יפשטו רגל ולא יצטרכו להחזיר אותה. אם הבנק יציע ריבית "ממוצעת" שתכסה על הסיכונים של שניהם, הריבית הזו עלולה להבריח את היזמים הטובים ולהשאיר רק את הגרועים.

הבעיה של בחירה שלילית בשוק ההון הוצעה כאחד מההסברים לתופעה של מחנק אשראי: אחת מהבעיות במשברים כלכליים היא שהבנקים לא מוכנים להלוות חלק מההון שברשותם, למרות שיש יזמים שרוצים ללוות את ההון הזה, ויהיו מוכנים לשלם ריבית גבוהה עבורו. אם לא הייתה בעיה של בחירה שלילית, הבעיה הייתה נפתרת בקלות – הבנקים היו גובים מהיזמים את הריבית הגבוהה ומלווים להם את הכסף. אולם, בגלל הבחירה השלילית, הבנקים חוששים לעשות את זה – אם הם ידרשו ריבית גבוהה, הם עלולים למשוך יותר יזמים גרועים ולהבריח יזמים טובים. הם מעדיפים להשאיר את הריבית הנמוכה ולהלוות רק ליזמים שנראים טובים יותר.

סיכון מוסרי:
אחד מהדברים המרגיזים בלקחת את המכונית למוסך הוא שאתם לא יודעים אם לסמוך על המוסכניק. ייתכן שהמוסכניק הוא אדם ישר, יאמר לכם את האמת ויתקן רק את מה שצריך. המוסכניק גם עלול להיות נוכל, שימציא בעיות שאין למכונית ויגבה ממכם תשלום מופרך. אם המוסכניק טוען שלאוטו יש בעיה רצינית שדורשת תיקון יקר, אין לכם דרך לדעת מראש אם הוא אומר את האמת או משקר.

זו דוגמה אחת לבעיה כלכלית המכונה "סיכון מוסרי" (moral hazard). הבעיה הזו מתרחשת כשאחד מהצדדים לעסקה לא יכול לבדוק אם הצד השני אכן מקיים אותה כמו שצריך. המוסכניק הוא רק דוגמה אחת מבין רבות – אנחנו סובלים מהבעיה הזו גם עם רופאים, עורכי דין, או אינסטלטורים. דוגמה נוספת היא עיתונים – קשה לדעת אם העיתון מדווח את האמת, או שהוא משקר במטרה להגן על האינטרסים של המפרסמים.

גם כאן, בעית הסיכון המוסרי היא חשובה במיוחד בשוק הביטוח ובשוק ההון. חברות הביטוח סובלות מזה שלקוחות מבוטחים עלולים לקחת סיכונים גדולים יותר, בגלל שהם לא משלמים על הנזק במקרה אסון. לחילופין, לקוח שקנה ביטוח בריאות עלול לבקש מהרופאים לבצע בדיקות יקרות שלא באמת צריך, "רק ליתר ביטחון". בנקים סובלים מכך שיזמים עלולים לקחת סיכונים גדולים יותר אחרי שהבנק כבר הלווה להם את הכסף – אחרי הכל, אם הם יפשטו רגל, רוב הכסף שהם יאבדו ממילא לא שייך להם.

דוגמה אחרת היא העובדה שהמדינה מבטחת את הבנקים מפני פשיטת רגל. בגלל בעית הסיכון המוסרי, הבנקים המבוטחים עלולים לקחת סיכונים גדולים יותר. זו אחת הסיבות שהמדינה צריכה להפעיל רגולציה הדוקה על הבנקים.

קללת המנצח:
דמיינו שהמדינה מציעה למכירה באר גז, ואתם מחליטים להתמודד במכרז יחד עם עוד חמישים מתמודדים. אתם לא בטוחים בדיוק כמה באר הגז הזו שווה, אבל אתם מעריכים שהיא צריכה להיות שווה בסביבות עשרים מיליארד שקלים. לכן, אתם מציעים לשלם למדינה 19 מיליארד שקלים בתקווה להרוויח מיליארד.

כעבור זמן מה, המדינה מודיעה לכם שזכיתם במכרז. בהתחלה אתם שמחים, אבל לאחר מכן אתם פתאום מבינים משהו: אם זכיתם במכרז, זה כנראה אומר שאתם הייתם היחידים, מבין כל המתמודדים, שחשבו שהבאר הזו שווה 20 מיליארד שקלים. כל שאר המתמודדים חשבו שהבאר שווה פחות. מה הסיכוי שאתם צדקתם וחמישים המתמודדים האחרים טעו? אתם פתאום מבינים שכנראה שילמתם יותר מדי.

התופעה הזו מכונה בכלכלה "קללת המנצח" (winner's curse) – כשיש הרבה מתמודדים במכרז על איזשהו נכס, המנצח הוא כנראה זה שהציע יותר ממה שהנכס שווה. לכן, המנצח הוא במובן מסוים "מקולל". במציאות, משקיעים מודעים לבעיה הזו, וכדי להימנע ממנה הם לפעמים מציעים מחיר נמוך יותר ממה שהם חושבים שהנכס באמת שווה. זה אולי מסיר את הקללה מהמנצח, אבל מעביר אותה לבעלים המקורי של הנכס, שעלול לקבל עבור הנכס מחיר נמוך בהרבה מהשווי שלו.

הבעיה הזו גורמת לבעיות בכל מיני מכרזים, ובין השאר השתמשו בה כדי להסביר תופעות בשוק ההון: לדוגמה, תופעה ידועה אחת היא שבמצבים מסוימים, חברות המונפקות בבורסה בפעם הראשונה מרוויחות מההנפקה פחות ממה שהמניות שלהן שוות. אחד מההסברים שהוצעו לתופעה הוא שהמשקיעים נזהרים מקללת המנצח, ולכן מציעים מחירים נמוכים יותר.
דוגמה מעניינת בהקשר הזה היא שבהנפקה של גוגל, החברה הזהירה את המשקיעים במפורש מפני קללת המנצח.

אפקט העדר:
במקרים רבים, כשלאנשים חסר מידע והם לא יודעים מה הדבר הנכון לעשות, יש להם פיתרון פשוט: הם בודקים מה אנשים אחרים עושים, ועושים אותו הדבר. אם אחרים עושים את זה, כנראה שהם יודעים מה הם עושים… כשהרבה אנשים פועלים כך, זה עלול לגרום לאפקט עדר שבו המוני אנשים פועלים על סמך מידע מוטעה.

דוגמה קלאסית היא התופעה המכונה "ריצה לבנק" (bank run): אם אנשים רבים מהרגיל מחליטים למשוך את הכסף שלהם מהבנק, אנשים אחרים עלולים לחשוב – "אם כל כך הרבה אנשים מושכים את הכסף שלהם, אולי הם יודעים משהו שאני לא יודע? אולי הבנק עומד להתמוטט?". זה עלול לגרום לעוד אנשים למשוך את הכסף מהבנק, ואפקט העדר שיווצר עלול לגרום לבנק להתמוטט באמת.
במקרה הזה, יש דרך פשוטה להתמודד עם הבעיה – המדינה מודיעה שהיא מבטחת את הבנק, כך שאף אחד לא צריך לדאוג שהבנק יתמוטט, ואף אחד לא צריך לרוץ לבנק. אולם, כמו שראינו קודם, לפיתרון הזה יש חיסרון משלו – הוא יוצר בעית סיכון מוסרי אצל הבנקים.

דוגמה חשובה אחרת היא הדוגמה של בועות פיננסיות: כשמניה מתחילה לעלות, משקיעים עשויים לחשוב "אולי אחרים יודעים על המניה הזו משהו שאני לא יודע? מוטב שגם אני אקנה את המניה". זה כמובן יגרום למניה לעלות עוד יותר, ולעוד משקיעים לקנות אותה. אפקט העדר עלול להימשך עד שהבועה תתפוצץ.

בשתי הדוגמאות האחרונות יש עוד משהו מעניין: אפילו אם מלכתחילה ידעתם בודאות שהבנק לא מתמוטט, אתם עדיין עלולים לחשוש שאפקט העדר יגרום לבנק להתמוטט, ולכן לרוץ אל הבנק. אפילו אם אתם יודעים שמלכתחילה המניה לא שווה הרבה, אתם מבינים שאפקט העדר עשוי לגרום לה להמשיך לעלות, ולכן שווה לקנות אותה.
זה מדגים בעיה נוספת שקשורה למידע: לפעמים המידע החשוב באמת הוא לא "מה הן העובדות?" אלא "מה אנשים אחרים חושבים על העובדות?". אפילו אם אנשים רבים יודעים את העובדות הנכונות, אבל מאמינים שאנשים אחרים לא יודעים אותן, זה עלול ליצור כשל שוק.

סיכום:
בפוסט הזה ראינו מספר כשלי שוק בסיסיים הנגרמים מבעיות של מידע: בחירה שלילית, סיכון מוסרי, קללת המנצח, ואפקט העדר. כשלי השוק האלה הם רק קצה הקרחון של הבעיות שיכולות להיגרם לשוק כתוצאה מבעיות של מידע, ובפוסטים הבאים נראה בעיות נוספות.

עם זאת, כבר עכשיו אנחנו יכולים לראות דבר חשוב: יש לנו סיבות טובות להטיל ספק בכך ששוק ההון ושוק הביטוח הם יעילים. היות ושני השווקים האלה הם קריטיים לתפקוד יעיל של הכלכלה כולה, זה מטיל ספק גדול על היעילות של השוק החופשי.

"באיזו תעשיה, באיזה ענף עסקי, המחיר החברתי האמיתי של הפעילות נרשם בספרי החשבונות?" (ג'ואן רובינסון, "המשבר השני של התיאוריה הכלכלית")

 "פליטות פחמן דו-חמצני הן השפעות חיצוניות, ומהוות את כשל השוק הגדול ביותר שנראה מאז ומעולם" (ניקולס סטרן, "דו"ח סטרן: הכלכלה של שינוי האקלים")

"לפי המערכת של החירות הטבעית, לשליט יש רק שלוש חובות… שלישית, החובה של ההקמה והתחזוקה של עבודות ציבוריות מסוימות ומוסדות ציבוריים מסוימים, שלאינדיבידואל או למספר קטן של אינדיבידואלים אין אינטרס להקים ולתחזק, משום שהרווח לעולם לא יוכל לפצות על ההוצאה של אינדיבידואל או מספר קטן של אינדיבידואלים, למרות שלעיתים קרובות הם יפצו את החברה כולה ואף יותר מזה" (אדם סמית', "עושר האומות")

בפוסט הזה נדבר על שלושת כשלי שוק "קלאסיים", שנמצאים בקונצנזוס רחב, ושגם התפיסה השוקחופשיסטית שתיארתי מכירה בהם: השפעות חיצוניות, טובין ציבוריים, ומונופולים טבעיים.

השפעות חיצוניות:
עד עכשיו, כשדיברנו על השוק, דיברנו על עסקאות שהתבצעו בין שני צדדים – יצרנים וצרכנים. התפיסה השוקחופשיסטית שדיברנו עליה טענה שהתחרות בשוק גורמת לעסקאות שמתבצעות להיות הכי יעילות שאפשר: הטיעון הבסיסי הוא שאם הצרכן מוכן לקנות את המוצר, המשמעות היא שהערך של המוצר עבור הצרכן הוא גדול מהעלות ליצרן, וזה אומר שהעסקה היא יעילה – בסה"כ, היא מביאה תועלת לשני הצדדים.

אולם, לפעמים העסקה בין היצרן לצרכן יכולה להשפיע גם על אנשים אחרים, שהם אינם צדדים לעסקה, ולגרום להם לנזק או תועלת. בגלל שהאנשים האלה הם אינם צדדים לעסקה, היצרן והצרכן לא יקחו את ההשפעה הזו בחשבון.
מצב כזה עלול לגרום לביצוע עסקאות שהן אינן יעילות, אם לוקחים בחשבון את הנזק הנגרם לאנשים אחרים. לחילופין, הוא עלול לגרום ליצרן ולצרכן לוותר על עסקאות שהן כן יעילות, אם לוקחים בחשבון את התועלת הנגרמת לאנשים אחרים.
השפעות על אנשים שהם אינם צדדים לעסקה נקראות "השפעות חיצוניות" (externalities) , והן עלולות לגרום לשוק להיות לא יעיל.

הדוגמה הקלאסית להשפעה חיצונית היא זיהום: נניח שתהליך הייצור של מוצר מסוים גורם לזיהום אוויר. במקרה כזה, כשהצרכן מחליט לקנות את המוצר מהיצרן, העסקה הזו גורמת נזק לאנשים שיפגעו משאיפת האוויר המזוהם. למרות זאת, היצרן לא לוקח בחשבון את זיהום האוויר כשהוא קובע את מחיר המוצר, משום שזיהום האוויר לא מוסיף לעלות הייצור של המוצר. מהצד השני, הצרכן לא לוקח בחשבון את הנזק שזיהום האוויר יגרום לאנשים אחרים כשהוא מחליט כמה שווה לו לשלם עבור המוצר.
בסופו של דבר, אם הנזק שנגרם לאנשים האחרים מהזיהום הוא גדול מהתועלת שהעסקה מביאה ליצרן ולצרכן, העסקה היא לא יעילה, אבל היצרן והצרכן לא לוקחים את זה בחשבון כשהם מחליטים לבצע את העיסקה ביניהם.

זיהום הוא דוגמה להשפעה חיצונית שלילית. יש גם השפעות חיצוניות חיוביות: למשל, אם אני מחליט לשתול פרחים בגינה שלי, אני מביא תועלת לא רק לעצמי אלא גם לשכנים שלי, שיהנו מלראות את הפרחים. זה אומר שהעיסקה היא יעילה אם המחיר של הפרחים נמוך יותר מהתועלת שהם מביאים לי ולשכנים שלי ביחד.
לעומת זאת, כשאני מחליט אם לקנות את הפרחים או לא, אני לוקח בחשבון רק את התועלת שהם יביאו לי, ולא את התועלת שהם יביאו לשכנים שלי. במקרה כזה, יכול להיות שאני אחליט לוותר על קניית פרחים בגלל שהיא לא משתלמת לי, למרות שהיא הייתה משתלמת לי ולשכנים שלי ביחד.

דוגמה יותר מעשית להשפעה חיצונית חיובית היא חינוך: כשסטונדט לומד באוניברסיטה, הוא מביא תועלת לעצמו, אולם הוא מביא תועלת גם לשאר האזרחים במדינה, שיהנו מכך שיתווסף למדינה אזרח משכיל ותורם יותר. אם שכר הלימוד באוניברסיטה הוא גבוה מהתועלת שהלימודים מביאים לסטודנט, הוא עשוי לוותר על הלימודים, למרות שהתועלת הכוללת בלימודים האלה מצדיקה את המחיר.

דוגמה אחרת להשפעה חיצונית חיובית היא צפיה בתחקירים עיתונאיים בטלויזיה: אם אני בוחר לצפות בתחקיר עיתונאי, נאמר, על שחיתות שלטונית, זה מביא לי תועלת מסוימת – זה מעביר לי את הזמן ומבדר אותי. אולם, בתחקירים כאלה יש תועלת נוספת: הם מרתיעים את הפוליטיקאים מפני שחיתות, בתנאי שהאזרחים צופים בהם. לכן, כשאני צופה בתחקיר העיתונאי, אני מביא תועלת נוספת לכלל האזרחים, משום שאני מוסיף להרתעה של הפוליטיקאים. למרות זאת, כשאני אחליט אם לצפות בתחקיר או לא, אני עלול לא לקחת בחשבון את הערך שזה מביא לכלל אזרחי המדינה.

מנקודת המבט של כלכלנים, שורש הבעיה בהשפעות חיצוניות הוא שבמצבים כאלה, המחיר של המוצר לא משקף את ההשפעות החיצוניות. אם המוצר גורם לזיהום אוויר, המחיר של המוצר בשוק יהיה זול מדי – הוא לא ישקף את העלות הנגרמת לאנשים שנפגעים מזיהום אוויר. אם ההשכלה של סטודנט מביאה תועלת לכלל אזרחי המדינה, המחיר שלה בשוק יהיה גבוה מדי – הוא ישקף את רק את התועלת של ההשכלה עבור הסטודנט ולא עבור כלל האזרחים. לכן, הפיתרון לבעיה הוא לתקן את המחיר את של המוצר כך שישקף את כל ההשפעות החיצוניות.

איך עושים את זה? בעזרת מיסים וסובסידיות. אם המחיר זול מדי (כי יש השפעה חיצונית שלילית), אפשר להטיל מס על המוצר, ובכך לגרום למחיר שלו לעלות. אם המחיר יקר מדי (כי יש השפעה חיצונית חיובית), הממשלה יכולה לסבסד את המוצר, ובכך להוריד את המחיר שלו. מיסים וסובסידיות מהסוג הזה נקראים "מיסים פיגוביאנים", וממשלות משתמשות בהם כל הזמן: למשל, בישראל הממשלה מטילה מס על הדלק, בין השאר משום שהוא גורם לזיהום אוויר, ומסבסדת את שכר הלימוד באוניברסיטאות.

לכאורה, השפעות חיצוניות הן לא בעיה גדולה עבור כלכלת שוק, משום שקל מאוד לתקן את כשל השוק הזה באמצעות מיסים פיגוביאנים. למעשה, השפעות חיצוניות הן השורש של בעיות קשות וחשובות רבות שנמצאות היום במרכז בדיון הציבורי.

הדוגמה הברורה ביותר היא ההתחממות הגלובלית, "כשל השוק הגדול ביותר שנראה מאז ומעולם". שורש הבעיה של ההתחממות הגלובלית הוא השפעה חיצונית – עסקאות המביאות לפליטת פחמן דו-חמצני גורמת נזק לכולם, ולא רק לצרכן. למרות זאת, מדינות העולם מתקשות להתמודד עם הבעיה.
דוגמה אחרת שאפשר לראות כבעיה של השפעות חיצוניות היא המשבר בענף העיתונות. היום, עיתונים בכל העולם מתקשים יותר ויותר לממן את עצמם, משום שמפרסמים עוברים לפרסם באנטרנט ובטלויזיה. שורש הבעיה כאן היא השפעה חיצונית – המפרסמים משלמים עבור פרסום, הקוראים משלמים עבור הבידור שהעיתון מספק להם, אף אחד לא משלם עבור התרומה של העיתונות לתפקוד הבריא של הדמוקרטיה.

על השפעות חיצוניות, כוח פוליטי, ושוויון: אחת הסיבות שמדינות מתקשות לפעמים להתמודד עם השפעות חיצוניות היא שטיפול בבעיה דורש לנקוט צעדים שמנוגדים לאינטרסים של חברות גדולות. למשל, הטלת מיסים פיגוביאנים מנוגדת לאינטרס של החברות המייצרות את המוצרים בעלי ההשפעות השליליות.
הרבה פעמים, לחברות האלה יש עוצמה פוליטית שמאפשרת להן למנוע את מהממשלה להתמודד עם הבעיה. כך, לדוגמה, חברות אמריקאיות מצליחות למנוע מהממשל האמריקאי להתמודד באופן אפקטיבי עם ההתחממות הגלובלית.
זה מוביל למסקנה המעניינת הבאה: כזכור, אחד מהעקרונות הבסיסיים של הסוציאל-דמוקרטים הוא שוויון בכוח הפוליטי בין האזרחים. לו היה שוויון כזה, הוא היה יכול למנוע מצבים שבהם חברות מונעות הטלת מיסים פיגוביאניים – משום שהאינטרס של רוב האזרחים הוא כן להטיל את המיסים האלה. זו דוגמה אחת למצב שבו שיוויון הוא לא רק רצוי כשלעצמו, הוא גם עשוי להגדיל את היעילות הכלכלית.

טובין ציבוריים:
לרוב המוצרים הנסחרים בשוק יש שתי תכונות חשובות:

1. אם אדם אחד משתמש במוצר, אף אחד אחר לא יכול להשתמש בו באותו זמן. למשל, אם אני נוהג במכונית, אף אחד אחר לא יכול לנהוג במכונית הזו באותו זמן.
2. אפשר לגבות כסף מאנשים עבור שימוש במוצר, ולמנוע ממי שלא שילם להשתמש במוצר. למשל, אפשר למכור תפוחים בשוק, ולתת אותם רק למי ששילם.

הדבר המעניין הוא שלמוצרים מסוימים, המכונים "טובין ציבוריים" (public goods), יש את התכונות ההפוכות:

1. מספר האנשים היכולים להשתמש באותה יחידה של המוצר בו זמנית הוא בלתי מוגבל.
2. אי אפשר למנוע מאנשים להשתמש במוצר, אפילו אם הם לא שילמו.

הדוגמה הקלאסית היא מגדלור: ראשית, אם ספינה אחת בים "משתמשת" במגדלור כדי לנווט, זה לא מפריע לספינות אחרות להשתמש במגדלור באותו זמן. שנית, אין דרך למנוע מספינות להשתמש באור של המגדלור כדי לנווט, אפילו אם הן לא שילמו.

טובין ציבוריים הם מוצרים שהשוק לא מסוגל לספק לבד, וזה גם לא יעיל שהוא יעשה את זה. השוק לא מסוגל לספק את המוצרים האלה משום שהיצרן לא מסוגל לגבות כסף מהצרכנים עבור השימוש במוצר, ולכן ליצרן לא משתלם לייצר את המוצר. זה לא יעיל שהשוק יספק את המוצר, משום שאם מספר בלתי מוגבל של אנשים יכול להשתמש באותו מוצר בו זמנית, זה לא יעיל למנוע מחלק מהם להשתמש במוצר רק בגלל שהם לא שילמו. לכן, כפי שאדם סמית' הבחין, זהו תפקידה של המדינה לדאוג לאספקתם של טובין ציבוריים.

דוגמה חשובה אחת של טובין ציבורי המסופק ע"י המדינה הוא הגנה צבאית: אם צבא מגן על מדינה מסוימת ממדינות אחרות, זה לא משנה כמה אנשים חיים במדינה הזו ונהנים מההגנה הזו, ואי אפשר להגביל את ההגנה רק למי ששילם. דוגמה חשובה אחרת היא מחקר מדעי: מרגע שמדען מגלה תגלית מסוימת על הטבע, כולם יכולים להשתמש בה, ולא ניתן למנוע מאנשים להשתמש בה ללא תשלום (כמובן, אם מדובר בתגלית שמאפשרת לפתח מוצר, המדען יכול לרשום עליה פטנט, אבל חלק גדול מהמחקר מדעי אינו כזה).

אפשר גם לחשוב על דוגמאות יותר מופשטות לטובין ציבוריים. אפשר לטעון שחיי תרבות תוססים הם טובין ציבוריים, ולכן המדינה צריכה לתמוך במוסדות המקדמים את התרבות. אפשר גם לחשוב על סולידריות ואמון חברתי כסוג של טובין ציבוריים.

הערה: הטיעון שתיארנו עד עכשיו מסביר מדוע המדינה צריכה לממן את האספקה של טובין ציבוריים. עם זאת, לא נובע ממנו שהמדינה חייבת לייצר את הטובין הציבוריים בעצמה. המדינה יכולה לשלם לחברות פרטיות כדי שייצרו את הטובין הציבוריים במקומה.

מונופולים טבעיים:
כל חברה המעוניינת לפעול בשוק חייבת להשקיע השקעה התחלתית מסוימת כדי להתחיל לפעול בו – למשל, כדי להקים מפעל, כדי לפתח את המוצרים שלה, או כדי להכשיר עובדים. כמובן, החברה מצפה שלאחר שהיא תתחיל לפעול בשוק, הרווחים שלה יכסו את ההשקעה ההתחלתית. ברוב השווקים, זה אכן אפשרי.
אולם, בשווקים מסוימים, ההשקעה ההתחלתית הנדרשת היא כל כך גדולה, שהדרך היחידה שבה החברה תוכל להחזיר לעצמה את ההשקעה היא אם החברה תהיה מונופול – החברה היחידה בשוק. במילים אחרות, לפעמים בשוק פשוט "אין מקום" ליותר מחברה אחת. מונופול כזה נקרא "מונופול טבעי" (Natural monopoly).

הדוגמה הקלאסית למונופול טבעי היא רשת החשמל. להקים רשת שמביאה חשמל לאיזור שלם זו הוצאה אדירה, ובדרך כלל, הדרך היחידה לכסות אותה היא אם כל תושבי האיזור יתחברו לאותה רשת. כדי להבין למה, זה עוזר לחשוב על המצב ההפוך: אם השוק היה תחרותי, היו צריכות להיות בשוק הרבה חברות שכל אחת מהן מקימה רשת משלה – מקימה עמודי חשמל, חופרת חוטים מתחת לאדמה, וכו' – ומצב כזה הוא בזבוז אדיר של משאבים. דוגמאות נוספות מהסוג הזה הן רשת המים ורשת הרכבות.

הבעיה עם מונופולים טבעיים, כמובן, היא שהם מונופולים. הם לא צריכים להתמודד עם תחרות, ויכולים לקבוע מחיר גבוה כרצונם – גם אם המחיר הזה הוא גבוה בהרבה ממה שנדרש כדי להחזיר את ההשקעה. המדינה יכולה להתמודד עם המצב הזה בשתי דרכים:

1. לספק את השירות בעצמה – כלומר, המונופול יהיה חברה ממשלתית, וכך הממשלה תוכל לקבוע את המחיר הרצוי לדעתה, ובכל מקרה הרווחים יעברו לקופת המדינה.
2. לתת לחברה פרטית לספק את השירות, ולפקח על המחירים שלה.

בכל מקרה, נדרשת התערבות ממשלתית.

הערה: כשדיברנו על ריכוזיות, הסברנו שאחת הסיבות לריכוזיות היא ה"חסכונות לגודל" – היכולת של החברות לפזר עלויות קבועות על מספר גדול של לקוחות. אפשר להסתכל על מונופול טבעי כמקרה קיצוני של הטיעון הזה – מקרה שבו החסכונות לגודל הם כל כך גדולים עד שהשוק הופך למונופולי. באופן דומה, שווקים שבהם החסכונות לגודל גורמים לריכוזיות מכונים לפעמים "אוליגופולים טבעיים" ("אוליגופול" הוא המונח שכלכלנים משתמשים בו כדי לתאר שוק ריכוזי).

סיכום:
בפוסט הזה ראינו שלושה כשלי שוק "קלאסיים" – השפעות חיצוניות, טובין ציבוריים, ומונופולים טבעיים – המקובלים בדרך כלל גם על הימין הכלכלי, ובפרט ע"י התפיסה השוקחופשיסטית כפי שהצגתי אותה.

אף אחד מכשלי השוק האלה אינו בעיה רצינית עבור השוק: השפעות חיצוניות אפשר, לפחות בתיאוריה, לתקן ע"י התערבות מינימלית בשוק באמצעות מיסים פיגוביאנים (אם כי במציאות זה לא כל כך קל). טובין ציבוריים ומונופולים טבעיים הם נדירים יחסית, והמדינה יכולה לתת לגופים פרטיים לספק אותם בשוק בתנאי שהיא ממנת אותם (במקרה של טובין ציבוריים) או מפקחת עליהם (במקרה של מונופולים טבעיים).
בפוסטים הבאים נראה שהשוק סובל מבעיות חמורות יותר, שהרבה יותר קשה לתקן.

"אנשים מאותו מקצוע נפגשים רק לעיתים רחוקות, אפילו להנאה ולבידור, אבל השיחה מסתיימת במזימה נגד הציבור, או באיזו תחבולה להעלאת מחירים" (אדם סמית', "עושר האומות")

"רק לעיתים רחוקות אנו שומעים, מקובל לומר, על התאגדויות של מעסיקים, אך לעיתים קרובות על אלו של העובדים. אך מי שבשל כך מדמיין שמעסיקים מתאגדים לעיתים רחוקות, הוא בור בענייני העולם כפי שהוא בור בנושא הזה. מעסיקים תמיד ובכל מקום נמצאים בהסכמה שקטה, אך קבועה ואחידה, שלא להעלות את המשכורות של העובדים מעבר לשכר המקובל. הפרה של ההסכמה הזו היא בכל מקום פעולה לא פופולרית ביותר, וסוג של חרפה למעסיק בעיני שכניו ובני מעמדו" (כנ"ל)

בפוסט הקודם ראינו ששווקים רבים הם בהכרח ריכוזיים – הם נשלטים ע"י מספר קטן של מתחרים. בנוסף, בשווקים האלה המתחרים בדרך כלל לא צריכים לדאוג מכניסה של מתחרים חדשים לשוק. זה מעלה את השאלה, האם בשווקים כאלה המתחרים יכולים לשתף פעולה כדי להעלות את המחירים?

קרטלים:
הדרך הפשוטה ביותר שבה מתחרים יכולים לשתף פעולה היא להיפגש ביניהם ולסכם ביחד על העלאת המחירים. תיאום מחירים כזה מכונה "קרטל" ואסור ע"פ חוק. למרות זאת, לא חסרות דוגמאות לחברות שבוחרות לעבור על החוק.

הנה כמה דוגמאות מישראל מהזמן האחרון: ב 2009, הממונה על ההגבלים העסקיים האשימה את הבנקים בתיאום העמלות ביניהם (סיפור שעשוי להסתיים בעסקת טיעון). העיתון דה-מרקר האשים לאחרונה את רשתות בתי הקפה בתיאום מחירים ביניהן, כתבה שהובילה לחקירה ע"י הממונה להגבלים עסקיים. ב 2001, חברות הביטוח הפניקס ואיילון הורשעו בשיתוף פעולה כדי להגביל את התחרות בשוק. ב 2005, הממונה על ההגבלים העסקיים קבעה שמספר ספקי מזון דומיננטיים סיכמו עם רשתות השיווק על הסדרים שנועדו למנוע כניסת מתחרים (עם זאת, צריך לומר שבאותה תקופה הסדרים כאלה היו חוקיים, והוצאו מחוץ לחוק רק בעקבות החשיפה).

קרטלים הם לא בעיה ייחודית של ישראל: רשימת החברות שהואשמו ע"י הממשל האמריקאי בעבירות של קרטל כוללת בין השאר חברות ידועות ומכובדות כמו AIG, Apple, AT&T, ג'נרל אלקטריק, יצרניות כרטיסי הזיכרון סמסונג והייניקס, חברות תעופה חשובות, פנסוניק, מיצובישי, ובית המכרזים לאמנות Sothby's. אפשר למצוא עוד דוגמאות באתר מחלקת ה anti-trust האמריקאית (ראו גם כאן).
כפי שאדם סמית' הבחין, קרטלים מופיעים גם בשוק העבודה, בניסיון להוריד את השכר של העובדים: לאחרונה, חברות ההייטק החשובות אפל, גוגל, אינטל, אדובי וחברות נוספות הואשמו שהסכימו ביניהן שלא לנסות "לגנוב" עובדים זו מזו, ובמקרה אחר חברת e-bay הואשמה בהסכם דומה עם חברות אחרות.

עוד נקודה מעניינת קשורה למספר החברות ששותפות בכל קרטל: למרות שרוב הקרטלים שנתפסו כללו עד עשר חברות, במספר מקרים נתפסו קרטלים שכללו יותר מעשרים חברות: מקרה ידוע אחד הוא של שיתוף פעולה של סוחרים בבורסה האמריקאית נאסד"ק. העובדה שקרטלים יכולים להופיע גם בשוק הנשלט ע"י עשרים חברות היא מטרידה, משום שהנתונים שהובאו בפוסט הקודם מראים שיותר מ 81% מהתעשיה האמריקאית מורכבת משווקים שבהם עשרים החברות הגדולות מחזיקות ביותר מ 50% מהשוק, ואותו הדבר נכון עבור 52% מהמסחר הקמעונאי ו 61% מהמסחר הסיטונאי.

מתבקש לשאול: עד כמה רחבה באמת תופעת הקרטלים? בסופו של דבר, הדוגמאות שהבאתי למעלה הן אנקדוטות – עד כמה הן מייצגות? האמת היא שאי אפשר לדעת. הסיבה היא שאנחנו יודעים על קרטלים רק כאשר הם נתפסים ומורשעים. אנחנו לא יודעים על קרטלים שלא נתפסו.
כאן צריך לומר שזה מאוד קשה לתפוס קרטלים ועוד יותר קשה להרשיע אותם – בדרך כלל, קרטלים מורשעים רק כאשר אחד משותפי הסוד בוחר להלשין על חבריו.

בכל זאת, קצת נתונים: ב 2012, המחלקה האמריקאית ל anti-trust הגישה 58 תביעות נגד קרטלים, זכתה ב 82 תביעות, והטילה קנסות של כמיליארד וחצי דולר. ביחס לגודל של הכלכלה האמריקאית, מדובר במספרים זניחים.
אולם, אין לנו דרך לדעת כמה קרטלים לא נתפסים. אינדיקציה אחת לכך שקרטלים רבים אינם נתפסים היא שמספר הקרטלים שנתפסו בארה"ב עלה בצורה משמעותית מאז אמצע שנות ה 90, לאחר שהממשל האמריקאי החל להציע חנינה לחברות שילשינו על שותפותיהן לקרטלים.

קנוניה שקטה:
עד עכשיו ראינו שבעוד שקרטלים אכן קיימים ופועלים, מספר הקרטלים שנתפסו עד היום הוא זניח. אולם, קרטלים הם רק דרך אחת שבה חברות יכולות לשתף פעולה כדי להעלות מחירים. דרך אחרת, מחוכמת יותר, מכונה "קנוניה שקטה" (tacit collusion).

נסביר את הרעיון בעזרת דוגמה: דמיינו שאתם מנהלים חברה שמוכרת מוצר מסוים, ושיש לכם רק מתחרה אחד בשוק. גם אתם וגם המתחרה שלכם מוכרים את המוצר שלכם בעשרה שקלים. יום אחד, המחירים של חומרי הגלם יורדים, ועכשיו גם אתם וגם המתחרה שלכם יכולים להוריד את המחיר לתשעה שקלים. כעת, אתם שוקלים האם להוריד את המחיר שלכם.
לכאורה, אם תורידו את המחיר, תוכלו "לגנוב" לקוחות מהמתחרה שלכם. מצד שני, זה ברור שאם תנסו לעשות את זה, המתחרה שלכם ימהר להוריד את המחיר אף הוא, והתוצאה תהיה שאף אחד לא יגנוב לקוחות מאף אחד. לעומת זאת, אם שניכם לא תורידו מחירים, שניכם תוכלו להמשיך למכור את המוצר במחיר הגבוה יותר של עשרה שקלים, ולהגדיל את הרווחים שלכם משמעותית. ברור שעדיף לכם להיות במצב השני ולשמור על המחיר הגבוה יותר.
כמובן, על מנת ששניכם תוכלו לשמור על המחיר הגבוה יותר, גם המתחרה שלכם צריך להבין שלא כדאי לו להוריד את המחיר. אולם, סביר להניח שהמתחרה שלכם אינו טיפש, וגם הוא יבין את זה. לכן, ההחלטה ההגיונית ביותר מבחינתכם היא לא להוריד את המחיר. במקרה הטוב, גם אתם וגם המתחרה שלכם תצליחו לשמור על המחיר הגבוה. במקרה הגרוע, אם המתחרה שלכם יבחר להוריד את המחיר, אתם תוכלו להוריד את המחיר מיד אחריו ולמנוע ממנו לגנוב את הלקוחות שלכם.

כעת, הסיפור מתפתח. יום אחד אתם שומעים שהמתחרה שלכם העלה את המחיר שלו לאחד עשר שקלים. ככל הידוע לכם, הוא לא עשה את זה בגלל שהעלויות שלו עלו פתאום, וסביר להניח שהוא יכול להוריד את המחיר חזרה לעשרה שקלים אם הוא ירצה. אם כך, תשאלו את עצמכם, מדוע הוא העלה את המחיר שלו?
לאחר מחשבה קצרה אתם תבינו שהוא כנראה מנסה לאותת לכם – אם גם אתם תעלו את המחיר שלכם לאחד עשר שקלים, גם אתם וגם הוא תוכלו למכור את המוצר שלכם במחיר גבוה יותר ותרוויחו יותר על חשבון הלקוחות. מצד שני, אם תמשיכו למכור את המוצר שלכם בעשרה שקלים ותנסו "לגנוב" ממנו לקוחות, המתחרה שלכם פשוט יוריד את המחיר שלו חזרה לעשרה שקלים, ואף אחד מכם לא ירוויח. בסופו של דבר, אתם תגיעו למסקנה הנכונה – עדיף לכם להעלות את המחיר.

בדוגמה הזו ראינו שחברות מתחרות יכולות לשתף פעולה כדי למנוע הורדת מחירים ואף כדי להעלות את המחירים. הן מסוגלות לעשות את זה מבלי לתקשר, ואם הן מצליחות – זה אפילו לא מנוגד לחוק. למשל, במקרה של הבנקים בישראל, הבנקים טענו להגנתם שהמידע שהם העבירו ביניהם על העמלות היה מידע פומבי, ולכן אי אפשר להאשים אותם בקרטל.

בחלק מהמקרים, חברות השתמשו במערכת הרבה יותר מורכבת של איתותים. במקרה אחד, הממשל האמריקאי הציעה תדרים למכירה במכרז, ונראה שהמתמודדות במכרז מצאו דרך מתוחכמת לתקשר זו עם זו: כל חברה פירסמה הצעת מחיר והשתמשה בשלוש הספרות האחרונות כדי לקודד את האיזור שהיא הכי מעוניינת בו. למשל, חברה שהציעה 456,123$ שידרה לאחרות שהיא מעוניינת באיזור מספר 123. בדרך הזו, החברות יכלו לחלק ביניהן את האיזורים ולא להילחם אחת נגד השניה. במכרז אחר, שנערך בגרמניה, החברות השתמשו בשיטת איתותים מתוחכמת אפילו יותר, לפי הודאה של מנהל באחת החברות.

עד כמה רחבה התופעה של קנוניה שקטה? זה אפילו עוד יותר קשה לדעת מאשר במקרה של קרטלים. במקרה של קנוניה שקטה, לא מדובר בעבירה על החוק, ולכן אין נתונים רשמיים על כמה מקרים כאלה "נתפסים". יותר מזה, בדרך כלל גם אין "הלשנות", משום שאין על מה להלשין. דרך אחת שכלכלנים משתמשים בה לפעמים כדי לחפש מקרים כאלה הוא לנסות למצוא חברות שמציעות מחירים מוזרים, שנראים כאילו הם נבחרו באמצעות קנוניה שקטה – הנה דוגמה למאמר אחד שעושה את זה.

דרך אחרת שכלכלנים משתמשים בה כדי להבין את התופעה היא ניסויי מעבדה: מגייסים אנשים לניסוי, ונותנים לכל אדם בניסוי לנהל "חברה" דמיונית ולקבוע את המחירים שלה. כל משתתף יכול לראות את המחירים של המשתתפים האחרים, אבל לא יכול לתקשר איתם בדרך אחרת. בסוף הניסוי, הכלכלנים בודקים האם המשתתפים הצליחו להעלות מחירים, ובכמה. בדרך כלל, המשתתפים מצליחים לתאם מחירים בדרך הזו. כאן אפשר למצוא דוגמה למאמר שסוקר חלק מהמחקרים מהסוג הזה.

למרות שקשה לדעת עד כמה קנוניות שקטות הן נפוצות, יש דבר אחד שאנחנו כן יודעים: בשווקים ריכוזיים, חברות מסוגלות לבצע קנוניה שקטה, ויש להן תמריצים גדולים מאוד לעשות זאת. לכן, ממשלות מתייחסות לקנוניה שקטה כאיום רציני על התחרות. כשרשויות להגבלים עסקיים מנסות להחליט אם לאשר מיזוגים של חברות, הן שואלות את עצמן האם החברות שישארו בשוק לאחר המיזוג יוכלו לבצע קנוניה שקטה. הנה דוגמה לדו"ח מהסוג הזה.

סיכום:
כפי שראינו, בשווקים ריכוזיים, המתחרים יכולים לשתף פעולה ולהעלות מחירים, אם באמצעות קרטל ואם באמצעות קנוניה שקטה. קשה לדעת עד כמה התופעה הזו רחבה, אבל אנחנו יודעים שהם יכולים לעשות את זה, ושיש להם תמריץ גדול לעשות את זה. לכן, אין שום סיבה להניח מראש שהמתחרים לא ישתפו פעולה ביניהם. בשווקים ריכוזיים, הטיעון השוקחופשיסטי כאילו חייבת להיות תחרות פשוט לא תופס. נשארת השאלה, מה אפשר לעשות כדי להתמודד עם הבעיה?

רשויות להגבלים עסקיים: הדרך הבסיסית ביותר להתמודד עם הבעיה הזו הן הפעלת רשויות שיחפשו קרטלים ויתבעו אותם. בארץ עושה את זה הרשות להגבלים עסקיים, בארה"ב עושה את זה מחלקת ה anti-trust של משרד המשפטים, ובאירופה יש "ועדות תחרות" שאחראיות על זה. עם זאת, היכולת של הרשויות להתמודד עם הבעיה היא מוגבלת: זה קשה מאוד לתפוס קרטלים ועוד יותר קשה להרשיע אותם בבית משפט. בנוסף, הרשויות האלה לא מסוגלות להתמודד בכלל עם קנוניות שקטות.

פיקוח על מחירים: אם יש למדינה סיבה לחשוב שבשוק ריכוזי מסוים החברות משתפות פעולה ביניהן, היא יכולה לפקח על המחירים באופן ישיר ולאסור על העלאת המחירים.
כלכלנים בדרך כלל מתנגדים לפיקוח על מחירים בגלל הטיעון שראינו בדיון על שוקחופשיזם – בשוק תחרותי, פיקוח על מחירים עלול לעוות את הפעולה של שוק. אולם, בשוק ריכוזי שיש בו סכנה של שיתוף פעולה, פיקוח על מחירים עשוי לשפר את הביצועים של השוק. עם זאת, זה לא כ"כ פשוט – כדי לנהל פיקוח אפקטיבי, הממשלה צריכה לדעת מה העלויות של החברות ולעקוב אחרי ההתפתחות שלהן, ולא תמיד היא מצליחה לעשות את זה.

הפעלת ארגונים נגדיים: דרך שונה לגמרי להתמודד עם הבעיה היא לאפשר לצדדים אחרים בשוק להתאגד ולהתמקח עם החברות באופן מרוכז. למשל,. אפילו אם שוק מסוים הוא ריכוזי והחברות בו משתפות פעולה, אם הצרכנים מאוגדים בארגון צרכנים חזק, הארגון הזה יוכל להתמקח מול החברות במרוכז ולהשיג מחירים טובים יותר עבור הצרכנים. כמו שראינו בפוסטים הקודמים, בשבדיה פועלים איגודי עובדים וארגונים אזרחיים חזקים, שדואגים להתמקח מול החברות השבדיות על המחירים.