"הבה נחשוב על בעלי ההון שלנו כפי שנהגנו לחשוב על מלכינו בסקנדינביה. לפני מאה שנים, מלך סקנדינבי החזיק בכוח רב. לפני חמישים שנה עדיין היה לו כוח ניכר. לפי החוקות שלנו, המלך מחזיק באותה מידה של כוח פורמלי כמו לפני מאה שנה, אך למעשה הוא נטול כוח לחלוטין… הבה נפשיט את בעלי ההון הנוכחיים שלנו בזו אחר זו מזכויות הקניין שלהם… בעוד מספר עשורים, הם יישארו אולי פורמלית כמלכים, אך למעשה כסמלים עירומים של עידן נחות שחלף" (גונר אדלר-קרלסון, כלכלן שבדי, 1970)
בפוסט הזה נדבר על אחד הרעיונות הבסיסיים ביותר בסוציאליזם: הכפפת ההון לשליטת החברה. הנושא הזה שונה מנושאים קודמים שדיברנו עליהם, כמו מדינת הרווחה, איגודי עובדים, או מדיניות תעסוקה אקטיבית. בעוד שהמוסדות האלה הגיעו בשבדיה לבשלות גבוהה, העיקרון של שליטה חברתית על ההון נמצא עדיין באמצע הדרך. אבל קודם כל, בואו נתחיל מלדבר על משמעות המונח "הון".
מהו הון?
בעברית יומיומית, כשאומרים "הון" מתכוונים ל"הרבה כסף". בכלכלה, המשמעות של המושג היא שונה: "הון" הוא כל דבר הנחוץ לייצור מלבד עובדים וחומרי גלם. יהיה קל להסביר את המשמעות הזו באמצעות דוגמה.
חשבו על מפעל שמייצר מוצר כלשהו, נאמר מחדדים. המפעל מעסיק עובדים בייצור המדדים, אבל העובדים לבדם לא יכולים לייצר מחדדים. ראשית, הם זקוקים לחומרי גלם, כמו מתכת ופלסטיק. שנית, העובדים זקוקים למכונות ומכשירים כדי להפוך את חומרי הגלם למחדדים. הם זקוקים כמובן גם לבניין לעבוד בו ולשים בו את המכונות. בדוגמה הזו, ה"הון" הוא המכונות, המכשירים, הבניין, וכל דבר אחר שהעובדים משתמשים בו כדי לייצר מחדדים מלבד חומרי הגלם עצמם. לכן, "הון" מכונה גם "אמצעי הייצור".
היום מקובל להשתמש במילה "הון" במשמעות נוספת – "הון פיננסי". במשמעות הזו, "הון" הוא בעלות על מניות, אגרות חוב, ובכלל כסף שמיועד להשקעה. לאורך רוב הפוסט הזה אני לא אבדיל בין הון במשמעות הקלאסית לבין המשמעות של "הון פיננסי" משום שההבדל לא יהיה חשוב, אבל בסוף הפוסט נחזור אליו.
עכשיו כשהבנו מה זה הון, קל להבין מי הם "בעלי ההון": פשוטו כמשמעו, אלה האנשים שההון שייך להם, כלומר, האנשים שמחזיקים בבעלות על המכונות, הבניין, וכל שאר הדברים הנחוצים לייצור. לא כל עשיר הוא בעל הון: אדם עשיר שמשתמש בכל כספו לצריכה אינו בעל הון. אם אותו עשיר ישקיע את כספו ויחיה מהריבית הוא יהפוך לבעל הון. "בעלי הון" מכונים גם "קפיטליסטים", מהמילה האנגלית להון – "קפיטל".
מהו קפיטליזם?
בשפה היום-יומית, המילה "קפיטליזם" קיבלה משמעות של "כלכלה המבוססת על תחרות בשוק החופשי". למעשה, המשמעות המקורית של המילה במדעי החברה היא שונה לחלוטין, ואין לה שום קשר לתחרות או לשוק חופשי. "קפיטליזם" הוא מערכת כלכלית בה בעלי ההון שולטים באמצעי הייצור, ודרכם בכלכלה כולה. למשל, לבעלים של מפעל יש זכות לנהל אותו, להחליט מה המפעל ייצר, את מי להעסיק, למי למכור את המוצרים, וכו'. מערכת נחשבת לקפיטליסטית אם היא עומדת בתנאי הזה, אפילו אם כל החברות בשוק הן מונופולים, ואין שום תחרות.
אחד הרעיונות הבסיסיים בסוציאליזם, לעומת זאת, הוא שאמצעי הייצור (כלומר, ההון) צריכים להיות בשליטה דמוקרטית של כלל החברה. זה לא בהכרח אומר שהכלכלה צריכה להיות מתוכננת מלמעלה או שצריך לוותר על שוק ותחרות. למעשה,לאורך המאה ה 20, הוגים סוציאליסטים הציעו מגוון רעיונות לכלכלות סוציאליסטיות המתבססות על שוק ותחרות, וידועות כ"סוציאליזם של שוק" (Market socialism).
דוגמה אחת לסוציאליזם של שוק היא כלכלה שבה כל החברות הן קואופורטיבים הנמצאים בבעלות עובדיהם, אבל מתחרות בשוק. דוגמה אחרת לסוציאליזם של שוק שהוצעה ע"י הכלכלן ג'ון רומר היא כלכלה הפועלת באופן דומה לכלכלה קפיטליסטית, אולם המניות של כל החברות במדינה מחולקות באופן שוויוני בין אזרחי המדינה, כך שכל האזרחים מחזיקים בבעלות על אמצעי הייצור (המערכת שהוא מציע יותר מורכבת מזה, אבל זה הרעיון הכללי).
מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, השליטה של בעלי ההון על הכלכלה מנוגדת לעיקרון השוויון ופוגעת בדמוקרטיה. אבל למה אנחנו מתכוונים כשאנחנו אומרים שבקפיטליזם בעלי ההון שולטים בכלכלה? הבעלות על ההון מקנה להם כוח כלכלי ופוליטי בדרך ישירה ובדרך עקיפה. בואו נדבר על כל אחת מהן בנפרד.
הכוח הישיר של בעלי ההון:
החוק מקנה לבעלי ההון באופן ישיר את הסמכויות הבאות:
- ברמה הבסיסית ביותר, בעלי ההון מחליטים איזה מוצרים ייוצרו, וכמה מהם ייוצרו. כמובן, הם צריכים להתחשב באילוצים שהשוק מציב להם כשהם מקבלים את ההחלטות האלה, אבל גם בהינתן האילוצים האלה, לבעל ההון נשאר בדרך כלל חופש פעולה לא קטן.
- בנוסף, בעלי ההון מחליטים מי יעבוד בחברות שלהם, ומי יפוטר. לרוב הם גם קובעים את המשכורת, ואת שעות העבודה ותנאי העבודה (לפחות במקומות שאין בהם ועד עובדים). כמובן, גם כאן הם צריכים להתחשב באילוצים שהשוק מציב, אבל גם כאן נשאר להם הרבה חופש פעולה. כפי שדנו בפוסטים הקודמים, הכוח להחליט מי יעבוד ומי יפוטר נותן לבעלי ההון כוח על עובדיהם מעבר לסמכויות הפורמליות.
- בעלי ההון מחליטים איזה תעשיות ואיזה טכנולוגיות לפתח. בטווח הארוך, זו אחת ההחלטות המשמעותיות ביותר עבור החברה.
עבור מי שגדל במערכת קפיטליסטית, העובדה שהסמכויות האלה נתונות לבעלי ההון אולי נראית מובנת מאליה. למעשה אין שום דבר מובן מאליו בכך שסמכויות כאלה ניתנות לאנשים פרטיים, שאינם נבחרים באופן דמוקרטי ואינם חייבים בדין וחשבון לציבור.
הכוח העקיף של בעלי ההון:
ברמת החברה כולה, בעלי ההון יכולים להשפיע על הצמיחה ועל שיעור האבטלה. הם עושים זאת באופן עקיף, בהחלטות על השקעה. כאשר בעלי ההון משקיעים הרבה, הביקוש בשוק גדל, וכאשר הם נמנעים מלהשקיע, הביקוש קטן. השינויים בביקוש יכולים להגדיל או להקטין את הצמיחה ואת שיעור האבטלה.
הסמכות הזו מקנה לבעלי ההון כוח פוליטי עקיף יותר. עצם זה שהפוליטיקאים יודעים שאם בעלי ההון ישקיעו, זה יביא לצמיחה ותעסוקה, מפעיל עליהם לחץ להשביע את רצונם של בעלי ההון, או בשפה נקיה "ליצור אווירה טובה להשקעה". כך אנו שומעים כל הזמן על פוליטיקאים שמצדיקים את המדיניות שלהם במטרה "למשוך משקיעים", ובארצות הברית פוליטיקאים נוהגים לדבר על הצורך לעזור ל"אלה שיוצרים משרות". המשמעות היא שבסופו של דבר האזרחים (באמצעות הפוליטיקאים) נאלצים לנהל את המדינה שלהם באופן שיתאים לקבוצה קטנה של אנשים. זה לא ממש דמוקרטי.
חשוב לציין שהתהליך הזה לא נוצר בהכרח מתוך זדון או קונספירציה של בעלי ההון. הנה דוגמה נחמדה לנקודה הזו, שלקחתי מהספר הזה: דמיינו מדינה שמחליטה להעלות את תקופת הזכאות לדמי האבטלה באופן משמעותי. נניח שבעקבות השינוי הזה, כוח המיקוח של עובדים גדל, ולכן בעלי ההון נאלצים לשלם משכורות גבוהות יותר. התוצאה היא שהרווח של בעלי ההון קטן, והשקעה במדינה הזו הופכת לפחות כדאית. זה יגרום לבעלי ההון להקטין את ההשקעות שלהם במדינה הזו ולעבור להשקיע במדינות אחרות.
כתוצאה, המדינה הזו אולי תקלע למיתון, ושיעור האבטלה בה יעלה. אם אזרחי המדינה יחזו את ההתפתחות הזו מראש, הם אולי יוותרו על הארכת הזכאות לדמי אבטלה – אבל המשמעות היא שהריבונות של אזרחי המדינה נחלשה, והיכולת שלהם להחליט על גובה מדיניות הרווחה שלהם נפגעה. שימו לב שבדוגמה הזו אין בה אף קנוניה או כוונת זדון מצדם של בעלי ההון, אלא רק התנהלות עסקית סבירה. בכל זאת, הריבונות של האזרחים נפגעת.
כמובן, הבעלות על ההון נותנת כוח בעוד דרכים ובעוד זירות: למשל, במקרים רבים, עובדים שמנסים להתאגד נתקלים באיומים מצד בעלי החברה שאם העובדים יקימו ועד, בעלי החברה יסגרו אותה, "יאלצו" לבצע גל של פיטורים, יעבירו את המפעל לירדן, ועוד איומים מהסוג הזה. דוגמה אחרת היא היכולת של בעלי ההון להחליט על כמות הכסף שהם מוציאים על פרסום, שנותנת להם מנופי לחץ חזקים על אמצעי התקשורת (הנה דוגמה חזקה מהזמן האחרון). וכמובן, יש גם את היכולת לשחד\לתרום למסע הבחירות של פוליטיקאים.
התפיסה של קרלבי:
כמו שאמרנו, אחד הרעיונות הבסיסיים של סוציאליזם הוא שההון צריך להיות בשליטה דמוקרטית של כלל החברה. אבל למה הכוונה ב"שליטה של כלל החברה"? עבור חלק מהסוציאליסטים, המשמעות היא הלאמה וכלכלה מתוכננת. כשהסוציאל-דמוקרטים עלו לשלטון בשבדיה בשנות ה 20, הם החליטו לדחות את הרעיון הזה, ממספר סיבות: בין השאר, הם ראו את התוצאות של המדיניות הזו ברוסיה, הם חששו מהעוצמה שהלאמה כזו תיתן למוסדות השלטון, והם באופן כללי נרתעו מביצוע שינויים דרסטיים במערכת הכלכלית שאי אפשר לחזות את התוצאות שלהם מראש. במקום הלאמה, הם בחרו לאמץ תפיסה אחרת, שהוצגה ע"י ההוגה הסוציאל-דמוקרטי החשוב נילס קרלבי.
אין צורך לבטל את הבעלות הפרטית על ההון, טען קרלבי, משום שהבעלות הזו היא בסך הכל עניין סמלי ופורמלי. העניין המהותי הוא הכוח והסמכויות שהבעלות הזו מקנה, ואותם יש לבטל. הנקודה היא שאת הכוח והסמכויות האלה אין צורך לבטל בבת אחת: אפשר לצמצם אותם ולכרסם בהם בהדרגה, למשל, ע"י חיזוק איגודי העובדים והקואופורטיבים, הפעלת רגולציה על תחומים עסקיים שונים, וניהול המדיניות המקרו-כלכלית. בטווח הארוך, טען קרלבי, תהפוך הבעלות על הון לקליפה ריקה, שלא מחזיקה כוח ממשי.
היתרון של הגישה הזו היה שהיא אפשרה לצמצם את הכוח של בעלי ההון בכלכלה באופן הדרגתי, בלי להכניס את המערכת הכלכלית לטלטלה שאי אפשר לצפות את סופה. הרעיון של קרלבי מודגם יפה בציטוט בתחילת הפוסט: מדינות סקנדינביה הצליחו לרוקן את מלכיהן מסמכויותיהם מבלי להדיח אותם באופן רשמי, וקרלבי הציע למעשה לעשות את אותו הדבר לבעלי ההון.
אחד מהחלקים החשובים בפאזל הזה היה ההפעלה של מדיניות קיינסיאנית בידי הממשלה הסוציאל-דמוקרטית. מאוד בגדול, הרעיון של מדיניות קיינסיאנית הוא שאם בעלי ההון בוחרים להקטין את ההשקעות שלהם ובכך מקטינים את הביקוש, המדינה תגביר את הביקוש ותחזיר אותו לאיזון ע"י הגדלת ההוצאות שלה. קיינס הציע את המדיניות הזו כאמצעי טכני לטיפול במשברים בכלכלה. לעומת זאת, עבור הסוציאל-דמוקרטים השבדים (שהקדימו את קיינס בחלק מהרעיונות מהאלה), היה מדובר לא רק בכלי טכני אלא גם בכלי פוליטי: מדיניות כזו מאפשרת להוציא מידי בעלי ההון את השליטה על הצמיחה ועל האבטלה, ולהעביר אותה לידי המוסדות הדמוקרטיים.
התיאוריה של קרלבי התקבלה במהרה ע"י הסוציאל-דמוקרטים השבדים, וספרו "סוציאליזם מול פני המציאות" הפך להיות ספר יסוד עבור חברי המפלגה. כדי להדגים עד כמה עמוקה הייתה ההשפעה שלו על המפלגה, מעניין לציין שטייג' אלנדר, ראש הממשלה הסוציאל-דמוקרטי עשרים שנה אחרי מותו של קרלבי, ציין בזכרונותיו את קרלבי כאחד ממקורות ההשראה העיקריים שלו.
בעלות ציבורית על הון פיננסי:
הסוציאל-דמוקרטים התמודדו עם הכוח של בעלי ההון בדרך נוספת: צבירת הון פיננסי בשליטה ציבורית. זה נעשה בעיקר דרך קרנות הפנסיה: בתחילת שנות ה 60 הונהגה בשבדיה חובה לחסוך לפנסיה. החסכונות הועברו לקרנות ממשלתיות, ולקרנות שנשלטות ע"י איגודי העובדים בשיתוף עם התאחדות המעסיקים. הון פיננסי נוסף נצבר בקרנות ביטוח של איגודי העובדים (שכזכור, הם בעצמם מוסדות דמוקרטיים).
היום, רוב ההון הפיננסי בבעלות שבדית מצוי בקרנות שנמצאות בשליטת הממשלה או בשליטת איגודי העובדים. הקרנות האלה הן המקור המקומי המרכזי לגיוס הון ע"י חברות, והן מעורבות במינוי הדירקטורים של חברות ציבוריות. התוצאה היא שלמוסדות הדמוקרטיים (הממשלה ואיגודי העובדים) יש השפעה רבה על הדרך שבה ההון מנוהל. בין השאר, הקרנות האלה משתמשות בכוח שלהן כדי לקבוע כללי משחק לחברות: למשל, חברה שמפרה אמנות עבודה או אמנות אקולוגיות לא תוכל לגייס מהן כסף.
הערה: כמובן, גם בישראל מוחזק הון רב בקרנות הפנסיה, לכאורה בידי הציבור. בפועל, הקרנות האלה הן פרטיות, ונשלטות ע"י מנהלים שלא כפופים למנגנון הדמוקרטי. המנהלים האלה הם טכנית לא "בעלי הון", אבל הם כן אנשים פרטיים ששולטים על ההון, וזה מצב לא פחות בעייתי.
סיכום:
במידה מסוימת, אפשר לומר שהאסטרטגיה הסוציאל-דמוקרטית להתמודדות עם השליטה על ההון זכתה להצלחה: איגודי העובדים, הקואופורטיבים, הקרנות הציבוריות, המדיניות הקיינסיאנית ומדינת הרווחה, כולם החלישו את הכוח של בעלי ההון השבדים והגבירו את הכוח של המוסדות הדמוקרטיים וכלל האזרחים. מצד שני, אי אפשר להגיד שהמהלך הזה הושלם: בעלי ההון השבדים עדיין רחוקים מלהיות "מלכים נטולי סמכויות", וכמו שראינו בפוסטים הקודמים, התאחדות המעסיקים השבדית היא שחקן ראשי בניהול הכלכלה ומדינת הרווחה.
הגלובליזציה שהחלה בשנות ה 80 החלה להחליש את השליטה הדמוקרטית על ההון. הגלובליזציה אפשרה לחברות שבדיות לגייס הון בכל העולם, ולהעביר את הפעילות שלהן לכל מקום בעולם. האפשרויות האלה הגדילו את כוח המיקוח שלהן מול הממשלה ואיגודי העובדים, משום שהן תמיד יכולות לאיים לגייס הון במקום אחר או להעביר את המפעלים שלהן לארץ אחרת. הגלובליזציה מציגה אתגר קשה לפרויקט הסוציאל-דמוקרטי של הכפפת ההון לשליטת החברה, וימים יגידו איך הסוציאל-דמוקרטים יתמודדו עם האתגר הזה.