ביקורת השוקחופשיזם: סיכום

"השוקחופשיזם הניאו-ליברלי תמיד היה דוקטרינה פוליטית ששירתה אינטרסים מסוימים. היא מעולם לא נתמכה ע"י התיאוריה הכלכלית. וכפי שאמור להיות ברור כעת, היא גם לא נתמכת ע"י הניסיון ההיסטורי." (ג'וזף שטיגליץ, "סופו של הניאו-ליברליזם?")

"בשוק למוצרים ולשירותים פרטיים, מנגנון המחירים הוא מערכת אפקטיבית לתקשורת בין יצרנים וצרכנים. חברות חדשות יכולות להתפתח במהירות במענה לדרישות הצרכנים, והתחרות בין חברות שונות יוצרת מרחב לבחירות הרבות והמגוונות של הצרכנים. השוק בנוי על מספר רב של שחקנים בלתי תלויים, שיוצרים מרחב לרעיונות רבים, ובכך יוצרים משאבים כלכליים ממשיים" (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, תכנית מ 2001)

"כלכלנים סוף סוף מגיחים מהשלב שבו תחרות על מחירים היא כל מה שהם ראו… במציאות הקפיטליסטית, זהו לא סוג התחרות שנחשב, אלא התחרות על המוצר החדש, הטכנולוגיה החדשה, מקור האספקה החדש, צורת הארגון החדשה" (ג'וזף שומפטר, "קפיטליזם, סוציאליזם, ודמוקרטיה")

בסדרת הפוסטים האחרונה דיברנו על הבעיות בתפיסה השוקחופשיסטית. בפוסט הזה אני רוצה לסכם את הסדרה הזו, ולתאר תפיסה מציאותית יותר של השוק – מה הם היתרונות והחסרונות שלו, ומה הם השיקולים שלפיהם צריך להחליט אם השוק מתאים לפתרון בעיה מסוימת או לא.

בתחילת הסדרה הסברנו שהבעיה הבסיסית בכלכלה היא הבעיה של חלוקת המשאבים: יש לנו משאבים מוגבלים, ואנחנו צריכים להחליט איזה מוצרים ושירותים אנחנו רוצים לייצר בעזרת המשאבים האלה. יש שני מנגנונים עיקריים שמשמשים למטרה הזו: מנגנון אחד הוא מנגנון השוק, והמנגנון השני הוא מנגנון של תכנון מרכזי – הממשלה (או העיריה, או גוף אחר) אוסף נתונים על הכלכלה ומחליט לפיהם איך לחלק את המשאבים. השאלה היא באיזה מצבים עדיף להשתמש במנגנון השוק ובאיזה מצבים עדיף להשתמש בתכנון מרכזי. על ההיבט האידיאולוגי של השאלה הזו דיברנו בפוסט קודם, ועכשיו הדיון שלנו עוסק בהיבט המעשי.

התחלנו את סדרת הפוסטים בלהציג את התפיסה השוקחופשיסטית, שרואה בשוק מנגנון כמעט מושלם לניהול הכלכלה, ולכן כמעט תמיד עדיף על תכנון מרכזי. לפי התפיסה הזו, השוק דואג להקצות את המשאבים באופן אופטימלי: מצד אחד, הוא דואג לכך שמשאבים יוקצו למוצרים שמספקים באופן הטוב ביותר את הרצונות של הצרכנים. מהצד השני, הוא דואג שהיצרנים ייצרו את המוצרים האלה באופן היעיל ביותר וימכרו אותם במחיר הזול ביותר האפשרי. בדרך, הוא גם דואג שעובדים יוכלו למצוא עבודה בשכר שמשקף את הערך של עבודתם, ודואג שההון יושקע בכיוונים הפרודוקטיביים ביותר. התחרות העזה בשוק מפעילה לחץ חזק על היצרנים ועל העובדים לעבוד קשה, בניגוד לעובדי המגזר הציבורי, שאין להם תמריץ לעבוד קשה. בקיצור, מלבד כמה כשלי שוק בודדים שקורים במקרים חריגים, השוק הוא הפתרון האידיאלי לכל בעיה.

התחלנו את הביקורת על התפיסה הזו כשראינו שבמקרים רבים, השוק אינו תחרותי – להיפך, הוא נוטה מטבעו להיות ריכוזי, ולא ניתן (וגם לא רצוי) למנוע את זה. ראינו שבשווקים ריכוזיים, אין שום סיבה לצפות שהיצרנים ימכרו מוצרים במחיר הזול ביותר האפשרי. גם בשווקים שיש בהם עלויות חיפוש – כלומר, כמעט בכל שוק – היצרנים עשויים לשמור על מחירים גבוהים, בין אם השוק ריכוזי ובין אם לא. בשוק העבודה, ראינו שהעובדים לא יקבלו שכר התואם את ערך עבודתם, ולא בהכרח יוכלו למצוא עבודה בכלל.
בנוסף, ראינו שזה לא נכון שלמנהלים ועובדים בשוק הפרטי יש תמריצים חזקים יותר לעבוד קשה מבמגזר הציבורי – בחברות גדולות, ובעיקר בחברות הנסחרות בבורסה, בעלי החברות לא יכולים להכריח את המנהלים לעשות עבודה טובה.
דיברנו גם על כשלי שוק הנובעים מחוסר במידע, הפוגעים ביכולת של השוק להקצות את ההון בצורה יעילה, ועל עלויות עסקה, שמקשות על המדינה להפריט שירותים בצורה יעילה. לבסוף, ראינו שאפילו כשהשוק מספק את הרצונות של הצרכנים באופן היעיל ביותר, זה לא בהכרח דבר טוב – השוק עצמו יוצר אצל הצרכנים רצונות שלא בהכרח מגדילים את הרווחה שלהם.

כפי שכתבתי בתחילת הסדרה, המטרה של הביקורת הזו אינה לתקוף את מנגנון השוק עצמו – המנגנון הזה הוא כלי חשוב שנמצא בשימוש בכל המדינות המפותחות, כולל הסוציאל-דמוקרטיות. המטרה של הביקורת הזו הייתה להבהיר שהשוק אינו תרופת פלא שפותרת כל בעיה: כמו כל כלי, יש לו יתרונות וחסרונות, והוא מתאים לפתרון חלק מהבעיות ולא מתאים לאחרות. כדי להחליט מתי להשתמש בשוק, צריך לנהל את הדיון מתוך תפיסה מציאותית של היתרונות והחסרונות האלה. בסדרת הפוסטים האחרונה דיברנו על החסרונות של השוק, כעת בואו נדבר קצת על היתרונות.

יתרונותיו של השוק:
המתמודדות עם מגוון: יתרון בולט אחד של השוק הוא היכולת להתמודד עם מגוון של העדפות אצל הצרכנים. במוצרים רבים, כמו אוכל או אופנה, לצרכנים יש מגוון עצום של העדפות- בטעמים, צבעים, סגנונות, וכו'. אם תכנון מרכזי היה מנסה לספק את המוצרים האלה, היה עליו למפות את ההעדפות השונות של אנשים, להחליט אילו מהן צריך לספק, ואזה עליו להחליט כמה פריטים מכל העדפה צריך לייצר. קשה לדמיין מנגנון ביורוקרטי שמבצע משימה כזו היטב.

השוק, לעומת זאת, מתמודד עם המשימה הזו בקלות: היצרנים יכולים ללמוד את ההעדפות של הצרכנים ע"י ניסוי וטעיה – הם מציעים מגוון של אפשרויות, ורואים אילו מהן מצליחות יותר בשוק. בפרט, הם לא צריכים להחליט מראש כמה פריטים לייצר מכל סוג, אלא יכולים להתאים את עצמם תוך כדי שהם רואים איזה פריטים נמכרים יותר ואיזה פחות.

מהירות תגובה: התנאים הכלכליים משתנים כל הזמן – ההעדפות של הצרכנים יכולות להשתנות, הזמינות של המשאבים יכולה להשתנות, הטכנולוגיה יכולה להשתנות, וכו'. כששינויים כאלה קורים, צריך לשנות את הקצאת המשאבים בהתאם – למשל, אם משאב מסוים נעשה יותר נדיר ויקר, כנראה שצריך להחליט מחדש איך להקצות אותו. בדרך כלל, השוק מגיב לשינויים כאלה בנסיבות מהר יותר מאשר מנגנוני תכנון מרכזיים.

השוק כמעבדת ניסויים: תארו לכם חברה בשוק שמייצרת מוצר מסוים. יום אחד, עובד בחברה חושב על דרך יעילה יותר לייצר את המוצר. העובד פונה למנהלים שלו ומציע להם את הרעיון, אבל הם לא משתכנעים. כעת, העובד יכול לזנוח את הרעיון, אבל יש לו גם אפשרויות נוספות: הוא יכול להקים חברה משלו, שתייצר את המוצר בדרך שהוא מאמין בה. לחילופין, הוא יכול לנסות לעבור לאחת החברות המתחרות ולנסות לשכנע אותן לעבור ברעיון שלו.

מצד שני, נניח שאותו מוצר היה מיוצר ע"י מנגנון של תכנון מרכזי, במקום ע"י מנגנון השוק. במקרה כזה, אם אותו עובד היה נכשל בלשכנע את המנהלים שלו, זה היה סוף הסיפור – לא הייתה לעובד אפשרות לנסות ליישם את הרעיון שלו בעצמו, ולא היו חברות מתחרות שאפשר לנסות לשכנע.

זו דוגמה אחת ליתרון חשוב נוסף של השוק – הוא מאפשר פלורליזם. גם אם חברה אחת לא מאמינה ברעיון מסוים, חברה אחרת יכולה לנסות אותו. הפלורליזם הזה חשוב במיוחד כי הוא מאפשר תחרות בין רעיונות: למשל, אם יש מספר טכנולוגיות אפשריות לייצור מוצר מסוים, התחרות בשוק בין חברות המשתמשות בטכנולוגיות שונות עשויה לחשוף איזו מהטכנולוגיות היא הטכנולוגיה העדיפה. כמובן, זה נכון לא רק לטכנולוגיה, אלא גם לשיטות ניהול, לעיצוב, לשיווק ולהיבטים נוספים.

הפלורליזם בשוק חשוב גם כי הוא מאפשר להכניס רעיונות למוצרים חדשים: בשוק, אם למישהו יש רעיון למוצר חדש, הוא יכול לנסות לייצר אותו ולראות אם אנשים משתכנעים לקנות אותו. לעומת זאת, במנגנון של תכנון מרכזי, אדם עם רעיון למוצר חדש יכול לנסות לשכנע את המתכננים בנחיצותו של המוצר, אולם אם הם לא משתכנעים, זה עלול להיות סופו של הסיפור.

באופן כללי יותר, השוק מהווה מעין מעבדת ניסויים, שבה רעיונות חדשים יכולים לנסות להוכיח את עצמם. כמובן, התיאור הזה הוא אידיאלי למדי – במציאות, גם בשוק רעיונות טובים עלולים לא לקבל הזדמנות אם להוגה שלהם אין מספיק הון או קשרים בעולם העסקי כדי לדחוף אותם. ובכל זאת, השוק נותן לרעיונות יותר הזדמנויות להוכיח את עצמם מאשר מנגנון היררכי של תכנון מרכזי.

תחרות כמנוע של חדשנות:
כפי שראינו בפוסטים קודמים, התחרות בשוק לא בהכרח מביאה למחירים נמוכים: חלק גדול מהשווקים הם בהכרח שווקים ריכוזיים, ובשווקים כאלה החברות יכולות לשמור על מחירים גבוהים. הן שומרות על מחירים גבוהים ע"י יצירת "מאזן אימה": כל חברה יודעת שאם היא תנסה להוריד מחירים כדי לגנוב לקוחות מהמתחרות שלה, הן מיד יורידו את המחירים גם הן, וכולן יפסידו. לכן, כל חברה מבינה שעדיף לה לשמור על המחירים גבוהים ולא לנסות להתחרות בחברות האחרות.

אז התחרות אולי לא גורמת לחברות להוריד מחירים, אבל יש לה תפקיד חשוב אחר: היא מכריחה את החברות להשקיע בחדשנות – בין אם זה פיתוח טכנולוגי, פיתוח צורות ארגון חדשות, או המצאת מוצרים חדשים. בתחרות על חדשנות, כל חברה יודעת שאם היא תצליח לפתח רעיון חדש ומוצלח, זה יביא לה רווחים אדירים – למתחרות שלה יקח זמן עד שהן יצליחו להעתיק את הרעיון שלה, ובזמן הזה היא תוכל לגנוב להן לקוחות, ותגרוף רווחים גדולים יותר על כל לקוח. במקרה הטוב, החברה אולי אפילו תצליח לדחוק את המתחרות שלה מהשוק ולהפוך למונופול.

המצב הזה נותן לחברות תמריץ אדיר להשקיע בחדשנות. מצד שני, לא נוצרים "מאזני אימה" שפוגעים בתחרות, בגלל שלחברות לוקח זמן להעתיק את הרעיונות אחת של השניה, ולפעמים הרעיונות האלה אף מוגנים ע"י פטנטים. כך, התחרות ממשיכה אפילו בשווקים ריכוזיים. למעשה, אפילו למונופול יש תמריץ להשקיע בחדשנות באופן תמידי, כדי לשמור על פער מול כל מי שינסה להעתיק את הרעיונות שלו ולהכנס לשוק.

הכלכלן האוסטרי גו'זף שומפטר, שאת הציטוט שלו הבאתי בתחילת הפוסט, טען שהתחרות על החדשנות היא הדבר החשוב ביותר בקפיטליזם, ולא התחרות על מחירים. הוא גם טען שהריכוזיות בשווקים למעשה מועילה לכלכלה, משום שרק חברות גדולות יכולות להשקיע במחקר ופיתוח, ובחדשנות בכלל: אם השוק היה מורכב, כמו באידיאל השוקחופשיסטי, מהמון חברות קטנות שנאלצות למכור במחירים נמוכים, לאף אחת מהחברות לא היו המשאבים הנדרשים להשקיע בחדשנות.
התחרות בקפיטליזם, לפי שומפטר, אינה בין הרבה חברות קטנות שמתחרות על לקוחות באמצעות הורדת מחירים – התחרות היא בין מספר קטן של חברות שמתחרות על הזכות להיות מונופול, באמצעות יצירת רעיונות חדשים.

לתהליך הזה יש היבט חשוב במיוחד, ששומפטר כינה "הרס יצירתי" (Creative destruction): לפעמים מופיע בעולם רעיון חדש, שהופך מוצרים, תשתיות ובעלי מקצוע קיימים לחסרי ערך – למשל, המצאת הרכבת והמכונית הוציאה את הכרכרות מהאופנה. במצב כזה, בדרך כלל השוק נשלט ע"י חברות שכבר מושקעות במוצרים הישנים, ושאין להן שום אנטרס לאמץ את הרעיון החדש – במילותיו של שומפטר, הבעלים של הכרכרה אינו מניח פסי רכבת.

במצב כזה, השוק מאפשר לחברות חדשות לקום, לאמץ את הרעיון החדש ולהחליף את החברות הישנות. לעומת זאת, בכלכלה הנשלטת ע"י תכנון מרכזי, יתכן שהאנטרסים של החברות הישנות היו מונעים את האימוץ של הרעיון החדש, או מעכבים אותו בשנים רבות. מהבחינה הזו, לתחרות בשוק יש תפקיד חשוב בקידמה.

הערה על שוק וקפיטליזם:
חשוב לשים לב שכל היתרונות של השוק שדיברנו עליהם עד עכשיו הם יתרונות של השוק, אבל הם לא יתרונות של הקפיטליזם. כמו שהסברתי בפוסט קודם, "קפיטליזם" ו"כלכלת שוק" הם שני מושגים נפרדים: קפיטליזם מאופין בזה שהחברות נמצאות בבעלותם של אנשים פרטיים – בעלי ההון. כלכלת שוק יכולה להיות סוציאליסטית אם החברות בשוק נמצאות ברשות כלל החברה – למשל, אם החברות הן קואופורטיבים בבעלות העובדים או בבעלות הלקוחות. כל היתרונות של השוק שדיברנו עליהם נכונים באותה מידה גם אם כל החברות בשוק הן קואופורטיבים.

סיכום:
בפוסטים הקודמים ראינו שלשוק יש מגוון בעיות וכשלים שמונעים ממנו לתפקד ביעילות מרבית. בפוסט הזה ראינו שלמרות זאת, לשוק יש מספר יתרונות חשובים על תכנון מרכזי. אף אחד מהיתרונות האלה הוא לא יתרון מוחץ, שהופך את השוק לעדיף תמיד על תכנון מרכזי. מצד שני, אף אחד מהכשלים האלה לא הופך את השוק לנחות תמיד. החשיבות של היתרונות והכשלים השונים משתנה משוק לשוק וממוצר למוצר.

המשמעות היא שהדיון בשאלה "שוק או תכנון מרכזי" תמיד צריך להיות דיון לגופו של עניין: האם עבור מוצר או שירות ספציפיים, עדיף להשתמש בתכנון מרכזי, או במנגנון השוק?  כדאי להשתמש במנגנון השוק במצבים שבהם הכשלים שדיברנו עליהם הם מינוריים יחסית, ולעומת זאת יש חשיבות רבה לתמיכה במגוון, למהירות תגובה, לפתיחות לרעיונות חדשים ולחדשנות בכלל – שוק ההייטק הוא דוגמה טובה.

לעומת זאת, במצבים שבהם הכשלים הם קשים, ולעומת זאת יש פחות חשיבות למגוון ולמהירות תגובה, עדיף לא להשתמש במנגנון השוק. מערכת הבריאות היא דוגמה טובה למקרה כזה:
מצד אחד, אין הרבה חשיבות לתמיכה בהעדפות שונות של הלקוחות – מחלות אינן באות בצבעים וטעמים שונים. מהירות התגובה לשינויים גם היא פחות חשובה – השינויים במחלות ובטכנולוגיה איטיים יחסית. אשר לחדשנות – עיקר החדשנות במערכת הבריאות מגיעה מהמחקר האקדמי ומחברות התרופות, ולא מתוך מערכת הבריאות עצמה – וזה נכון גם במערכת בריאות פרטית כמו בארה"ב.
מצד שני, מערכת הבריאות סובלת מכשלי שוק חמורים של חוסר מידע, שמונעים מהשוק לעבוד באופן אפקטיבי. זה לא מקרי שמערכת הבריאות האמריקאית, שהיא מערכת הבריאות היחידה בעולם שהיא פרטית (כמעט) לחלוטין – היא גם מערכת הבריאות הגרועה בעולם. אני מקוה לכתוב על זה פוסט בעתיד.

לבסוף, גם במצבים שבהם מנגנון השוק עדיף על תכנון מרכזי, עדיין יש מקום לשאול איך אפשר להגן על הציבור מהאפקטים השליליים של השוק – למשל, הריכוזיות, או הדחף להגברת הצריכה. כאן, יש מגוון אמצעים שאפשר לשקול, כולל פיקוח על מחירים, רגולציה, מדיניות הגבלים עסקיים, הקמת ארגוני צרכנים, ועוד.