שוק העבודה

"השכר המקובל של עבודה תלוי בכל מקום בחוזה שנחתם בין שני הצדדים, שהאינטרסים שלהם רחוקים מלהיות זהים. העובד רוצה לקבל כמה שיותר, המעסיק רוצה לשלם כמה שפחות… אולם, זה לא קשה לראות למי משני הצדדים, במצב נורמלי, יש את היתרון בויכוח, ויכול לכפות על השני את תנאיו… בכל מחלוקת, המעסיקים יכולים להחזיק מעמד הרבה יותר זמן. בעל אדמות, איכר, יצרן, סוחר, אף אם לא יעסיקו עובד אחד, יוכלו בדרך כלל לחיות שנה או שנתיים על המלאי שהם כבר צברו. עובדים רבים לא יוכלו להחזיק מעמד שבוע, מעטים יוכלו להחזיק חודש, וכמעט אף אחד לא יוכל להחזיק שנה מבלי עבודה. בטווח הארוך העובד אולי נחוץ למעסיקו כפי שמעסיקו נחוץ לו, אולם הנחיצות הזו אינה כה מיידית" (אדם סמית', "עושר האומות")

"הכשלונות הבולטים של החברה הכלכלית שאנו חיים בה הוא כשלונה לספק תעסוקה מלאה, וההתפלגות השרירותית והלא-שוויונית של העושר וההכנסות" (ג'ון מיינרד קיינס, "התיאוריה הכללית של התעסוקה, הריבית, והכסף")

"המטרה העיקרית של הבורגנות ביחס לעובד היא, כמובן, לקבל את העבודה בזול ככל האפשר, וזה אפשרי רק כשההיצע של הסחורה הזו הוא גדול ככל האפשר ביחס לביקוש לה" (קרל מרקס, "משכורות")

לפי התפיסה השוקחופשיסטית שתיארתי, בשוק חופשי כל עובד חייב לקבל משכורת שמשקפת את הערך שהוא מייצר: מצד אחד, אף מעסיק לא יהיה מוכן לשלם לעובד יותר מהערך שהוא מייצר. מצד שני, אם מעסיק ינסה להציע לעובד משכורת נמוכה יותר מהערך שהוא מייצר, העובד ינטוש אותו ויעבור לעבוד אצל מעסיק אחר שיציע לו משכורת גבוהה יותר.

לכן, לפי התפיסה הזו, כל ניסיון להגדיל את המשכורות באופן מלאכותי, למשל, ע"י חוק שכר מינימום או ע"י איגודי עובדים, הוא מיותר: המעסיקים גם ככה משלמים לעובדים את הערך שהם מייצרים, ואם ינסו להכריח אותם לשלם יותר, הם פשוט יסרבו להעסיק עובדים. חוקי שכר מינימום ואיגודי עובדים רק גורמים לפיטורי עובדים ולאבטלה. אם המדינה לא הייתה מתערבת בשוק העבודה, לא הייתה אבטלה, וכל מי שהיה רוצה למצוא עבודה, היה יכול למצוא עבודה.

בפוסט הזה נדבר על הבעיות בתפיסה הזו. אנחנו נראה שכשמביאים בחשבון את כשלי השוק, אין שום סיבה להאמין שהמשכורת של עובדים תשקף את הערך שהם מייצרים – למעשה, בדרך כלל הם יקבלו משכורת נמוכה יותר. אנחנו נראה שחוקי שכר מינימום ואיגודי עובדים יכולים לשפר באופן משמעותי את מצבם של העובדים מבלי ליצור אבטלה. לבסוף, אנחנו נראה שאבטלה מתקיימת גם ללא כל התערבות של הממשלה, ושלפי חלק מהתיאוריות הכלכליות, התערבות ממשלתית יכולה דווקא לצמצם את האבטלה.

לחפש עבודה זה קשה:
כמו שיודע כל מי שחיפש עבודה אי פעם, לחפש עבודה זה עניין תובעני. בתור התחלה, צריך ללכת לראיון עבודה בכל מקום שבודקים,  וכל ראיון עבודה כזה דורש זמן. התוצאה היא שניתן לבדוק רק מספר קטן יחסית של מקומות עבודה כל שבוע.
מצד שני, זמן זה כסף – בזמן שאדם לא עובד, הוא צריך להסתמך על דמי אבטלה או על הבטחת הכנסה, שהם בדרך כלל נמוכים יותר מהמשכורת שהוא ירוויח. לכן, חיפוש עבודה הוא עניין יקר, ועובדים יכולים להרשות לעצמם רק בדיקה של מספר קטן של מקומות עבודה לפני שהם מחליטים לקבל אחת מההצעות. כשאני אומר "מספר קטן של מקומות עבודה", אני מתכוון שהמספר הוא קטן ביחס לכלל השוק.

הקשיים בחיפוש עבודה הם דוגמה למה שמכונה בכלכלה "עלויות חיפוש". כפי שראינו בפוסט הקודם, עלויות כאלה יכולות להשפיע באופן דרמטי על התחרותיות בשוק, ואולי אפילו להפוך את השוק לכמעט מונופוליסטי. שוק העבודה הוא דוגמה קלאסית לשוק כזה.

מאז שנות השבעים, כלכלנים חוקרים את ההשלכות של עלויות חיפוש על שוק העבודה. שני ספרים מקצועיים שסוקרים את הנושא לעומק הם הספר הזה והספר הזה. בואו נדבר על כמה מההשלכות הבולטות והמעניינות:

משכורות נמוכות יותר: ההשלכה הברורה ביותר של עלויות החיפוש היא שמעסיק יכול לשלם לעובד פחות מהערך שהעובד מייצר. הסיבה היא שהמעסיק יודע שהעובד יתקשה לעבור למעסיק אחר שיציע לו יותר. אפילו אם יש מעסיקים כאלה, יש סיכוי טוב שהעובד לא יצליח למצוא אחד מהם, משום שהעובד יכול להרשות לעצמו לבדוק רק מספר קטן של מקומות עבודה.

אי-שוויון: השלכה מעניינת אחרת היא שיכול להיווצר אי-שוויון במשכורות, אפילו בין עובדים שהם זהים לחלוטין בכישוריהם. הסיבה היא שבשוק עבודה שבו החיפוש הוא יקר, למעסיק יש שתי אפשרויות:

  • המעסיק יכול לשלם משכורות נמוכות: במקרה כזה, המעסיק ירוויח יותר על כל עובד. אולם, בטווח ארוך מעסיק כזה יראה יותר עובדים מתפטרים (כי אחרי מספיק זמן הם ימצאו מקום עבודה אחר), ויהיה לו קשה יותר לגייס עובדים חדשים (משום שכשעובדים מחפשים עבודה, יש להם סיכוי טוב למצוא הצעה טובה יותר).
    עם זאת, מעסיק כזה עדיין יוכל להעסיק כמות מסוימת של עובדים, משום שתמיד יהיו עובדים שבשל חוסר מזל לא ימצאו הצעה טובה יותר.
  • המעסיק יכול לשלם משכורות גבוהות: במקרה כזה, המעסיק ירוויח פחות על כל עובד, אבל בטווח הארוך פחות העובדים יתפטרו, ויהיה למעסיק קל יותר לגייס עובדים חדשים. מעסיק כזה בדרך כלל יוכל להעסיק מספר גדול יותר של עובדים.

על פי התיאוריה הזו, חלק מהמעסיקים יבחרו באסטרטגיה של משכורות נמוכות, וחלק באסטרטגיה של משכורות גבוהות. לכן, אפילו בין עובדים זהים בכישוריהם, יהיו כאלה שיתמזל מזלם לעבוד במקום עבודה "טוב" (שמציע משכורות גבוהות) ויהיו כאלה שיאלצו לעבוד במקום עבודה "רע" (שמציע משכורות נמוכות).

שכר מינימום ואיגודי עובדים: השלכה נוספת של עלויות חיפוש היא ששכר מינימום ואיגודי עובדים יכולים להעלות את השכר מבלי להגדיל את האבטלה. הסיבה היא שאם בשוק העבודה, מעסיקים משלמים לעובדים פחות מהערך שהעובדים מייצרים, הרי ששכר מינימום ואיגודי עובדים יכולים להביא את השכר של העובדים קרוב יותר לערך הזה. על פי התיאוריה הזו, שכר מינימום ואיגודי עובדים דוחפים את המעסיקים מ"אסטרטגית המשכורות הנמוכות" ל"אסטרטגית המשכורות הגבוהות". בין השאר, המשמעות היא שהם תורמים להקטנת האי-השוויון בין משכורות של עובדים דומים.

רגולציה על שעות העבודה: אם שוק העבודה היה תחרותי לחלוטין, כפי שהתפיסה השוקחופשיסטית גורסת, לא הייתה שום סיבה למדינה לפקח על שעות העבודה. היות וכל מעסיק היה משלם לכל עובד את הערך שהוא מייצר, לא היה לו שום אינטרס להעביד את העובדים שעות נוספות – שהרי הוא היה צריך לשלם להם את הערך הנוסף שהם היו מייצרים בשעות האלה. בנוסף, אם מעסיק היה דורש מהעובדים שעות רבות מדי, הם פשוט היו עוברים למעסיק אחר.

כשאנו לוקחים בחשבון את עלויות החיפוש והעסקה, התמונה משתנה. המעסיק משלם לעובדים פחות מהערך שהם מייצרים בכל שעה, ולכן הוא רוצה להעביד אותם כמה שיותר. בשל עלויות החיפוש, העובדים לא יכולים להחליף מקום עבודה בקלות, ולכן המעסיק יכול להפעיל עליהם לחץ לעבוד שעות נוספות. לכן, זה לא מפתיע שבתקופות ובמקומות שבהם לא היה פיקוח על שעות העבודה, ימי העבודה היו (או עודם) ארוכים להחריד.

על פי התיאוריה הזו, הגבלת שעות העבודה ע"י המדינה יכולה לשפר את מצב העובדים. טיעון דומה נכון לא רק לגבי שעות העבודה, אלא גם לגבי כל תנאי העבודה האחרים, למשל, בטיחות.

דמי אבטלה והבטחת הכנסה: אחת מהטענות שמועלות לפעמים בדיון הציבורי היא שדמי אבטלה והבטחת הכנסה פוגעים בכלכלה, משום שהם נותנים לאנשים אינטרס לא לעבוד. ע"פ התיאוריה של עלויות החיפוש, לעומת זאת, הם יכולים דווקא לשפר את ביצועי הכלכלה, משום שהם מקטינים את עלויות החיפוש של העובד.

הדרך הכי קלה להבין את זה היא באמצעות דוגמה: מהנדס מובטל שנמצא בלחץ כספי עשוי למהר למצוא עבודה ולהתפשר על משרת טכנאי. לעומת זאת, אם לאותו מהנדס יש דמי אבטלה גבוהים, הוא יחכה עד שהוא ימצא משרת מהנדס המתאימה לכישוריו. מצב כזה הוא טוב לא רק עבור המהנדס, אלא גם עבור הכלכלה כולה – משום שהוא מביא לניצול טוב יותר של כישורי העובדים.

לדמי אבטלה והבטחת הכנסה יש השפעה נוספת: הם מאלצים את המעסיקים לשלם משכורות גבוהות יותר, ולעבור מ"אסטרטגית המשכורות הנמוכות" ל"אסטרטגית המשכורות הגבוהות". הסיבה היא שכשעובד יכול להרשות לעצמו לבדוק יותר מקומות עבודה, יש פחות סיכוי שהוא יתפשר על משכורת נמוכה, ולכן לא ישתלם למעסיקים להציע משכורות כאלה. כך, דמי אבטלה יכולים לתרום לעליית המשכורות ולהקטנת האי-שוויון בין עובדים דומים.

אבטלה:
לפי התפיסה השוקחופשיסטית שתיארתי קודם, אבטלה היא תוצאה של מעורבות ממשלתית. כעת, אני רוצה לטעון שאבטלה היא תופעה שבהכרח תופיע גם בשוק חופשי ללא מעורבות ממשלתית, ושמעורבות ממשלתית יכולה דווקא לצמצם את האבטלה.
לפני שנמשיך, חשוב לומר שאבטלה היא אחת מהסוגיות המסובכות יותר במקרו-כלכלה. לכן, כל הדיון בהמשך הפוסט יהיה בהכרח פשטני. בנוסף, כדאי לזכור שכל התיאוריות המקרו-כלכליות נשענות על ראיות שהן רעועות אפילו ביחס למקובל במחקר הכלכלי. זה נכון בפרט גם לכל התיאוריות שנדון בהן למטה.

שני סוגים של אבטלה שנמצאים בקונצנזוס מכונים "אבטלה חיכוכית" (frictional unemployment) ו"אבטלה מבנית" (structural unemployment). אבטלה חיכוכית היא אבטלה הנגרמת מכך שכשאנשים עוברים בין מקומות עבודה, לוקח להם זמן למצוא מקום עבודה חדש, ובינתיים הם מובטלים. כל עוד החיפוש הזה לא לוקח זמן ארוך מדי, האבטלה הזו לא גורמת לנזק גדול, ואינה מאתגרת את התפיסה השוקחופשיסטית שתיארתי קודם – היא פשוט תופעה זמנית ולא מאוד חשובה.

אבטלה מבנית היא אבטלה הנגרמת מחוסר התאמה בין המובטלים למקומות העבודה – למשל, אם למובטלים חסרה ההשכלה הנדרשת במקומות העבודה, או אם המובטלים גרים באיזור אחר מזה שיש בו מקומות עבודה. לכאורה, אבטלה כזו יכולה להיפתר במסגרת השוק החופשי, משום שהמובטלים יכולים להחליף מקצוע, או לעבור דירה. במציאות, כמובן, להחליף מקצוע או לעבור דירה אינם כ"כ פשוטים.
לעומת זאת,מעורבות ממשלתית כן יכולה להקטין את האבטלה הזו:  כפי שראינו בפוסט קודם, חלק מהאמצעים ששבדיה נקטה כדי להקטין את האבטלה היו אספקת הכשרות מקצועיות, וסובסידיות למעבר דירה לאיזורים בעלי ביקוש לעובדים.

שני סוגי האבטלה האלה לא לגמרי מסבירים את האבטלה. יש מצבים שהם המובטלים לא מוצאים עבודה גם אם הם מחפשים הרבה זמן, ולא יוכלו למצוא עבודה גם אם הם יחליפו מקצוע או יעברו דירה. הסיבות לאבטלה הזו שנויות במחלוקת בין תיאוריות מקרו-כלכליות שונות. למטה, אני אתאר שתי תאוריות חשובות: התיאוריה הראשונה היא התיאוריה הקיינסיאנית. התיאוריה השניה מזוהה עם קרל מרקס, ולהבדיל, עם מילטון פרידמן.

הערה: יש תיאוריות נוספות שאני לא אכנס אליהן, גם משום שאני מוצא אותן פחות משכנעות, וגם משום שהמסקנות הסופיות שלהן דומות לאלה של התיאוריות שאני כן מציג: תיאוריות של "משכורות יעילות" (efficiency wages). בגדול, הן מתבססות על הרעיון שאבטלה נגרמת מכך, שמעסיקים נאלצים לשלם לעובדים משכורות גבוהות מדי כדי לגרום להם לעבוד קשה יותר.
בנוסף, יש אסכולה מקרו-כלכלית – האסכולה האוסטרית – שטוענת שניתן להסביר את האבטלה רק ע"י אבטלה מבנית.

התיאוריה הקיינסיאנית:
כדי שלא תהיה אבטלה, צריך שמספר המשרות יהיה גדול לפחות כמו מספר העובדים. אולם, מדוע שזה יקרה?

ע"פ התיאוריה הכלכלית הקלאסית, שהייתה דומיננטית במאה ה 19, הסיבה היא זו: אם יש פחות משרות מעובדים, ההיצע והביקוש גורמים למשכורות לרדת. אולם, אם המשכורות יורדות, זה אומר שהמעסיקים משלמים לעובדים פחות ממה שהעובדים מייצרים, ולכן המעסיקים מרוויחים הרבה על כל עובד. זה נותן למעסיקים תמריץ לפתוח עוד משרות, עד שהאבטלה נעלמת.

כדי שהמנגנון הזה יעבוד, והמעסיקים אכן יפתחו עוד משרות, המעסיקים צריכים להיות מסוגלים למכור את המוצרים הנוספים שהעובדים ייצרו. אולם, מה קורה אם בשוק אין ביקוש למוצרים נוספים? במקרה כזה אין למעסיקים תמריץ לפתוח עוד משרות, אפילו אם המשכורות נמוכות.

התיאוריה הקלאסית טענה שמצב כזה לא יכול לקרות. מסיבות שונות, הכלכלנים הקלאסיים האמינו שהביקוש תמיד חייב להתאים את עצמו ליכולת הייצור של המעסיקים. הכלכלן ג'ון מיינרד קיינס עשה מהפיכה בכלכלה כשהוא טען שהביקוש יכול להיות קטן מיכולת הייצור, ושהתופעה הזו גורמת לעיתים קרובות לאבטלה.
התיאוריה הקיינסיאנית שהוא חיבר הייתה דומיננטית משנות השלושים עד שנות השבעים, ולאחר מכן היא איבדה את הדומיננטיות והפכה לשנויה במחלוקת.

בבלוג הזה אין מקום לדיון רציני בתיאוריה הקיינסיאנית. דיון כזה היה צריך להסביר מדוע הכלכלנים הקלאסיים חשבו שהביקוש תמיד חייב להתאים ליכולת הייצור, ולהסביר את הביקורת של קיינס על הטיעונים שלהם, את התיאוריה האלטרנטיבית שלו, ואת מה שקרה בשנות השבעים ואחריהן. במקום זה, אני אסתפק בלתאר כמה נקודות שיהיו חשובות לצרכינו.

כדי להבין למה הביקוש יכול להיות נמוך מדי, קיינס חילק את הביקוש לשני חלקים: צריכה והשקעה. "צריכה" היא המוצרים שאנשים קונים ביום יום לשימושם האישי. "השקעה" היא המוצרים שבעלי הון קונים כשהם מרחיבים את העסקים שלהם, למשל, כשהם בונים מפעלים, קונים עוד מכונות וציוד וכו'.

קיינס האמין שהצריכה היא יציבה יחסית, ולכן אינה גורמת בעצמה לשינויים בביקוש. לעומת זאת, הוא האמין שההשקעה היא מאוד לא יציבה: בעלי הון מחליטים להשקיע כשהם חושבים שהביקוש למוצרים שלהם יגדל. אולם, הם לא יכולים לדעת מראש מה יהיה הביקוש למוצרים שלהם, ולכן הם צריכים לנחש. הניחושים של בעלי ההון מושפעים מאוד מגורמים פסיכולוגיים כמו אופטימיות, פסימיות, אפקט העדר וכו'. קיינס טען שהגורמים הפסיכולוגיים האלה הם מאוד לא יציבים, ויכולים לגרום לתנודות בביקוש שגורמות לאבטלה ולמשברים כלכליים.

כדי לפתור את הבעיה, קיינס הציע שהממשלה תייצב את הביקוש. הדרך שהוא הציע לעשות זאת היא שבכל פעם שהביקוש נמוך מדי, הממשלה תגדיל אותו ע"י הקטנת מיסים, או ע"י רכישת מוצרים ושירותים בעצמה. מבחינת קיינס, זה לא היה חשוב איזה מוצרים המדינה תקנה – קיינס ידוע באמירה שהממשלה יכולה לבנות פירמידות. אם הממשלה תקפיד לייצב את הביקוש, היא תוכל להגיע לתעסוקה מלאה.

חשוב לומר שלפי התיאוריה הקיינסיאנית, לא רק ביקוש נמוך מדי הוא בעיה, אלא גם ביקוש גבוה מדי. הביקוש צריך להתאים ליכולת הייצור של המעסיקים. אם הביקוש עולה על יכולת הייצור, זה גורם למעסיקים להעלות מחירים ולכן לאינפלציה.
לכן, קיינס טען שבכל פעם שהביקוש גבוה מדי, הממשלה צריכה לדכא אותו ע"י העלאת מיסים, או ע"י הקטנת הוצאותיה. מדיניות נכונה, טען קיינס, יכולה להביא לתעסוקה מלאה ללא אינפלציה.

"חיל המילואים של העבודה" ו"שיעור האבטלה הטבעי":
התיאוריה השניה שנדון בה גורסת ששיעור מסוים של אבטלה הוא הכרחי לתפקוד של כלכלה קפיטליסטית, ושכל ניסיון להקטין אותו באמצעות הגדלת הביקוש יגרום לסחרור אינפלציוני.

התיאוריה מתחילה מהאבחנה שכשהאבטלה יורדת, המשכורות של העובדים עולות. כדי להבין למה, בואו ניזכר מדוע המעסיקים יכולים לשלם משכורות נמוכות מלכתחילה: לעובדים קשה למצוא עבודה, והם יכולים לבדוק רק מספר קטן של משרות. לכן, מעסיק שמציע משכורות נמוכות יכול לבנות על זה שלפחות חלק מהעובדים לא ימצאו מקום עבודה יותר טוב.
אולם, כאשר האבטלה יורדת, הסיפור משתנה. בתקופה של אבטלה נמוכה, מספר המשרות הפנויות גדול ביחס למובטלים. במצב כזה, קל יותר לעובדים למצוא עבודה, וכוח המיקוח שלהם מול המעסיק עולה. זה מכריח את המעסיק להציע משכורות גבוהות יותר, משום שהוא יודע שלעובדים קל למצוא אלטרנטיבות.

התיאוריה ממשיכה וטוענת שאם הייתה תעסוקה מלאה, המשכורות היו עולות עד כדי כך שהמעסיקים לא היו מרוויחים מספיק כדי להצדיק השקעות חדשות. התוצאה הייתה שהם היו מפסיקים להשקיע, ולכן הביקוש היה יורד, ושוב הייתה נוצרת אבטלה.

המדינה יכולה לנסות להתגבר על המנגנון הזה ע"י הגדלת הביקוש, וכך לפצות על היעדר ההשקעות של המעסיקים. אולם, התוצאה של הגברת הביקוש תהיה שהמעסיקים יעלו את המחירים כדי להרוויח, וכך תיווצר אינפלציה.
אבל התהליך לא נעצר כאן: אינפלציה תשחק את המשכורות של העובדים, ואילו הם, בתורם, ינצלו את כוח המיקוח שלהם כדי לבקש משכורות גבוהות יותר. זה יגרום למעסיקים להעלות את המחירים עוד יותר, וחוזר חלילה. כך יווצר מעגל קסמים שיוביל לאינפלציה הולכת וגוברת, עד שלמדינה לא תהיה ברירה אלא להקטין את הביקוש כדי לעצור את האינפלציה. בסופו של דבר, האבטלה תמיד תחזור.

ההיסטוריה של התיאוריה הזו מעניינת, ואני אסכם את הפוסט בדיון (פשטני) בהיסטוריה הזו.

מרקס: כבר במאה ה 19, קרל מרקס העלה גירסה של התיאוריה הזו, שנודעה כתיאורית "חיל המילואים של העבודה" (הכינוי שמרקס נתן לאבטלה).
מרקס טען שהאבטלה היא אמצעי בידיהם של בעלי ההון כדי להפעיל לחץ על העובדים ולהקטין את המשכורות. בספרו "הקפיטל" הוא הבחין ש"התנועות הכלליות של המשכורות נקבעות ע"י ההרחבה והצמצום של חיל המילואים התעשייתי" (כלומר, שיעור האבטלה משפיע על המשכורות). מרקס המשיך וטען שאם המשכורות יעלו גבוה מדי, בעלי ההון יעצרו את ההשקעות ויגרמו לאבטלה.

מרקס האמין שהתהליך הזה – האבטלה מצטמצמת, המשכורות עולות, ואז ההשקעות נעצרות והאבטלה גדלה – הוא אחד הגורמים למשברים הפוקדים את הכלכלות הקפיטליסטיות מדי פעם. הוא ראה בזה עוד עדות לחוסר היעילות של המערכת הקפיטליסטית, שאינה מסוגלת להשתמש בכל כוח העבודה העומד לרשותה. מבחינתו, זו הייתה עוד סיבה לעבור למערכת כלכלית קומוניסטית, שתהיה יעילה יותר משום שהיא תוכל לספק עבודה לכל העובדים.

פיליפס: התיאוריה של מרקס לא זכתה לתשומת לב מצד הכלכלנים בזרם המרכזי, אבל בשנות השישים, הכלכלן ויליאם פיליפס שם לב שיש קשר בין השינויים באבטלה לשינויים במשכורות. הקשר הזה נוסח בעקומה שנודעה כ"עקומת פיליפס".

הכלכלנים הקיינסיאנים הסיקו מכך שאם הממשלה תנסה להגביר את הביקוש כדי להגיע לתעסוקה מלאה, זה יוביל לעליית המשכורות, ובהמשך לאינפלציה. לכן, הם טענו שיש trade-off בין אבטלה לאינפלציה, ושהממשלה צריכה לבחור אם היא מעוניינת באבטלה נמוכה ובאינפלציה גבוהה, או להיפך. רבים מהם האמינו שאינפלציה גבוהה היא מחיר ששווה לשלם כדי לקבל אבטלה נמוכה.

פלפס ופרידמן: מעט לאחר מכן, הכלכלנים אדמונד פלפס ומילטון פרידמן טענו שהאמונה שאפשר לבחור בין אבטלה לאינפלציה היא שגויה. הטעות של הכלכלנים הקיינסיאנים, הם טענו, היא שהאינפלציה תישאר ברמה קבועה. אולם, האינפלציה תגרום לשחיקת השכר של העובדים, וזה יגרום להם לבקש העלאת שכר, שתגרום לעוד העלאת מחירים, וכך יווצר מעגל קסמים שיוביל לאינפלציה משתוללת.

הם הסיקו מכך שיש שיעור אבטלה מסוים שלא ניתן להקטין אותו ע"י הגדלת הביקוש מבלי להיכנס לסחרור אינפלציוני. פרידמן כינה את שיעור האבטלה הזה "שיעור האבטלה הטבעי". התובנה הזו הייתה אחד הנימוקים מרכזיים להחלטה להעניק לכל אחד מהם את פרס הבנק המרכזי השבדי לכלכלה (המכונה בטעות פרס נובל לכלכלה).

פרידמן אמנם טען שאי אפשר להקטין את שיעור האבטלה הטבעי באמצעות הגדלת הביקוש, אבל הוא טען שאפשר להקטין אותו באמצעים אחרים: אם המדינה תפעל לסילוק גורמים שמגדילים את כוח המיקוח של העובדים, היכולת של העובדים לדרוש העלאות משכורת תקטן, ולכן יהיה אפשר להקטין את האבטלה יותר מבלי לגרום לאינפלציה. זה היה אחד מהטיעונים שלו נגד איגודי עובדים וחוקים להגנת העובד.

הטיעון הזה של פרידמן נחשב היום לטיעון ימני-שמרני, אבל ניתן לראות אותו גם באור אחר: הטיעון הזה הוא למעשה הודאה בצדקתו של מרקס. הוא אומר שאבטלה היא מאפיין הכרחי של קפיטליזם, ומשמשת כדי להקטין את המשכורות של העובדים. בנוסף, הטיעון הזה אומר שהדרך היחידה להקטין את האבטלה היא לתת למעסיקים שוט אחר נגד העובדים.

שבדיה: כפי שראינו בפוסט על מודל רהן-מיידנר, הכלכלנים של איגוד העובדים השבדי LO הכירו את הקשר בין אבטלה לאינפלציה כבר בשנות הארבעים. אולם, הם הסיקו ממנו מסקנות שונות מאוד.

במקום לוותר ולהשלים עם שיעור אבטלה "טבעי", הם בנו מודל כלכלי אחר, שהתבסס על איגודי עובדים חזקים, ועל הסכמים בינם לבין המעסיקים שהחליפו את התחרות בשוק העבודה. התוצאה הייתה שבמשך עשרים שנה, בין שנות החמישים לשנות השבעים, שבדיה הגיעה לתעסוקה מלאה יחד עם אינפלציה מעט גבוהה, אבל לא קטסטרופלית. במילותיו של רודולף מיידנר, אחד מהוגי המודל:

"אין כזה דבר שיעור טבעי של אבטלה. רמת התעסוקה והאבטלה מושפעת משמעותית ממה שהממשלה עושה. זו תוצאה של המדיניות הכלכלית… יציבות מחירים ותעסוקה מלאה אינן מטרות בלתי-תואמות".

הערה לסיכום: אחד מהדברים שההיסטוריה הזו מדגימה הוא הקשר בין ההמלצות של כלכלנים לאידיאולוגיה שלהם.
קרל מרקס, מילטון פרידמן, ורודולף מיידנר האמינו בתיאוריות דומות על הסיבות לאבטלה. עבור מרקס, המסקנה הייתה שצריך להחליף את הקפיטליזם בקומוניזם. עבור פרידמן, המסקנה הייתה שצריך להחליש את איגודי העובדים. עבור מיידנר, המסקנה הייתה שצריך איגודי עובדים חזקים, הסכמים קיבוציים רחבים והתערבות ממשלתית מסיבית. זו עוד דוגמה לכך שצריך להתייחס מאוד בביקורתיות להמלצות של כלכלנים.

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “שוק העבודה

  1. […] עוזרת לעובד, למעסיק, ולמשלם המיסים להתגבר על חיכוכים מוכרים ומובנים היטב שפוגעים ביעילות של שוק העבודה, בעיקר – היעדר […]

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s