מחיר השוק

"אם אתה מקדיש תשע דקות מזמנך כדי לחסוך דולר, אתה עובד עבור פחות משכר המינימום" (רנדל מונרו, xkcd)

"פלנט התנגד לכל התכניות… לתאם את הייצור התעשייתי באמצעות איזשהי צורה של תכנון. התחרות, טען פלנט, הפועלת דרך מערכת המחירים, תעשה את כל התיאום הנדרש. ובכל זאת היה לנו גורם ייצור – ההנהלה – שהתפקיד שלו היה לתאם. מדוע היינו צריכים אותו אם מערכת המחירים סיפקה את כל התכנון הנחוץ?" (רונלד קואס, הרצאת פרס נובל לכלכלה)

כמו שכולנו יודעים מחיי היום יום, קניה בשוק דורשת מאמץ: צריך לחפש את המוצר שאנחנו רוצים, להשוות מחירים, לבדוק את האיכות, להתמקח, ולפעמים גם לנסח חוזים ולחתום עליהם. בדרך כלל, בדיונים על כלכלת שוק, אנשים מתעלמים מהעלות הזו של השוק ומניחים שהיא זניחה. עם זאת, המחקר בכלכלה מעלה שלעלויות האלה יש חשיבות רבה, והן יכולות להשפיע על התחרות ולגרום לכשלי שוק. היום נדבר על הרעיונות הבסיסיים של המחקר הזה.

עלויות חיפוש:
בואו נתחיל מלדבר על מה שמכונה "עלויות חיפוש" – המאמץ שאנחנו משקיעים כדי למצוא את המוצר שאנחנו רוצים וכדי להשוות מחירים. אחד מהטיעונים התיאורטיים המעניינים בכלכלה, המכונה "פרדוקס דימונד", מראה שאפילו עלויות חיפוש קטנות יכולות להרוס לחלוטין את התחרות בשוק.

הטיעון הבסיסי הוא פשוט: בואו נדמיין אנשים שרוצים לקנות כיסא, וששוק הכיסאות הוא תחרותי – יש המון חנות שמציעות כיסאות למכירה. בואו נניח גם שהזמן והמאמץ שצריך כדי לחפש כיסא בשוק הם די קטנים – נניח שהם שקולים למחיר של עשר אגורות.
כעת, בעל חנות בשוק חושב לעצמו "אם אני אעלה את המחיר בחמש אגורות, אף אחד מהלקוחות שלי לא יברח – הרי רק לחפש כיסא אחר יעלה להם פי שניים מזה". בעל החנות מחליט אם כן להעלות את המחיר בחמש אגורות. הבעיה היא שכל המוכרים בשוק חושבים ככה, ולכן כולם מעלים את המחיר בחמש אגורות. התוצאה היא שמחיר השוק יעלה בחמש אגורות. התהליך הזה יכול לחזור על עצמו שוב ושוב, ומחיר השוק יעלה שוב ושוב, עד שכיסא בשוק יעלה בדיוק כפי שהוא היה עולה בשוק מונופוליסטי.

פרדוקס דימונד הוא טיעון תיאורטי. הוא מניח מודל מאוד פשטני של השוק, ואף אחד לא טוען שתופעה קיצונית כל כך אכן מתרחשת בשווקים אמיתיים. עם זאת, מה שהפרדוקס מראה הוא שכשלוקחים בחשבון את עלויות החיפוש, זה כבר לא ברור איך התחרות בשוק עובדת. אפילו בשוק תחרותי, זה לא ברור האם התחרות באמת גורמת לכל יצרן להוריד את המחיר למינימום האפשרי, או שהיצרנים בכל זאת יכולים להעלות מחירים.

בפרט, בשווקים שבהם עלויות החיפוש גדולות, ייתכן מאוד שהשוק יתנהל בצורה מאוד לא יעילה אפילו אם הוא תחרותי. מאז שנות השבעים, כלכלנים חקרו את הרעיון הזה במגוון מודלים תיאורטיים, ובשנת 2010 הוענק על המחקר הזה פרס נובל לכלכלה לפטר דימונד (שעל שמו קרוי הפרדוקס), דייל מורטנסן, וכריסטופר פיסארידס.

ההשלכות החשובות ביותר של המחקר על עלויות חיפוש הן על שוק העבודה – מבחינת העובד הממוצע, חיפוש עבודה חדשה הוא עניין יקר שמצריך הרבה זמן ומאמץ. אחת מההשלכות של זה על שוק העבודה היא שמעסיקים יכולים לשלם לעובדים משכורת נמוכה יותר מהתרומה האמיתית שלהם. על שוק העבודה נדבר בפוסט הבא, אבל למחקר על עלויות חיפוש יש השלכות גם לשווקים אחרים שבהם חיפוש הוא עניין מסובך – למשל, שוק הדיור.

פיקוח על שוק שכירות הדירות: אחת הדוגמאות החשובות לשוק עם עלויות חיפוש גבוהות הוא שוק שכירות הדירות. לחפש דירה זה עניין מסובך וקשה, וזה נותן לבעלי הדירות יתרון משמעותי על הדיירים במו"מ ביניהם. הכוח של בעלי הדירות מאפשר להם בין השאר להשכיר את הדירה במחיר גבוה יותר מאשר אילו התחרות הייתה מושלמת, ולקבוע בחוזה תנאים שמיטיבים איתם על חשבון הדיירים. פיקוח ממשלתי על שוק השכירות יכול להוריד את שכר הדירה ולקבוע תנאים טובים יותר עבור הדיירים, ופיקוח כזה אמנם קיים במדינות רבות בעולם.

באופן מסורתי, רוב הכלכלנים מתנגדים לפיקוח על שכר הדירה, כחלק מההתנגדות הכללית לפיקוח על מחירים. למעשה, ספרי "מבוא לכלכלה" רבים מציגים פיקוח על שכר דירה כדוגמה לבעיות בפיקוח על מחירים.
הטיעון הבסיסי הולך ככה: פיקוח אולי מוריד את שכר הדירה, אבל הוא פוגע בתמריץ של בעלי דירות להשכיר אותן, ובתמריץ של קבלנים לבנות דירות חדשות. לכן, בטווח הארוך הפיקוח יוצר מחסור בדירות, וזה פוגע בסופו של דבר באלה שלא מצליחים למצוא דירה. מעבר לזה, הפיקוח גם פוגע בתמריץ לתחזק את הדירות, וזה גורם למצב הדירות להידרדר ולפגיעה בדיירים.
הטיעון הזה נגד פיקוח על שכר הדירה הוא לא רק תיאורטי: תרחישים מהסוג הזה אכן התרחשו במקומות שונים ברחבי העולם לאחר מלחמת העולם השניה, וניו יורק היא דוגמה מפורסמת לכך.

עם זאת, הטיעון הזה הוא נכון רק כשמדברים על שיטות פיקוח "טיפשות", שקובעות חסם מוחלט על שכר הדירה. שיטות כאלה מכונות "שיטות מדור ראשון". היום השיטות האלה הוחלפו בשיטות חכמות יותר "מדור שני" (second-generation rent-controls), שדואגות לתת תמריצים לבניית דירות ולתחזוקה שלהן. למשל, השיטות האלה בדרך כלל כוללות פטור מפיקוח לדירות חדשות, והקלה בפיקוח לדירות משופצות. היום, חלק מהכלכלנים המתמחים בשוק הדיור מאמינים שפיקוח על שכר דירה עשוי להועיל לשוק, או לפחות לא להזיק, אם הוא מעוצב בצורה חכמה. אפשר לקרוא על זה עוד במאמר הזה, ובמאמר הזה.

עלויות עסקה:
בשנת 1937, הכלכלן רונלד קואס העלה את השאלה הבאה: אם השוק החופשי עובד כל כך טוב, למה חברות פרטיות לא משתמשות בשוק כדי להקצות את המשאבים הפנימיים שלהן? למעשה, למה אנחנו צריכים חברות בכלל? הרי היה אפשר לדמיין מצב שבו כל האזרחים פועלים בשוק כעצמאים? התשובה שקואס הציע לשאלה התבססה על עלויות עסקה: ניסוח חוזים והאכיפה שלהם הם עניין יקר, ואם כל האזרחים היו פועלים כעצמאים בשוק, עלויות העסקה היו עצומות.
ע"פ הטיעון הזה, קיומן של חברות פרטיות הוא דרך לצמצם את עלויות העסקה, משום שבתוך כל חברה, ההחלטות מתקבלות בצורה היררכית, ולא דרך השוק.

אם כן, מדוע בכלל משתמשים בשוק, במקום בתכנון מרכזי היררכי? התשובה היא שגם לקבלת החלטות היררכית יש מחיר – בעית התמריצים: כפי שראינו בפוסט הקודם, במנגנון היררכי, קשה לפקח על מנהלים, והם הרבה פעמים מעדיפים לקדם את האינטרסים הפרטיים שלהם במקום את האינטרס של החברה.
קואס והכלכלנים שבאו בעקבותיו פיתחו תיאוריה המסבירה שבכלכלה יעילה, חלק מהפעולות יתבצעו דרך השוק וחלק דרך מנגנונים היררכיים (כמו חברות פרטיות). השאלה איזה מנגנון הוא טוב יותר לביצוע משימה מסוימת תלויה בשאלה, האם עלויות העסקה הן גדולות יותר או קטנות יותר מהמחיר שבעית התמריצים יוצרת. על ייסוד התיאוריה הזו הוענק לקואס פרס נובל לכלכלה לשנת 1991.

כדי להבין את הרעיון הזה יותר טוב, בואו נדבר יותר בפירוט על העלויות של ביצוע עסקאות בשוק. העלויות הברורות ביותר של עסקאות הן העלויות ה"ישירות" – עלויות החיפוש ומחקר השוק, המשאבים שצריך להשקיע במיקוח, העלות של עורכי הדין בניסוח החוזים, וכו' – אבל העלויות האלה הן רק קצה הקרחון. העלות האמיתית של עסקאות נוצרת כאשר חברות מכוננות ביניהן יחסים לטווח ארוך, וצריכות להשקיע ביחסים האלה. במצב כזה, החברות הופכות לתלויות זו בזו, וזה הופך את היחסים ביניהן להרבה יותר מורכבים.

הדוגמה הקלאסית למצב כזה היא תחנת כוח המחזיקה במכרה פחם, ורוצה להסיע את הפחם מהמכרה לתחנת הכוח. לצורך הזה, היא עושה עסקה עם חברת רכבות: חברת הרכבות תסלול מסילה בין המכרה לתחנה, ותפעיל רכבות שיסיעו את הפחם אל התחנה. מרגע שהעסקה נחתמת והמסילה נסללת, תחנת הכוח מפתחת תלות בחברת הרכבות כדי להסיע את הפחם לתחנה. התלות הזו יוצרת עלויות נוספות עבור תחנת הכוח:

אכיפת החוזה: מה יקרה אם חברת הרכבות תחליט להפר את החוזה? נאמר, מה אם היא תחליט לספק שירות גרוע יותר או רכבות בתדירות נמוכה יותר מהנדרש בחוזה? תחנת הכוח יכולה אמנם לתבוע אותה בבית משפט, אולם המשפט יקח זמן, ובזמן הזה תחנת הכוח תקבל שירות גרוע שעלול לעלות לה הרבה כסף. למעשה, זה יכול להיות אפילו יותר גרוע: ייתכן שההחלטה לתבוע תגרום לחברת הרכבות לדרדר את השירות עוד יותר.
לסיכון הזה צריך להוסיף סיכון נוסף: מה יקרה אם חברת הרכבות תפשוט את הרגל ותפסיק לספק את השירות? במקרה הזה, עלול להיגרם לתחנת הכוח נזק רב, ואי אפשר יהיה אפילו לתבוע את חברת הרכבות.

זו דוגמה לבעיה כללית בעסקאות מהסוג הזה: ברגע שחברות מפתחות תלות אחת בשניה, הרבה יותר קשה לאכוף את החוזה, וזה עשוי להעמיד את החברות בפני סיכון משמעותי.
ע"פ התיאוריה של עלויות עסקה, כאשר הסיכון הכרוך באכיפת החוזה גבוה מדי, חברות יחליטו לוותר על העסקה ולעשות את העבודה בעצמן. בדוגמה שלנו, ייתכן שתחנת הכוח תחליט להקים מערכת הסעה משל עצמה, במקום לחתום על עסקה מול חברת הרכבות.

חוזים לא-שלמים: נניח שיש עליה חדה ולא צפויה בביקוש לחשמל, ותחנת הכוח רוצה להעביר הרבה יותר פחם ממה שסוכם בחוזה המקורי. כדי לעשות את זה, היא צריכה לפתוח מחדש את המו"מ מול חברת הרכבות. אולם, הפעם חברת הרכבות נמצאת בעמדת כוח, משום שתחנת הכוח לא יכולה לעבור לחברת רכבות אחרת, לפחות לא בפרק זמן קצר.
למעשה, מנקודת המבט של תחנת הכוח, חברת הרכבות היא מונופול. לכן, חברת הרכבות תוכל להכריח את תחנת הכוח לשלם הרבה יותר מבעבר.

גם כאן, מדובר בבעיה כללית: העתיד אינו ודאי, ותמיד יכולות להיות הפתעות. לכן, זה בלתי אפשרי לכתוב חוזה שיתאים לכל התרחישים האפשריים בעתיד. כשמתרחשת הפתעה, החברות צריכות לנהל שוב משא ומתן ביניהן על איך להתמודד עם המצב החדש.
אולם, כאשר חברה אחת תלויה בחברה השניה, המו"מ ביניהן כבר לא מתנהל בשוק תחרותי – מעשית, החברה השניה היא מונופול מבחינת החברה הראשונה. במצב כזה, החברה השניה יכולה לנצל את מעמדה המונופולי כדי להשיג עסקה שטובה עבורה אבל רעה לחברה הראשונה. גם כאן, ע"פ התיאוריה של עלויות עסקה, אם האי-ודאות לגבי העתיד יוצרת סיכון גבוה מדי, חברות יחליטו לוותר על העסקה ולעשות את העבודה בעצמן.

פיקוח על ביצוע החוזה: עלות נוספת מגיעה מהצורך של החברה הראשונה לפקח על החברה השניה כדי לוודא שהיא לא מפרה את החוזה. העלות הזו לא מופיעה בדוגמה שלנו – זה קל לדעת אם הפחם הגיע ליעדו – אבל היא מופיעה במצבים אחרים.
לפעמים, קל יותר לחברה לפקח על העובדים של עצמה ולוודא שהם עושים את העבודה מאשר לפקח על חברה חיצונית. במקרה כזה, ייתכן שהחברה תחליט לבצע את העבודה בעצמה.

ההשלכות של עלויות עסקה להפרטה:
כמו שחברה פרטית צריכה להחליט איזה פרויקטים היא מבצעת בעצמה ואיזה היא קונה בשוק, גם המדינה ניצבת מול הדילמה הזו – למעשה, זו בדיוק השאלה של הפרטה. כשדנים בשאלה האם כדאי להפריט שירות ממשלתי מסוים, חשוב לשאול האם עלויות העסקה שדיברנו עליהן קודם עלולות לגרום לבעיות? הנה מספר דוגמאות רלוונטיות:

חוזרי מנכ"ל במשרד החינוך: העיתונאי שאול אמסטרדמסקי תיאר בבלוג המצוין שלו את ההפרטה של כתיבת חוזרי המנכ"ל של משרד החינוך. חוזרי המנכ"ל הם ההוראות שמשרד החינוך מוריד לשטח, והם למעשה הדרך שבה הוא מתווה את המדיניות שלו. המכרז לכתיבת חוזרי המנכ"ל קובע שבאחריות הקבלן לקיים ישיבות עם הגורמים המקצועיים, לקבל החלטות, ולכתוב את ההוראות החדשות – למעשה, המשמעות היא שמשרד החינוך מעביר לקבלן את המשימה של קביעת המדיניות עצמה.

לדעתי, ההפרטה הזו היא דוגמה קיצונית להפרטה שסובלת מעלויות עסקה. לאחר שהמשימה של קביעת המדיניות תופרט, קשה להאמין שמשרד החינוך יוכל לפקח על ביצוע החוזה או לאכוף אותו: ראשית, המכרז קובע שזהו תפקידו הקבלן לאסוף את המידע הדרוש כדי להחליט על המדיניות הרצויה, וממילא אין למשרד החינוך דרך לדעת האם המדיניות שהקבלן החליט עליה היא המדיניות הרצויה או לא. שנית, לאחר שההפרטה תתבצע, הקבלן יהפוך למונופול מבחינת משרד החינוך – משום שבשלב הזה, משרד החינוך יאבד את היכולת המקצועית להתוות מדיניות בעצמו, או לשפוט את היכולת של המתחרים להציע מדיניות.

הפרטה של שירותי שיקום לנפגעי נפש: אחד משירותי הרווחה שמדינת ישראל הפריטה הוא הפעלתם של הוסטלים לטיפול בנפגעי נפש – אנשים בעלי בעיות נפשיות הדורשות טיפול שיקומי, למשל סכיזופרניה. גם כאן, מדובר בהפרטה שאין שום דרך לפקח על היישום שלה. אם מפעילי השירות יחרגו מהתנאים שהמדינה קבעה, היחידים שיוכלו להתלונן על כך יהיו המטופלים – ולמדינה יהיה קשה להסתמך על העדות שלהם.

משבר החשמל בקליפורניה: האם אפשר להפריט את מערכת החשמל במדינה? החוכמה המקובלת גורסת שרשת החשמל – הכבלים המספקים חשמל לכל בית – היא מונופול טבעי, ולכן חייבת להיות בבעלות הממשלה או בבעלות פרטית תחת רגולציה הדוקה. עם זאת, יש הטוענים שאת ייצור החשמל – תחנות הכוח – אפשר להעביר לידי השוק החופשי, משום שהן אינן חלק מהמונופול הטבעי. לכאורה, אין סיבה שלא תהיה תחרות בין מגוון של תחנות כוח פרטיות.

השאלה הזו עדיין נמצאת בויכוח, אבל אחת מהבעיות הבסיסיות ברעיון הזה היא שלמערכת החשמל יש עלויות עסקה גבוהות: אם מאיזושהי סיבה נגרם מחסור בחשמל או עליה חדה במחירים, העלות של זה למדינה כולה עלולה להיות עצומה. המשמעות היא שאם תחנות הכוח יהיו בידיים פרטיות, לכל תחנת כוח יהיה כוח מיקוח עצום מול המדינה: בכל רגע נתון, היא תוכל לאיים בצמצום אספקת החשמל ולגרום למדינה לנזקים כבדים.
במקרה כזה, המדינה לא תוכל לפנות לתחנות אחרות כדי שישלימו את החסר, משום שלא סביר שלתחנות האלה תהיה הרבה קיבולת עודפת – זה עניין יקר להחזיק קיבולת מבלי לנצל אותה. המסקנה היא שגם ייצור החשמל צריך להיות בבעלות ממשלתית, או לפחות תחת רגולציה הדוקה מאוד.

מדינת קליפורניה למדה על בשרה מה קורה כשמתעלמים מהשיקולים האלה. בסוף שנות ה 90, קליפורניה ניסתה להעביר את ייצור החשמל לשוק תחרותי עם רגולציה נמוכה. בתחילת שנות ה 2000, חלק מהחברות בשוק החלו לנצל את הכוח שלהן ע"י יצירת מחסורים יזומים בחשמל ומניפולציה של המחירים. התוצאה הייתה עליה של 800% במחירי החשמל.
המנכ"ל של חברת אנרון סיפק דוגמה לסכנה בהפרטה כזו, כשאמר בשיחה עם יו"ר רשות החשמל: "זה לא משנה מה המשוגעים שלכם בקליפורניה יעשו, כי לי יש בחורים חכמים שתמיד ימצאו איך לעשות כסף".

הערה: תודה לרעות פרץ על שהפנתה אותי למאמר מעניין על הקשר בין עלויות עסקה והפרטה, שהועיל לי בכתיבת הפוסט.

2 מחשבות על “מחיר השוק

  1. ראשית כל, תודה כרגיל – כל פוסט זהב.
    שנית רציתי להעיר לגבי בעיית עלויות העסקה שההנחה שאם חברה או ממשלה בוחרים להתמודד פנימית עם העסקה הרי שהם נמנעים מתלות מסוכנת בגורם חיצוני היא קצת תמימה. דוגמה מעולה היא בדיוק- חברת החשמל, ברגע שיש רק חברה אחת בין אם היא ממשלתית ובין אם היא תחת רגולציה כבדה, עדיין יש כח לעובדים שלה לאיים בהשבתת השוק ובכך הם בפועל מהווים מונופול. באופן כללי – גוף גדול, במיוחד ממשלתי, לעולם לא יהווה יחידה אטומית. זה כמובן רק מחדד את הנקודה שניסית לעלות, אבל משפיעה על ההחלטות הקונקרטיות הנובעות ממנה.

    • הי אייל,
      אני מסכים איתך על העיקרון – לא רק הפרטה עלולה ליצור עלויות עסקה כאלה.

      במקרה הספציפי של ועד עובדי חברת החשמל, או עובדי שירותים דומים, לא ברור שזה נכון. במדינת ישראל, זכות השביתה כפופה לביקורת של בית הדין לעבודה. אם המדינה סבורה שהעובדים רוצים לנקוט בשביתה לא סבירה, היא יכולה לפנות לבית הדין, ואם הוא משתכנע, הוא אוסר עליהם לשבות. זה קרה מספר פעמים בשנים האחרונות.
      חשוב להבהיר שבית הדין לעבודה עובד מהר מאוד בעניינים האלה – בדרך כלל, הוא מוציא צו המניעה נגד השביתה עוד לפני שהשביתה התחילה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s