בעית התמריצים בשוק הפרטי

"המנהלים של החברות האלה [חברות ציבוריות], בהיותם מנהלים של כסף של אנשים אחרים ולא של עצמם, אי אפשר לצפות שהם ישגיחו עליו באותה דריכות מתוחה שבה השותפים לחברה פרטית שומרים על כספם. הזנחה ונדיבות, אם כן, חייבים להימצא תמיד, פחות או יותר, בניהול של חברות כאלה" (אדם סמית', "עושר האומות")

"ברמת המנהלים – הרמה שבה רוב ההחלטות מתקבלות, ושנראית קריטית לביצועי הארגון – בעיות התמריצים העולות במיזמים גדולים… אינן נראות שונות בהרבה בין מיזמים ציבוריים ומיזמים פרטיים" (ג'וזף שטיגליץ, "סוציאליזם נובל?")

אחד מהטיעונים הנפוצים בדיון הציבורי הוא הטיעון ששירותים ממשלתיים הם בהכרח מסורבלים ולא יעילים, ולכן עדיף שהממשלה תעביר כמה שיותר מהפעילות שלה לחברות פרטיות, שהן יעילות יותר. ע"פ הטיעון הזה, חברות פרטיות מתנהלות ביעילות משום שלבעלי החברות יש תמריץ גדול לדאוג לכך – אחרי הכל, החברות הן רכושם הפרטי והרווחים עוברים אליהם ישירות. לעומת זאת, למנהלים של שירותים ממשלתיים אין שום אינטרס להתנהל באופן יעיל, משום שזה לא הכסף שלהם המונח על הכף, והם לא יראו רווחים מכך שהגוף יתנהל יעיל.

למעשה, לא רק שלמנהל של שירות ממשלתי אין תמריץ להתנהל באופן יעיל – יש לו תמריץ להתנהל באופן לא יעיל: ככל שהשירות יעסיק יותר אנשים ויחלוש על תקציבים גדולים יותר, כך החשיבות של המנהל תגדל. זה יוצר אצל המנהל תמריץ לדרוש יותר עובדים ותקציבים עבור השירות ממה שבאמת נחוץ, ויותר גרוע – להמציא לעצמו משימות חדשות, שאינן באמת נחוצות. כשהאינטרסים של מנהלים שונים מתנגשים, זה יכול לגרום למאבקים ולפוליטיקה פנימית בתוך השירותים הממשלתיים, מה שיגרום להם להתנהל בצורה אפילו פחות יעילה.

בפוסט הזה, אני רוצה לבחון את הטיעון הזה יותר לעומק. אכן, אין ספק שהתופעה הזו היא אכן בעיה קשה של שירותים ממשלתיים. אולם, בחלק הראשון של הפוסט הזה אני אטען שהבעיה הזו היא בעיה קשה גם עבור חברות פרטיות. בחלק השני, נעבור לדבר על חברות הנסחרות בבורסה, ונראה ששם המצב אפילו גרוע יותר. לאחר מכן נדבר על השאלה האם לשוק הפרטי אכן יש בכלל יתרונות על הממשלה מבחינת התמריצים, ועד כמה התחרות עוזרת בעניין. לבסוף, נדבר על החשיבות של תמריצים לא כספיים.

חברות פרטיות:
לבעלים של חברה פרטית אכן יש אינטרס לדאוג שהחברה שלו תתנהל באופן יעיל ככל האפשר. לעומת זאת, לכל שאר העובדים בחברה שלו אין אינטרס כזה: החברה לא שייכת להם, והם לא יראו רווחים מכך שהחברה תצליח. אם כן, על מנת שהחברה תתנהל ביעילות, הבעלים צריך להיות מסוגל לפקח על העובדים ולודא שהם אכן עובדים טוב. האם הוא מסוגל לעשות את זה?

בחברה קטנה, המעסיקה עשרות בודדות של עובדים, יתכן מאוד שהבעלים אכן מסוגל לפקח על העובדים שלו באפקטיביות. אולם, חברות כאלה הן מיעוט. למשל, בארה"ב ב 2007, חברות המעסיקות 500 עובדים ומעלה העסיקו יותר מחצי מהעובדים והרוויחו יותר מ 60% מההכנסות. חברות המעסיקות 100 עובדים ומעלה העסיקו כשני שלישים מהעובדים והרוויחו כ 73% מההכנסות (מקור).

בחברה גדולה, לבעלים אין שום סיכוי לפקח על כל העובדים ולנהל אותם. הוא חייב למנות מנהלים שיעבדו תחתיו ויפקחו על העובדים. לכאורה, זה פותר את הבעיה – הבעלים יכול לפקח על המנהלים הבכירים, הם יכולים לפקח על הזוטרים, וכך הלאה.
למעשה, היכולת של הבעלים לפקח על המנהלים הכפופים לו היא מאוד מוגבלת. התפקיד של המנהלים הוא לקבל החלטות, ולצורך זה הם צריכים לאסוף מידע ולהפעיל שיקול דעת. כדי לפקח על המנהלים, הבעלים צריך לעקוב אחר ההחלטות שהם מקבלים ולבדוק את האיכות שלהן. אולם, הבעלים מתקשה לעשות זאת ממספר סיבות, בין השאר:

  • בדרך כלל אין לבעלים את המידע שהמנהלים השתמשו בו כדי לקבל את ההחלטות. הוא יכול לבקש את המידע מהמנהלים, אולם יש להם תמריץ להסתיר ממנו מידע שיגרום להם להיראות רע.
  • אפילו אם לבעלים היה את המידע, ההחלטות השונות הן לרוב עניין של שיקול דעת. לכן, גם אם מנהל קיבל החלטה שבדיעבד התבררה כגרועה, קשה לבעלים לדעת האם זה קרה בגלל שהמנהל כשל בתפקידו, או שהמנהל הפעיל שיקול דעת סביר אך סבל ממזל רע.
  • לבסוף, חלק גדול מההחלטות בחברה לא מתקבלות ע"י מנהל אחד, אלא מתקבלות במשותף ע"י מספר מנהלים. לכן, אפילו אם התקבלה החלטה גרועה, הרבה פעמים קשה לדעת מי מהמנהלים אשם בה.

כל הסיבות האלה רלוונטיות לא רק עבור היכולת של הבעלים לפקח על המנהלים הבכירים, אלא גם עבור היכולת של כל מנהל בחברה לפקח על המנהלים הכפופים לו. לכן, כל שרשרת הפיקוח סובלת מקשיים, וקשה לצפות שהיא תעבוד היטב.

למעשה, המצב הוא אפילו יותר גרוע: התמריצים של המנהלים בחברה פרטית (מלבד הבעלים) זהים לחלוטין לתמריצים של מנהלים בשירותים ממשלתיים. יש להם אינטרס להגדיל ככל האפשר את התקציבים שלהם ואת מספר העובדים שלהם, כל עוד אי אפשר לתפוס אותם בחוסר יעילות. לכן, עצם היותה של החברה בבעלות פרטית לא מבטיח שהיא תעבוד באופן יעיל.

חברות ציבוריות:
בואו נעבור לדבר על חברות ציבוריות, כלומר, חברות הנסחרות בבורסה ושייכות לבעלי המניות שלהן. חברות ציבוריות מנוהלות ע"י מנכ"ל, הממונה ע"י הדירקטוריון. הדירקטוריון הוא ועדה של נציגים הנבחרים בבחירות ע"י בעלי המניות, ומתכנס מדי פעם כדי לפקח על המנכ"ל. לפי הערכה אחת, בארה"ב החברות הציבוריות מעסיקות כמחצית מהשכירים.

בחברות ציבוריות, המנכ"ל הוא לא הבעלים, ולכן אין לו אינטרס ישיר שהחברה תתנהל ביעילות. לכן, כל בעיות התמריצים וקשיי הפיקוח שמנינו קודם תקפים גם לגביו. למעשה, המצב הוא אפילו יותר גרוע:

  • מי שמפקח על המנכ"ל הוא הדירקטוריון, שחבריו הם אינם בעלי החברה, ולכן גם להם אין אינטרס ישיר שהחברה תתנהל ביעילות.
  • בנוסף, חברי הדירקטוריון ממונים הרבה פעמים לפי המלצת המנכ"ל, ואין להם אינטרס לצאת נגדו.
  • לבסוף, חברי הדירקטוריון אינם עובדים בחברה באופן קבוע, מתכנסים רק מדי פעם, ולא מעורבים בפרטים של מה שקורה בחברה. לכן, אפילו אם חברי הדירקטוריון רוצים לפקח על המנכ"ל כראוי, הם מתקשים לעשות זאת באופן אפקטיבי.

לכאורה, בעלי המניות אמורים לפקח על הדירקטוריון, ולדאוג שהוא עושה את עבודתו נאמנה. בפועל, כל אחד מבעלי המניות מחזיק רק במספר קטן של מניות, ויש לו רק אינטרס קטן בכך שהחברה תתנהל ביעילות. האינטרס הקטן הזה בדרך כלל לא מצדיק את המאמץ הנדרש כדי לפקח באופן אפקטיבי על הדירקטוריון ועל המנכ"ל.
למעשה, אין הבדל גדול בין מנכ"ל של חברה ציבורית למנהל של שירות ממשלתי: הראשון ממונה ע"י דירקטוריון הנבחר בבחירות בין בעלי המניות, והשני ממונה ע"י ממשלה הנבחרת בבחירות בין האזרחים.

בעבר, כלכלנים הציעו שני מנגנונים נוספים כדי לתמרץ את המנכ"לים לפעול לטובת בעלי המניות: תמריצי מניות (incentive stock options), והשתלטויות (takeovers). בפועל, הסתבר שהמנגנונים האלה אינם אפקטיביים מאוד. בואו נדבר עליהם קצת יותר.

תמריצי מניות: בדרך כלל, המנכ"ל והמנהלים הבכירים מקבלים מניות בחברה (או ליתר דיוק, "אופציות"). לכאורה, העובדה שהמנכ"ל מחזיק במניות של החברה אמורה לתת לו תמריץ חזק לפעול כדי שמחיר המניה יעלה – ככל שהמניה תעלה, כך המנכ"ל ירוויח יותר.

למעשה, התמריץ הזה הוא לא מאוד אפקטיבי. הסיבה היא שלמנכ"ל יש רק השפעה חלקית על המחיר של המניה. בדרך כלל, התנודות במחיר המניה מושפעות מאוד מהמצב הכללי של השוק: אם השוק כולו נמצא בעליה, הערך של המניה יעלה אפילו אם המנכ"ל יתפקד גרוע. אם השוק נמצא בירידה, הערך של המניה ירד אפילו אם המנכ"ל יתפקד טוב.
לכן, למנכ"ל יש הרבה פעמים תמריץ לפעול לפי האינטרסים הפרטיים שלו, גם בניגוד לטובת החברה, משום שהוא יודע שממילא התגמול שהוא יקבל מהמניות שלו לא בהכרח ייפגע. הקומיקס דילברט תיאר את התופעה יפה כאן וכאן.

לכאורה, חברות היו יכולות לפתור את הבעיה הזו בקלות: במקום להעניק למנכ"ל מניות, הן היו יכולות להעניק למנכ"ל בונוס שגובהו תלוי בביצועים של המניה ביחס לביצועים של השוק כולו. למעשה, חברות כמעט אף פעם לא עושות את זה. הסיבה היא שבדרך כלל למנכ"ל יש השפעה רבה על התגמול שהוא מקבל, והוא יכול למנוע את ביצועם של רעיונות מהסוג הזה (עוד על כך בהמשך).

השתלטויות: התיאוריה של השתלטויות הולכת ככה. נניח שהמנכ"ל כושל בתפקידו, והדירקטוריון נמנע מלהדיח אותו. כתוצאה מכך, המחיר של המניה של החברה יורד. בשלב הזה, משקיעים חיצוניים יזהו שמחיר המניה נמוך יותר מהפוטנציאל שהוא יכול להגיע אליו. המשקיעים האלה יקנו את מניות החברה, ישתלטו עליה, ויחליפו את הדירקטוריון והמנכ"ל באנשים מוכשרים יותר. כתוצאה מכך, החברה תתיעל, ערך המניה יעלה והמשקיעים יתוגמלו על המאמץ שלהם.

עם זאת, יש מספר סיבות טובות מדוע לא כדאי לסמוך על השתלטויות כאלה: סיבה אחת היא שלמשקיעים חיצוניים קשה לדעת האם מחיר המניה נמוך בגלל שהמנכ"ל כושל, או בגלל שהחברה באמת שווה מעט וסובלת מבעיות מהותיות. סיבה שניה היא שלמנכ"לים יש מגוון טקטיקות להתגוננות מפני השתלטויות עוינות.
סיבה שלישית היא שאם בעלי המניות הנוכחיים מאמינים שההשתלטות תעלה את מחיר המניה, אין להם שום אינטרס למכור את המניה שלהם למשקיעים המשתלטים – לכל בעל מניות בודד עדיף לחכות עד לאחר ההשתלטות ולמכור את המניות שלו לאחר שמחירן יעלה. אולם, אם כולם יפעלו כך, ההשתלטות לא תצא לפועל.

הערה על בעלי שליטה: עד עכשיו דיברנו על חברות ציבוריות שהמניות שלהן מפוזרות בין הרבה בעלי מניות קטנים. זה לא תמיד המצב: בחלק מהחברות הציבוריות, בעל מניות אחד מחזיק בחלק גדול מהמניות, וזה מאפשר לו לשלוט בפועל על החברה.
זה עשוי לפתור את בעית התמריצים של המנכ"ל, משום שעכשיו יש לבעל השליטה תמריץ חזק לפקח על המנכ"ל. אולם, קיומו של בעל שליטה יוצר בעיות תמריצים אחרות: לבעל השליטה יש אינטרס להשתמש בחברה כדי לקדם את האינטרסים שלו על חשבון שאר בעלי המניות.
למשל, בעל השליטה עשוי לגרום לחברה לעשות עסקאות עם חברה אחרת הנמצאת בבעלותו המלאה, באופן שיגרום הפסדים לחברה אבל ישתלם לחברה השניה. בעיות מהסוג הזה עומדות במרכז הדיון על ה"פירמידות" והריכוזיות במשק הישראלי. כדי לא להאריך את הפוסט עוד יותר, אני לא אכנס לנושא הזה.

הנזקים הנגרמים לחברות ציבוריות:
אם כן, ראינו שבחברות ציבוריות, למנכ"ל הרבה פעמים אין אינטרס חזק לנהל את החברה ביעילות. מה ההשלכות המעשיות של זה?
באופן כללי, קשה למדוד את הנזק שנגרם מהתמריצים הפגומים של המנכ"ל, מאותן סיבות שקשה לפקח עליו: חסר לנו מידע, וקשה לנו להבחין בין טעויות סבירות בשיקול הדעת לבין החלטות שמתקבלות כתוצאה מתמריצים גרועים. עם זאת, יש כמה דוגמאות שעבורן קיימים טיעונים משכנעים לכך שהתמריצים הפגומים של המנכ"ל גורמים נזק: שכר המנכ"לים, בניית אימפריות, ופרדוקסי מס.

שכר המנכ"לים: מאז שנות השמונים עד תחילת שנות האלפיים, שכר המנכ"לים בחברות ציבוריות בארה"ב גדל בקצב מסחרר. ע"פ אחת ההערכות, בין שנות החמישים לשנות השבעים שכר המנכ"לים בחברות הגדולות בארה"ב היה בערך פי 40 מהשכר הממוצע, אולם בתחילת שנות ה 2000 הוא גדל לפי 160 מהשכר הממוצע. העליה הזו לא מוסברת ע"י העליה ברווחיות של החברות, או ע"י ההיצע והביקוש למנכ"לים, והיא הרבה יותר גבוהה מהצמיחה של ארה"ב באותה תקופה.

הסיבות לנסיקה בשכר המנכ"לים נתונות בויכוח, אולם אחד מההסברים המשכנעים לתופעה הוא העובדה שלמנכ"ל יש השפעה גדולה על חבילת השכר שלו, והיכולת של הדירקטוריון ובעלי המניות לפקח עליו היא מאוד קטנה. המאמר הזה נותן סקירה מקיפה על הנושא – בפרט, פרק 5 מפרט את הדרכים שבהן מנכ"לים משפיעים על חבילת השכר שלהם (לא מומלץ לקוראים שלא אוהבים להתעצבן).

העובדה שלמנכ"ל יש השפעה רבה על חבילת השכר שלו לא מסבירה עדיין מדוע השכר עלה דווקא החל בשנות השמונים. בפרט, מדוע המנכ"לים לא העלו את השכר שלהם לפני כן? למעשה, מאז שנות השבעים, הרגולציה על הדירקטוריונים והמנכ"לים התחזקה, ולכן לפי ההיגיון הזה היה אפשר לצפות ששכר המנכ"לים דווקא יקטן בתקופה הזו.
שוב, הנושא נתון בויכוח, אבל אחד מההסברים המעניינים טוען ששורש הבעיה נעוץ במניות שהמנכ"לים מקבלים (ליתר דיוק, אופציות): החל משנות השמונים, מנכ"לים החלו לקבל מניות יותר ויותר כחלק מחבילת השכר שלהם. לכאורה, זה נעשה כדי לתמרץ אותם לפעול לטובת החברה. בפועל, כפי שראינו, זה לא מנגנון יעיל במיוחד למטרה הזו, והסיבה למתן המניות כנראה קשורה יותר להשפעה של המנכ"לים על השכר שלהם. בו זמנית, בשנות ה 80 וה 90, הבורסה האמריקאית כולה נסקה, והעלתה יחד איתה את השווי של המניות של המנכ"לים.
המאמר הזה טוען ששורש הבעיה הוא שלפי חוקי הנהלת החשבונות של ארה"ב, הענקת אופציות לא נרשמת כהוצאה בספרי החשבונות של החברה. זה מאפשר למנכ"לים להעניק לעצמם ולעובדיהם כמות גדולה של אופציות מבלי לעורר זעם בקרב בעלי המניות (אם כי המאמר לא מייחס למנכ"לים כוונת זדון). שוב, רשות הדיבור לדילברט.

בניית אימפריות: מיזוגים בין חברות, ורכישה של חברה אחת ע"י חברה אחרת, הן תופעות מאוד נפוצות בארה"ב. בגל אחד של מיזוגים ב 1999 הגיעה ההוצאה על מיזוגים ורכישות בארה"ב ל 15% מהתוצר. הדבר המוזר הוא שלא ברור שהפעולות האלה אכן משתלמות לחברות, וחלק מהמחקרים בנושא טוענים שבמקרים רבים הן אפילו גורמות נזק. זה מעלה את השאלה מה היא המוטיביציה למיזוגים והרכישות האלו מלכתחילה.

חלק מהתיאוריות טוענות שהסיבה לחלק מהמיזוגים והרכישות היא שהם משרתים את האינטרסים של המנכ"לים, למרות שהם לא משתלמים לבעלי המניות. למשל, אחת מהתיאוריות טוענת שהפעולות האלה נגרמות מ"בניית אימפריות".
לפי התיאוריה הזו, מנכ"לים שואפים להגדיל את הכוח שלהם, את התקציבים שהם שולטים עליהם ואת מספר העובדים שתחתם, בדיוק כמו מנהלים בשירותים הממשלתיים. בעוד שמנהלים בשירותים הממשלתיים מנסים להגדיל את הכוח שלהם ע"י הגדלת התקנים שלהם, המנכ"לים של החברות האמריקאיות עשו זאת באמצעות רכישות של חברות אחרות. סקירה אחת על הנושא אפשר למצוא כאן.

פרדוקסי מס: אחת מהתופעות המוזרות שאובחנו בחברות ציבוריות היא שלפעמים הן מנהלות את ספרי החשבונות שלהן בדרך שגורמת להן לשלם יותר מיסים. כלכלנים ניסו להציע כל מיני הסברים לתופעה. אחד מההסברים האלה הוא שמנכ"לים בוחרים לנהל את ספרי החשבונות בדרך שגורמת להם להיראות הכי טוב בעיני בעלי המניות, למרות שלפעמים הדרך הזו גורמת לחברה לשלם יותר מיסים.

האם לשוק הפרטי יש יתרון של השירותים הממשלתיים?
עד עכשיו ראינו שגם בשוק הפרטי יש בעיות קשות של תמריצים. נשאלת השאלה, האם לחברות בשוק הפרטי יש בכלל איזשהו יתרון על הממשלה בכל מה שקשור לתמריצים? התיאוריה שאני מוצא הכי משכנעת גורסת שלפעמים יש לשוק יתרון, אבל זה לא אומר שהפרטה של שירותים ציבוריים תשפר את רמת התמריצים בהם. לפי התיאוריה הזו, היתרון של השוק הפרטי נעוץ בשתי סיבות: תחרות, ויכולת מדידה.

תחרות: אחד מהטיעונים הנפוצים גורס שמשום שחברות פרטיות צריכות להתחרות בשוק, יש להן תמריץ חזק יותר להתייעל, ולכן הן יהיו יותר יעילות. הטיעון הזה הוא בעיתי: קודם כל, כשדיברנו על ריכוזיות, ראינו שהתחרות בשוק היא לא תמיד קשה כל כך.
מעבר לכך, כפי שראינו בדיון עד עכשיו, שורש הבעיה של התמריצים הוא שקשה לפקח על מנהלים, בין אם בשירות הממשלתי ובין אם בחברות פרטיות. העובדה שחברה פרטית צריכה להתחרות בשוק לא פותרת את הבעיה הזו.

עם זאת, התחרות כן עוזרת במידה מסוימת לפקח על המנהלים, אפילו כשהשוק ריכוזי: הסיבה היא שבעלים של חברה המתחרה בשוק יכול להשוות את הביצועים של המנהלים שלו לביצועים של מנהלים מקבילים בחברות אחרות. אם הם הביצועים שלהם יוצאים גרועים בהשוואה, הוא יכול לפטר אותם או להפעיל עליהם לחץ להשתפר. לעומת זאת, אם לשירות ממשלתי יש מונופול, למנכ"ל השירות אין דרך דומה לפקח על המנהלים שלו ולשפוט את הביצועים שלהם.

כדאי לשים לב שהנקודה החשובה כאן היא לא האם מדובר בחברה פרטית או בשירות ממשלתי, אלא האם יש תחרות או אין תחרות. לפי התיאוריה הזו, חברה פרטית המחזיקה במונופול תסבול מאותן בעיות של תמריצים כמו שירות ממשלתי המחזיק במונופול.
מצד שני, שירות ממשלתי שצריך להתחרות בשירותים ממשלתיים אחרים יוכל להעזר בתחרות כדי לפקח על המנהלים שלו. למשל, משרד החינוך יכול לפקח על מנהלי בתי הספר ע"י השוואת הביצועים של מנהלי בתי ספר דומים. מכל הסיפור הזה נובע שהפרטה של שירות ציבורי היא לא כל כך חשובה ליצירת תמריצים – מה שחשוב הוא יצירת תחרות (אם זה בכלל אפשרי).

יכולת מדידה: כאמור, זה קשה לפקח על מנהלים. עם זאת, לבעלים של חברה פרטית יש לפעמים יכולת למדוד את המנהלים שלו לפי מדדים כמותיים מסוימים. לכן, הבעלים יכול להשתמש במדדים האלה כדי לפקח על המנהלים ולבדוק שהם עושים עבודה טובה.

במקרה האידיאלי, הבעלים יכול למדוד ישירות את הרווחים שמחלקה מסוימת מכניסה לחברה, ולשפוט את המנהל של המחלקה לפי הרווחים האלה. אפילו כשמדידה כזו היא לא אפשרית, לפעמים הבעלים יכול להשתמש במדדים פחות טובים, אבל עדיין מועילים, כמו עלויות הייצור של המחלקה, איכות המוצרים שהיא מייצרת, וכו'. בעזרת המדדים האלה, הבעלים יכול לקבל איזשהו מושג לגבי הביצועים של המנהלים.

לעומת זאת, שירותים ממשלתיים בדרך כלל מספקים "מוצרים" כמו חינוך, בריאות, ורווחה, שהרבה יותר קשה למדוד באופן כמותי. אין מדד כמותי טוב לאיכות החינוך שתלמידים מקבלים, לאיכות הטיפול שרופאים נותנים, או להצלחה של עובדת סוציאלית בטיפול בנוער במצוקה. המדדים שבכל זאת משתמשים בהם, כמו ציונים במבחנים או תוחלת החיים, הם מדדים בעייתים מאוד, ואם מסתמכים עליהם יותר מדי הם יכולים ליצור יותר בעיות ממה שהם פותרים.

ההבדל הזה בין חברות בשוק הפרטי לשירותים ממשלתיים אכן עשוי לפעמים לתת יתרון לחברות בשוק, אבל חשוב לשים לב שההבדל נעוץ באופי השירות המסופק, ולא בשאלה האם מדובר בחברה פרטית או בשירות ממשלתי. אם השירות הממשלתי יופרט, זה לא יועיל לו בכלל, משום שבעיות המדידה ישארו בעינן.

תמריצים לא כספיים:
עד עכשיו, הדיון שלנו העמיד פנים כאילו אם לא מפקחים על אנשים ונותנים להם תמריצים כספיים, הם מיד יעשו עבודה גרועה. במציאות, אנשים מונעים לא רק מהרצון בכסף והפחד מפיטורים: הם מונעים גם מנאמנות למעסיק ולעמיתים שלהם, ממוסר עבודה, מאתגר, מתחושת שליחות, או "סתם" מהרצון לעשות עבודה טובה. מהסיבה הזו, חלק מהחברות משקיעות בפיתוח של סביבת עבודה נעימה, בניסיון לבנות נאמנות של העובדים כלפיהן, ובבניית מערכת של קידום מקצועי, במקום להסתמך על פיקוח ואיום על העובדים.

למעשה, ניסויים מסוימים בכלכלה התנהגותית טוענים שבעבודות הדורשות חשיבה, תמריצים כספיים לעובדים הם פחות יעילים מאשר לתת לעובדים אוטונומיה ותחושת משמעות. מחקרים אחרים טוענים שתמריצים כספיים עשויים אפילו לגרום נזק לתמריצים פנימיים מהסוג הזה.
אחד מהניסויים המפורסמים בהקשר הזה עסק בהורים המאחרים לאסוף את ילדיהם מהגן: המחקר בדק האם אפשר להקטין את האיחורים של ההורים ע"י הטלת קנס על איחורים. התוצאה של הניסוי הייתה שהקנסות גרמו ליותר איחורים, משום שתשלום הקנס סילק את תחושת האשמה של ההורים.

כשמדברים על תמריצים מהסוג הזה, אין סיבה עקרונית שלשוק הפרטי יהיה יתרון על הממשלה. להיפך: בשירותים ממשלתיים כמו חינוך, בריאות, או רווחה, עובדים רבים מונעים מתחושת שליחות חזקה הרבה יותר מאשר ברוב המקומות בשוק הפרטי.
בנקודה הזו, הפרטה של השירותים הציבוריים יכולה אפילו לגרום נזק: בתור התחלה, מורה פרטי או רופא פרטי עלולים לפתח תחושת שליחות קטנה יותר מאשר אלה העובדים במגזר הציבורי, משום שהתמריץ הכספי עלול לפגוע בתחושת השליחות.

הבעיה היותר חמורה קשורה לתמריצים של המנהלים של השירותים המופרטים: בעוד שמנהלים בשירות הממשלתי עשויים להיות מונעים מתחושת שליחות, המנהלים בשוק הפרטי נשפטים ע"פ הרווחים שהם מביאים, וזה עשוי לגרום להם לפעול להגדלת הרווחים גם אם זה פוגע בשירות.

בשנים האחרונות, פעילים חברתיים ראו את התופעה הזו שוב ושוב בשירותים חברתיים שהופרטו. בין השאר, הממשלה הפריטה הוסטלים לאוטיסטים ולנפגעי נפש, מוסדות משקמים לנוער במצוקה, והוסטלים לניצולי שואה. שוב ושוב, התברר שבמוסדות המופרטים, המנהלים בוחרים להגדיל את הרווחים ע"י פגיעה בתנאים הניתנים לדיירים, וע"י שכירת עובדים שהם זולים יותר אך פחות מקצועיים. זה נובע בדיוק משום שבשירותים האלה קשה לפקח על המנהלים ע"י מדדים כמותיים, ומצד שני התמריץ להגדיל רווחים מחליף את תחושת השליחות.

סיכום:
בפוסט הזה דנו בטיעון שחברות בשוק הפרטי הן יעילות יותר משירותים ממשלתיים, משום שיש להן תמריצים גדולים יותר להתייעל, ושלכן כדאי למדינה להפריט כמה שיותר מהפעילות שלה.

בהתחלה ראינו שגם בחברות פרטיות יש בעיות תמריצים קשות, ולכן לא ברור שהן יעילות יותר משירותים ממשלתיים. לאחר מכן ראינו שבחברות ציבוריות, הנסחרות בבורסה, המצב אפילו יותר גרוע, והן נשלטות ע"י מנכ"לים שלרוב מקדמים את האינטרס שלהם על חשבון האינטרס של בעלי החברה. ראינו גם שלפעמים יש לשוק הפרטי יתרונות מסוימים על שירותים ממשלתיים, אבל שהיתרונות האלה אינם רלוונטיים לשאלות של הפרטה. לבסוף, ראינו שיש חשיבות רבה לתמריצים לא כספיים, ושהפרטה עשויה לפגוע בהם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s