מידע הוא כוח

"לאחר שבעיות המידע… מובאות בחשבון, כפי שאכן צריך, אי אפשר להניח מראש שהשווקים הם יעילים" (ג'וזף שטיגליץ, "סוציאליזם נובל?")

"משום שאנו יודעים שהשיפוט שלנו הוא חסר תועלת, אנו נוטים לסמוך על השיפוט של שאר העולם שאולי יודע יותר" (ג'ון מיינרד קיינס, "התיאוריה הכללית של תעסוקה, ריבית וכסף")

בשנת 2001, הוחלט להעניק את פרס נובל לכלכלה לג'ורג' אקרלוף, מייקל ספנס, וג'וזף שטיגליץ. ההישג שהקנה להם את הפרס הוא המחקר של התופעה הבאה: בכלכלת שוק, לפעמים חסר לאנשים מידע, ולפעמים לחלק מהאנשים יש יותר מידע מאנשים אחרים.
החל משנות השבעים, אקרלוף, ספנס, שטיגליץ, והכלכלנים שבאו בעקבותיהם, הראו שהתופעה הזו יכולה לגרום למגוון רחב של כשלי שוק שלא נידונו לפני כן. הכשלים האלה הם נפוצים יותר, וקשים יותר לתיקון, מכשלי השוק הקלאסיים עליהם דיברנו בפוסט הקודם.

היום, המחקר בכלכלה העוסק בבעיות של מידע הוא תחום רחב מאוד. בפוסט הזה נדבר על כמה מכשלי השוק הבסיסיים שעולים מהמחקר הזה, ובעיקר על ההשלכות שלהם על שוק ההון ושוק הביטוח.

בחירה שלילית:
הדוגמה הקלאסית היא שוק המכוניות המשומשות. דמיינו שאתם רוצים לקנות מכונית משומשת. כדי לפשט את העניינים, בואו נניח שיש רק שני סוגים של מכוניות משומשות – מכוניות במצב טוב, ומכוניות במצב גרוע. מכונית טובה שווה לכם 40,000 שקלים, והבעלים של המכוניות הטובות ישמחו למכור במחיר הזה. מכונית גרועה שווה לכם 20,000 שקלים, וגם הבעלים של המכוניות הגרועות ישמחו למכור במחיר הזה.
יש רק בעיה אחת: בסיפור הדמיוני שלנו, אין לכם שום דרך לדעת אם מכונית היא טובה או גרועה. לעומת זאת, הבעלים של המכוניות יודעים מה מצב המכונית שלהם. בקיצור, למוכרים יש יותר מידע ממכם.

למה זו בעיה? נניח שאתם מעדיפים לקנות מכונית טובה. אתם מוצאים מישהו שמציע למכור לכם מכונית טובה ומתכוננים לשלם לו 40,000 ש"ח. אבל אז אתם עוצרים לרגע – מה אם המוכר ישקר לכם, וטוען שהמכונית שלו טובה למרות שהיא בעצם גרועה?
אחרי עוד קצת מחשבה, אתם מגיעים למסקנה שעדיף לכם להציע מחיר נמוך יותר – 30,000 ש"ח – כדי לפצות את עצמכם על הסיכון שהמוכר משקר. אתם מתקשרים למוכר ומודיעים לו שאתם מוכנים להציע לו 30,000 שקלים. הוא עונה בקול נעלב שהמכונית שלו שווה יותר מזה, ושבמחיר הזה הוא כבר מעדיף לא למכור.

כעת, אתם במלכוד – מצד אחד, אתם לא יכולים להציע 40,000 ש"ח, משום שאז אתם תפסידו כסף אם ירמו אתכם. מצד שני, אם תציעו 30,000 ש"ח, המוכרים של המכוניות הטובות יסרבו למכור לכם, ותישארו רק עם המכוניות הגרועות.
בסופו של דבר, אתם מבינים שנשארה לכם רק אפשרות אחת – לקנות מכונית גרועה ב 20,000 ש"ח. אם כולם יעשו כמוכם, בעלי המכוניות הטובות יישארו בלי קונים. זה כשל שוק – אם השוק היה יעיל, בעלי המכוניות הטובות היו יכולים למכור אותן.

במציאות, יש כמובן יותר משני סוגים של מכוניות – יש הרבה סוגים והרבה איכויות. אתם גם יכולים לשלוח את המכונית לבדיקה במוסך ולקוות שהיא תמצא את כל הבעיות. לכן, במציאות הכשל הוא פחות קיצוני, אבל הוא עדיין עשוי לגרום לכך שבעלי מכוניות טובות יקבלו פחות ממה שהיו מקבלים לולא היו בעיות מידע. מה שיותר גרוע, חלק מבעלי המכוניות הטובות יעדיפו פשוט לא למכור, למרות שהם היו רוצים למכור תמורת מחיר הוגן.

התופעה הזו מכונה בכלכלה "בחירה שלילית" (adverse selection): מקור הבעיה הוא שפערי המידע גרמו לכם להציע מחיר נמוך של 30,000 ש"ח, וזה הבריח את המוכרים של המכוניות הטובות. במילים אחרות, פערי המידע גרמו ל"בחירה שלילית" במכוניות הגרועות.

בסופו של דבר, עם כל הכבוד לשוק המכוניות המשומשות, ההשפעה שלו על הכלכלה ועל איכות החיים שלנו די נמוכה. אם הבעיה של בחירה שלילית הייתה נגמרת בשוק המכוניות המשומשות, היא לא הייתה צריכה להטריד אותנו יותר מדי. למרבה הצער, זה לא המצב – הבעיה של בחירה שלילית יכולה לגרום לבעיות חמורות בשווקים חשובים כמו שוק הביטוח ושוק ההון.

שוק הביטוח: הרבה פעמים, חברות ביטוח נמצאות באותו מצב שבו הייתם כשניסיתם לקנות מכונית משומשת. הן צריכות למכור ביטוח למגוון של לקוחות. חלק מהלקוחות הם "טובים" – הסיכון שיקרה להם אסון הוא נמוך יחסית. חלק אחר מהלקוחות הם "גרועים" – הסיכון שיקרה להם אסון הוא גבוה יחסית. לפעמים, חברת הביטוח לא יכולה לדעת איזה לקוחות הם טובים ואיזה הם גרועים, אבל הלקוחות יכולים להעריך את הסיכון שלהם יותר טוב.

אם חברת הביטוח הייתה רוצה למכור ביטוח לכולם, היא הייתה צריכה להציע את הפוליסה במחיר "ממוצע", שמכסה גם את הלקוחות הטובים וגם את הלקוחות הגרועים – המחיר הממוצע הזה הוא כמו המחיר של 30,000 שיכלתם להציע קודם תמורת מכונית משומשת. הבעיה היא שאם החברה תציע את הפוליסה במחיר ממוצע, הלקוחות הטובים יחליטו שהמחיר הזה לא משתלם להם, ולא יקנו את הפוליסה – כמו שבעלי המכוניות הטובות לא רצו למכור לכם ב 30,000 ש"ח. התוצאה תהיה שהחברה תיתקע רק עם הלקוחות הגרועים, ואילו הלקוחות הטובים לא יצליחו לקנות ביטוח – כמו שבעלי המכוניות הטובות לא הצליחו למכור את המכונית שלהם.

כמובן, המציאות יותר מורכבת, אבל התוצאה תהיה דומה: חלק מהאנשים לא יוכלו לקנות ביטוח שמשתלם להם, וחלק אחר ישלם יותר ממה שהוא היה יכול לשלם אחרת. לפעמים יש לחברות ביטוח דרכים לפתור את הבעיה הזו, אבל במקרים אחרים זה קשה יותר.

שוק ההון: בנקים שרוצים להלוות כסף ליזמים נמצאים במצב דומה. יזמים "טובים" יצליחו להחזיר את הכסף בסיכוי גבוה, בעוד שיזמים "גרועים" יפשטו רגל בסיכוי גבוה. יזמים גרועים יהיו מוכנים לשלם ריבית גבוהה יותר מאחרים, משום שממילא בסיכוי גבוה הם יפשטו רגל ולא יצטרכו להחזיר אותה. אם הבנק יציע ריבית "ממוצעת" שתכסה על הסיכונים של שניהם, הריבית הזו עלולה להבריח את היזמים הטובים ולהשאיר רק את הגרועים.

הבעיה של בחירה שלילית בשוק ההון הוצעה כאחד מההסברים לתופעה של מחנק אשראי: אחת מהבעיות במשברים כלכליים היא שהבנקים לא מוכנים להלוות חלק מההון שברשותם, למרות שיש יזמים שרוצים ללוות את ההון הזה, ויהיו מוכנים לשלם ריבית גבוהה עבורו. אם לא הייתה בעיה של בחירה שלילית, הבעיה הייתה נפתרת בקלות – הבנקים היו גובים מהיזמים את הריבית הגבוהה ומלווים להם את הכסף. אולם, בגלל הבחירה השלילית, הבנקים חוששים לעשות את זה – אם הם ידרשו ריבית גבוהה, הם עלולים למשוך יותר יזמים גרועים ולהבריח יזמים טובים. הם מעדיפים להשאיר את הריבית הנמוכה ולהלוות רק ליזמים שנראים טובים יותר.

סיכון מוסרי:
אחד מהדברים המרגיזים בלקחת את המכונית למוסך הוא שאתם לא יודעים אם לסמוך על המוסכניק. ייתכן שהמוסכניק הוא אדם ישר, יאמר לכם את האמת ויתקן רק את מה שצריך. המוסכניק גם עלול להיות נוכל, שימציא בעיות שאין למכונית ויגבה ממכם תשלום מופרך. אם המוסכניק טוען שלאוטו יש בעיה רצינית שדורשת תיקון יקר, אין לכם דרך לדעת מראש אם הוא אומר את האמת או משקר.

זו דוגמה אחת לבעיה כלכלית המכונה "סיכון מוסרי" (moral hazard). הבעיה הזו מתרחשת כשאחד מהצדדים לעסקה לא יכול לבדוק אם הצד השני אכן מקיים אותה כמו שצריך. המוסכניק הוא רק דוגמה אחת מבין רבות – אנחנו סובלים מהבעיה הזו גם עם רופאים, עורכי דין, או אינסטלטורים. דוגמה נוספת היא עיתונים – קשה לדעת אם העיתון מדווח את האמת, או שהוא משקר במטרה להגן על האינטרסים של המפרסמים.

גם כאן, בעית הסיכון המוסרי היא חשובה במיוחד בשוק הביטוח ובשוק ההון. חברות הביטוח סובלות מזה שלקוחות מבוטחים עלולים לקחת סיכונים גדולים יותר, בגלל שהם לא משלמים על הנזק במקרה אסון. לחילופין, לקוח שקנה ביטוח בריאות עלול לבקש מהרופאים לבצע בדיקות יקרות שלא באמת צריך, "רק ליתר ביטחון". בנקים סובלים מכך שיזמים עלולים לקחת סיכונים גדולים יותר אחרי שהבנק כבר הלווה להם את הכסף – אחרי הכל, אם הם יפשטו רגל, רוב הכסף שהם יאבדו ממילא לא שייך להם.

דוגמה אחרת היא העובדה שהמדינה מבטחת את הבנקים מפני פשיטת רגל. בגלל בעית הסיכון המוסרי, הבנקים המבוטחים עלולים לקחת סיכונים גדולים יותר. זו אחת הסיבות שהמדינה צריכה להפעיל רגולציה הדוקה על הבנקים.

קללת המנצח:
דמיינו שהמדינה מציעה למכירה באר גז, ואתם מחליטים להתמודד במכרז יחד עם עוד חמישים מתמודדים. אתם לא בטוחים בדיוק כמה באר הגז הזו שווה, אבל אתם מעריכים שהיא צריכה להיות שווה בסביבות עשרים מיליארד שקלים. לכן, אתם מציעים לשלם למדינה 19 מיליארד שקלים בתקווה להרוויח מיליארד.

כעבור זמן מה, המדינה מודיעה לכם שזכיתם במכרז. בהתחלה אתם שמחים, אבל לאחר מכן אתם פתאום מבינים משהו: אם זכיתם במכרז, זה כנראה אומר שאתם הייתם היחידים, מבין כל המתמודדים, שחשבו שהבאר הזו שווה 20 מיליארד שקלים. כל שאר המתמודדים חשבו שהבאר שווה פחות. מה הסיכוי שאתם צדקתם וחמישים המתמודדים האחרים טעו? אתם פתאום מבינים שכנראה שילמתם יותר מדי.

התופעה הזו מכונה בכלכלה "קללת המנצח" (winner's curse) – כשיש הרבה מתמודדים במכרז על איזשהו נכס, המנצח הוא כנראה זה שהציע יותר ממה שהנכס שווה. לכן, המנצח הוא במובן מסוים "מקולל". במציאות, משקיעים מודעים לבעיה הזו, וכדי להימנע ממנה הם לפעמים מציעים מחיר נמוך יותר ממה שהם חושבים שהנכס באמת שווה. זה אולי מסיר את הקללה מהמנצח, אבל מעביר אותה לבעלים המקורי של הנכס, שעלול לקבל עבור הנכס מחיר נמוך בהרבה מהשווי שלו.

הבעיה הזו גורמת לבעיות בכל מיני מכרזים, ובין השאר השתמשו בה כדי להסביר תופעות בשוק ההון: לדוגמה, תופעה ידועה אחת היא שבמצבים מסוימים, חברות המונפקות בבורסה בפעם הראשונה מרוויחות מההנפקה פחות ממה שהמניות שלהן שוות. אחד מההסברים שהוצעו לתופעה הוא שהמשקיעים נזהרים מקללת המנצח, ולכן מציעים מחירים נמוכים יותר.
דוגמה מעניינת בהקשר הזה היא שבהנפקה של גוגל, החברה הזהירה את המשקיעים במפורש מפני קללת המנצח.

אפקט העדר:
במקרים רבים, כשלאנשים חסר מידע והם לא יודעים מה הדבר הנכון לעשות, יש להם פיתרון פשוט: הם בודקים מה אנשים אחרים עושים, ועושים אותו הדבר. אם אחרים עושים את זה, כנראה שהם יודעים מה הם עושים… כשהרבה אנשים פועלים כך, זה עלול לגרום לאפקט עדר שבו המוני אנשים פועלים על סמך מידע מוטעה.

דוגמה קלאסית היא התופעה המכונה "ריצה לבנק" (bank run): אם אנשים רבים מהרגיל מחליטים למשוך את הכסף שלהם מהבנק, אנשים אחרים עלולים לחשוב – "אם כל כך הרבה אנשים מושכים את הכסף שלהם, אולי הם יודעים משהו שאני לא יודע? אולי הבנק עומד להתמוטט?". זה עלול לגרום לעוד אנשים למשוך את הכסף מהבנק, ואפקט העדר שיווצר עלול לגרום לבנק להתמוטט באמת.
במקרה הזה, יש דרך פשוטה להתמודד עם הבעיה – המדינה מודיעה שהיא מבטחת את הבנק, כך שאף אחד לא צריך לדאוג שהבנק יתמוטט, ואף אחד לא צריך לרוץ לבנק. אולם, כמו שראינו קודם, לפיתרון הזה יש חיסרון משלו – הוא יוצר בעית סיכון מוסרי אצל הבנקים.

דוגמה חשובה אחרת היא הדוגמה של בועות פיננסיות: כשמניה מתחילה לעלות, משקיעים עשויים לחשוב "אולי אחרים יודעים על המניה הזו משהו שאני לא יודע? מוטב שגם אני אקנה את המניה". זה כמובן יגרום למניה לעלות עוד יותר, ולעוד משקיעים לקנות אותה. אפקט העדר עלול להימשך עד שהבועה תתפוצץ.

בשתי הדוגמאות האחרונות יש עוד משהו מעניין: אפילו אם מלכתחילה ידעתם בודאות שהבנק לא מתמוטט, אתם עדיין עלולים לחשוש שאפקט העדר יגרום לבנק להתמוטט, ולכן לרוץ אל הבנק. אפילו אם אתם יודעים שמלכתחילה המניה לא שווה הרבה, אתם מבינים שאפקט העדר עשוי לגרום לה להמשיך לעלות, ולכן שווה לקנות אותה.
זה מדגים בעיה נוספת שקשורה למידע: לפעמים המידע החשוב באמת הוא לא "מה הן העובדות?" אלא "מה אנשים אחרים חושבים על העובדות?". אפילו אם אנשים רבים יודעים את העובדות הנכונות, אבל מאמינים שאנשים אחרים לא יודעים אותן, זה עלול ליצור כשל שוק.

סיכום:
בפוסט הזה ראינו מספר כשלי שוק בסיסיים הנגרמים מבעיות של מידע: בחירה שלילית, סיכון מוסרי, קללת המנצח, ואפקט העדר. כשלי השוק האלה הם רק קצה הקרחון של הבעיות שיכולות להיגרם לשוק כתוצאה מבעיות של מידע, ובפוסטים הבאים נראה בעיות נוספות.

עם זאת, כבר עכשיו אנחנו יכולים לראות דבר חשוב: יש לנו סיבות טובות להטיל ספק בכך ששוק ההון ושוק הביטוח הם יעילים. היות ושני השווקים האלה הם קריטיים לתפקוד יעיל של הכלכלה כולה, זה מטיל ספק גדול על היעילות של השוק החופשי.

2 מחשבות על “מידע הוא כוח

  1. הי אור,
    חלק מהמקרים שאתה מתאר פה למעלה הם לא ממש כשלון של השוק אלא חלק מהתמחור ההוגן שלו.

    לראייה עוד לא מצאתי מכונית במצב טוב שלא נמכרה (הלוואי וכן הייתי עושה אחלה של עסקה :)) – מידע שווה כסף והוא צריך להיות מתומחר במחיר.
    רכב שנמכר עם היסטוריית טיפולים מלאה במוסך רשמי יימכר בקלות יותר מאשר רכב שאי אפשר לדעת מתי טופל איך ואצל מי.
    כנ"ל לגבי קבלת אשראי (ופה יש לברך על כך שבקרוב בארצנו בנקים ייאלצו להנפיק דירוג אשראי לכל בעל חשבון) – מי שאין לו היסטורייה חיובית של אשראי ייתקה לקבל אשראי יותר מאשר אדם שמציג היסטוריית אשראי תקינה.

    צריך לזכור שלהרבה דברים בחיים יש נסיבות שעלולות לשנות תמחור משמעותית , ביטוח תאונות שווה הרבה פחות באוטופיה ללא תאונות – וזה בלי שום קשר לתפקוד חברת הביטוח ורמת השירות שלה.
    הרבה חברות טובות וריווחיות התקשו לגייס כספים במשבר האחרון אך ורק בגלל חששות משקיעים שלא היה להם שום קשר לפעילות החברה וכן הלאה והלאה.
    השוק מנסה לתמחר גם תחושות , סיכונים ואופנות – נכון זה משתנה ולא תמיד ברור אבל זה די יעיל.

    דוגמא לכך תהיה משק החשמל בארץ – מחירי החשמל שנקבעו לחברת החשמל ע"י המדינה בהסתמך על הסכמי הגז מול מצריים. מחירים אלו הכניסו את חברת החשמל למצוקה תזרימית בגלל מהפכה אזרחית במצריים – את הסיכון הנ"ל לא הכניסו למחירי החשמל.

    • הי יוני,
      תודה על השאלות הטובות, ומצטער על התגובה המאוחרת.

      בדוגמאות שהבאת, בעלי המכוניות, או הלווים מהבנקים, מסוגלים להוכיח שיש להם מכוניות טובות או שהם לווים טובים. כשזה המצב, כשל השוק שתיארתי באמת לא קורה – אכן, כל שבעלי המכוניות צריכים לעשות הוא לשלם את המחיר על העברת המידע.
      כשל השוק שתיארתי קורה כשאין אפשרות להעביר את המידע בצורה כזו (אפילו תמורת תשלום), או כשהאפשרות לעשות את זה היא לא מושלמת.
      למשל, אני יכול להעיד שהמכונית האחרונה שקניתי הייתה מכונית מיד ראשונה עם כל היסטורית הטיפולים, לקחתי אותה גם לבדיקה במוסך משלי, ועדיין אחרי שקניתי אותה והתברר שהיא מכונית זוועתית 😦
      כשל השוק שתיארתי נגרם בדיוק מסוג כזה של חוסרים במידע.

      אשר לזה שהשוק מנסה לתמחר גם תחושות ואופנות, אני מסכים, אבל אני לא מבין למה שזה יהיה יעיל. להיפך, כפי שתיארתי בחלק על אפקט העדר, הניסיון לתמחר תחושות ואופנות דווקא יכול לגרום לתוצאות לא יעילות. הציטוט של קיינס שהבאתי מתחילת הפוסט עוסק בדיוק בניסיון לתמחר תחושות ואיך הוא מוביל למשברים כלכליים.

      אשר לחברת החשמל, הסיפור שם הוא מאוד מורכב, והוא קשור לא רק לסיכונים שלא הובאו בחשבון, אלא גם לפוליטיקה: פוליטיקאים שפחדו להעלות את מחיר החשמל, ומשרד האוצר שמונע מחברת החשמל להעלות מחירים במטרה ללחוץ על יה להסכים לרפורמות שהוא מעניין בהן.
      מעבר לזה, קשה לדעת אם הסיכון תומחר מראש או לא. כל מה שאנחנו יודעים הוא שמרגע שהסיכון התממש, חברת החשמל לא העלתה מחירים בהתאם.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s