ריכוזיות – זה חלק מהחיים

"בשיטת הייצור הקפיטליסטית יש גדילה בכמות המינימלית של הון הדרושה כדי לקיים עסק בתנאים רגילים… [התחרות] תמיד מסתיימת בהרס של הרבה בעלי הון קטנים, שהונם עובר בחלקו לידי כובשיהם" (קרל מרקס, "הקפיטל")

כמו שראינו בפוסט הקודם, התפיסה השוקחופשיסטית מבוססת על התחרות בשוק. לטענתה, שהתחרות כופה על היצרנים לייצר את המוצרים במחיר הנמוך ביותר האפשרי, להמציא ולחדש. העלינו את השאלה מדוע היצרנים חייבים להתחרות, במקום לשתף פעולה ביניהם ולשמור על המחיר גבוה?
התפיסה השוקחופשיסטית עונה על כך שבשוק חופשי מספר היצרנים הוא בדרך כלל גדול, וזה מקשה עליהם לשתף פעולה. מעבר לכך, אפילו אם מספר היצרנים הוא קטן, הם חייבים לשמור על מחירים נמוכים, משום שאחרת יכנסו לשוק יזמים חדשים וימכרו במחירים נמוכים יותר.

בפוסט הזה אנחנו נראה שהרבה פעמים הטענות האלה לא נכונות: בשווקים רבים, מספר המתחרים הוא קטן. במובן מסוים, זה המצב הטבעי של השווקים האלה – זה המצב שהם יגיעו אליו ללא התערבות חיצונית. בנוסף, אנחנו נראה שבשווקים כאלה היצרנים לא תמיד צריכים לדאוג מכניסה של מתחרים חדשים.

כמובן, העובדה שבשוק מסוים אין הרבה מתחרים לא אומרת שהמתחרים האלה בהכרח יצליחו לשתף פעולה ביניהם. אולם, בפוסט הבא, אנחנו נראה שהמצב הזה אכן מאפשר ליצרנים לשתף פעולה לפעמים.

האם מספר המתחרים הוא בדרך כלל גדול?
הלשכה לסטטיסטיקה של ארצות הברית עורכת אחת למספר שנים סקר מקיף על הריכוזיות בשוק האמריקאי, ומפרסמת את תוצאות הסקרים כאן. הסקר האחרון נערך ב 2007. בואו נראה מה הסקר הזה אומר עבור שלושת הסקטורים המרכזיים בכלכלה האמריקאית: תעשיה, שיווק קמעונאי ושיווק סיטונאי.
בתור התחלה, נשתמש במדד מקובל אחד, שמודד מהו נתח השוק של ארבע החברות הגדולות ביותר בכל שוק:

  • בתעשיה, שווקים שבהם ארבע החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 80% מהשוק תורמים 11% מכלל התוצר של הסקטור. שווקים שבהם ארבע החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 50% מהשוק תורמים 22% מכלל התוצר של הסקטור.
  • בשיווק הקמעונאי, שווקים שבהם ארבע החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 80% מהשוק תורמים 16% מכלל המכירות של הסקטור. שווקים שבהם ארבע החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 50% מהשוק תורמים 27% מכלל המכירות בסקטור.
  • בשיווק הסיטונאי, רק בחלק זניח מהשווקים ארבע החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 80% מהשוק. שווקים שבהם ארבע החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 50% מהשוק תורמים 14% מכלל המכירות בסקטור.

כמובן, אין שום דבר קדוש במספר ארבע. הלשכה גם מפרסמת נתונים עבור שמונה, עשרים, וחמישים החברות הגדולות ביותר. הנה הנתונים עבור שמונה החברות הגדולות ביותר:

  • בתעשיה, שווקים שבהם שמונה החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 80% מהשוק תורמים 19% מכלל התוצר של הסקטור. שווקים שבהם שמונה החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 50% מהשוק תורמים 63% מכלל התוצר של הסקטור.
  • בשיווק הקמעונאי, שווקים שבהם שמונה החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 80% מהשוק תורמים 21% מכלל התוצר של הסקטור. שווקים שבהם שמונה החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 50% מהשוק תורמים 35% מכלל המכירות בסקטור.
  • בשיווק הסיטונאי, רק בחלק זניח מהשווקים שמונה החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 80% מהשוק. שווקים שבהם שמונה החברות הגדולות מחזיקות בלפחות 50% מהשוק תורמים 29% מכלל המכירות בסקטור.

ארגנתי רשימה מפורטת יותר של הנתונים בקובץ הזה. בסוף הפוסט כתבתי הסבר על הדרך שבה יצרתי את הקובץ הזה מהנתונים של הלשכה לסטטיסטיקה.

הערה חשובה: באופן כללי, זה קשה מאוד למדוד ריכוזיות, וגם הנתונים שהבאתי סובלים ממספר בעיות:

  • הבעיה הראשונה שנתקלים בה כשמנסים למדוד ריכוזיות היא איך מגדירים את השוק: האם השוק של חברת קוקה קולה הוא שוק המשקאות המוגזים? שוק המשקאות הקלים? שוק המזון? האם השוק של חברת מיקרוסופט הוא שוק מערכות ההפעלה? או אולי שוק התוכנה כולו? ככל שההגדרה של השוק רחבה יותר, כך השוק יראה פחות ריכוזי.
  • הבעיה השניה שנתקלים בה היא החלוקה של השוק לאיזורים: יתכן שכל חברה שולטת בחלק קטן מהשוק, אבל כל אחת מהן היא מונופול באיזור מסוים. במקרה כזה, השוק הוא הוא מאוד ריכוזי, אבל הנתונים לא יראו את זה. יתכן מאוד שהבעיה הזו גורמת לסקטורי השיווק הקמעונאי והסיטונאי להיראות פחות ריכוזיים ממה שהם באמת.
  • שתי הבעיות הקודמות יכולות לגרום להמעטה בהערכת הריכוזיות. מצד שני, הנתונים הנ"ל כוללים רק חברות אמריקאיות, ולא לוקחים בחשבון ייבוא. לכן, הם עלולים לגרום לשווקים להיראות יותר ריכוזיים ממה שהם באמת אם בשווקים האלה יש חלק משמעותי לחברות לא אמריקאיות.
    עם זאת, ההשפעה של ההטיה הזו היא מוגבלת, משום שסה"כ הייבוא לארה"ב הוא בסביבות 14% מהתוצר האמריקאי.

בנוסף לכל הבעיות האלה, יש גם בעיות מדידה טכניות יותר, ואפשר למצוא דיון בחלק מהן באתר הלשכה. בקיצור, לא כדאי להמר על כך שהמספרים האלה נכונים במדויק. המטרה שלי בדיון עד עכשיו הייתה להדגים את העובדה שחלק ניכר מהכלכלה האמריקאית הוא ריכוזי, ולצורך הזה הנתונים מספיקים (ולמעשה, יתכן מאוד שהם אפילו ממעיטים בריכוזיות).

יתרון לגודל:
ראינו ששווקים הנשלטים ע"י מספר קטן של חברות מהווים חלק נכבד מהכלכלה האמריקאית. בתעשיה, הם אפילו מהווים את רוב התוצר. לכן, אי אפשר לומר שבשוק חופשי "בדרך כלל" אין ריכוזיות. אולם, מאיפה הריכוזיות הזו מגיעה?
כדי להבין את המקור לריכוזיות, אנחנו צריכים לדבר קודם על מושג בסיסי בכלכלה – "יתרון לגודל". בשווקים מסוימים, לחברות גדולות יש יתרון משמעותי על חברות קטנות. מאיפה היתרון הזה מגיע?

חסכונות לגודל (economies of scale): עד עכשיו, דיברנו על ה"עלות לייצר את המוצר" מבלי להיכנס לפרטים. אולם, כדי להבין איך השוק עובד, צריך להבין את איך העלות הזו בנויה. באופן כללי, העלות של ייצור מוצר מורכבת משני חלקים:

  • עלות פר מוצר: זה המחיר שעולה לייצר יחידה בודדת של המוצר. למשל, אפשר לדבר על המחיר של ייצור מחשב אחד, או חבילת דגני בוקר אחת, או זוג נעליים אחד. המחיר הזה כולל, בין השאר, את המחיר של חומרי הגלם, ואת המשכורת של העובדים בפס היצור. כלכלנים בדרך כלל מכנים את העלות הזו "עלות משתנה" (variable cost).
  • עלות קבועה: זה שהמחיר שהיצרן צריך לשלם רק כדי להתחיל לפעול בשוק, עוד לפני שהוא יצר אפילו מוצר אחד. זה כולל, בין השאר, את המחיר של הציוד ובניית המפעל, ואת המשכורת של ההנהלה ושל האדמיניסטרציה. העלות הזו כוללת גם הוצאות על מחקר ופיתוח ועל פרסום.

מדוע כל זה חשוב? כשחברה מוכרת מוצרים ללקוחות, היא צריכה להחזיר לעצמה גם את העלות פר מוצר וגם את העלות הקבועה. הנקודה החשובה כאן היא שככל שלחברה יש יותר לקוחות, היא יכולה "לפזר" את העלות הקבועה שלה על יותר לקוחות. לכן, חברה גדולה יותר תוכל למכור את המוצרים שלה במחיר נמוך יותר מאשר חברה קטנה, גם אם החברה הקטנה משתמשת באותה טכנולוגיה, והעובדים והמנהלים שלה הם לא פחות מוכשרים וחרוצים.

לדוגמה, נניח שהקמת מפעל לשואבי אבק עולה מיליארד דולר, ושלייצר שואב אבק בודד במפעל עולה מאה דולר.
במצב כזה, חברה שיש לה מיליון לקוחות תצטרך למכור כל שואב אבק באלף ומאה דולר, רק כדי להחזיר לעצמה את העלות. חברה שניה, שמשתמשת באותו סוג של מפעל בדיוק, אבל שיש לה עשרה מיליון לקוחות, תוכל למכור כל שואב אבק במאתיים דולר. במקרה כזה, ברור שהחברה השניה תנצח בתחרות ו"תגנוב" את כל הלקוחות של החברה הראשונה.

אפקטי רשת (Network effects): מוצרים מסוימים מביאים ללקוחות יותר תועלת ככל שיותר לקוחות קונים אותם. הדוגמה הקלאסית היא טלפון: התועלת שטלפון מביא לנו תלויה במספר האנשים האחרים שיש להם טלפון. אם לאף אחד לא היה טלפון, לאף אחד לא היה משתלם לקנות טלפון – פשוט כי הוא לא היה יכול להתקשר לאף אחד. דוגמאות אחרות כוללות כונני וידאו, כונני דיסקים, קונסולות משחקים, ורשת האנטרנט עצמה.

התופעה הזו קרויה "אפקטי רשת". בשוק שיש בו אפקטי רשת חזקים, לחברה גדולה יש יתרון משמעותי על חברה קטנה: המוצר של החברה הגדולה מביא ללקוחות יותר תועלת מאשר המוצר של החברה הקטנה, פשוט כי יותר לקוחות כבר קנו את המוצר של החברה הגדולה.

אחת מהדוגמאות החזקות ביותר לחברה שנהנית מאפקטי רשת היא חברת מיקרוסופט. אחד היתרונות הגדולים של Windows על מערכות הפעלה אחרות (כמו MacOs) היא שחלק גדול מהתוכנות שיש בשוק רצות רק על Windows ולא על מערכות הפעלה אחרות. הסיבה לזה היא שחברות תוכנה יודעות שרוב האנשים משתמשים ב Windows, ולכן לא טורחות להתאים את התוכנות שלהן למערכות הפעלה אחרות.
במילים אחרות, הלקוחות של Windows "מרוויחים" מזה שרוב האנשים משתמשים ב Windows. התוצאה של זה היא שלחברות תוכנה קשה מאוד ליצר מערכת הפעלה שתתחרה ב Windows.

דוגמה חזקה אחרת לתופעה הזו היא פייסבוק. רשת חברתית מביאה לי יותר תועלת ככל שיותר חברים שלי נמצאים בה, ולא מביאה לי תועלת בכלל אם אף אחד מהחברים שלי לא נמצא בה. לכן, מאז שפייסבוק הצליחה להשתלט על השוק, חברות אחרות גילו שזה כמעט בלתי אפשרי לקרוא עליה תיגר. אפילו הרשת גוגל+, של גוגל בכבודה ובעצמה, הצליחה להגיע רק לפחות מחצי ממספר המשתמשים של פייסבוק.

מחקר ופיתוח: ככל שחברה היא גדולה יותר, יש לה יותר משאבים להשקיע במחקר ופיתוח. זה מאפשר לחברות גדולות להחזיק בטכנולוגיה טובה יותר של חברות קטנות. כך, למשל, חברה שתרצה להתחרות באינטל בייצור של מעבדים תצטרך להדביק פער עצום של מחקר טכנולוגי.

אחד מהגורמים החשובים בנושא הזה הוא פטנטים. חברות הטכנולוגיה הגדולות מחזיקות בבעלות על מאגרי פטנטים ענקיים. חברות קטנות שרוצות להתחרות בהן צריכות להשקיע הרבה בלנסות למצוא דרכים לעקוף את הפטנטים האלה. למעשה, במקרים רבים החברות הגדולות מחזיקות בפטנטים שאין להן שום כוונה להשתמש בהן בעצמן, ומחזיקות בפטנטים האלה רק כדי להקשות על חברות אחרות להתחרות בהן.

פרסום ומוניטין: יתרון משמעותי נוסף של חברות גדולות הוא שיש להן יותר כסף להשקיע בפרסום מאשר חברות קטנות. למעשה, אפילו ללא פרסום, לחברות גדולות יש יתרון של מוניטין: במקרים רבים, צרכנים מעדיפים לקנות מוצרים של חברות מוכרות ובעלות מוניטין, בעיקר כשלאיכות המוצר יש חשיבות גדולה.

כוח מיקוח: לחברות גדולות יש כוח מיקוח גדול יותר מול הספקים שלהן, ולכן הן מסוגלות להשיג את חומרי הגלם והרכיבים שהן צריכות במחירים זולים יותר. זה מאפשר להן למכור את המוצרים שלהן עצמן במחיר זול יותר מזה של חברות קטנות.
ההבדל בכוח המיקוח הוא אחד הגורמים שמאפשרים לרשתות השיווק הגדולות לנצח מכולות וחנויות מקומיות בתחרות.

כיצד נוצרת הריכוזיות?
עכשיו, כשאנחנו מבינים את היתרון של חברות גדולות על חברות קטנות, אפשר להסביר מאיפה מגיעה הריכוזיות. נדמיין לעצמנו שוק תחרותי, כשברגע מסוים, אחת מהחברות מצליחה קצת יותר מהאחרות, אם כתוצאה מהתנהלות טובה יותר ואם כתוצאה ממזל.
כתוצאה מההצלחה הרגעית הזו, החברה הופכת לגדולה יותר מהאחרות, והיא יכולה למנף את הגודל הזה כדי להשיג את היתרונות נוספים שמנינו קודם: חסכונות לגודל, אפקטי רשת, מחקר, פרסום, וכוח מיקוח. בזכות היתרונות הנוספים האלה, החברה תצליח עוד יותר בתחרות מול החברות האחרות. זה יאפשר לה לגדול עוד יותר, יתן לה יתרונות גדולים יותר, וחוזר חלילה. בסופו של דבר, ישתלטו על השוק מספר קטן של חברות שהצליחו לגדול בתהליך הזה.

דוגמה קלסית למצב כזה הייתה ההצלחה של מיקרוסופט בשוק מערכות ההפעלה. מערכת ההפעלה הראשונה שמיקרוסופט שיווקה, דוס, הייתה למעשה פחות טובה ממערכות ההפעלה שהתחרו בה. עם זאת, בזכות העובדה שחברת IBM החליטה לספק את דוס על המחשבים שהיא מכרה, נוצר מצב שבו לחלק גדול מהמשתמשים היה דוס על המחשב. מאותו רגע, נוצר אפקט רשת חזק, שאפשר למיקרוסופט להשתלט על השוק.
השליטה של מיקרוסופט על השוק נמשכת עד היום, הרבה אחרי שאף אחד כבר לא משתמש בדוס. מה שמערער היום את השליטה של מיקרוסופט בשוק הוא עלייתם של הסמארטפונים והטאבלטים, שבהם אין למיקרוסופט אפקטי רשת.

עד עכשיו דיברנו על מצב שבו חברה פועלת בשוק תחרותי, מצליחה קצת יותר בתחרות מהחברות האחרות, ואז ממנפת את היתרון לגודל. יכולים גם להיות תרחישים נוספים: למשל, בחלק מהמקרים, מספר חברות הן פשוט החברות הראשונות שנכנסו לשוק. לאחר שהן נכנסו, היתרון לגודל שהן מפתחות נותן להן יתרון משמעותי על חברות שנכנסו יותר מאוחר. במקרים אחרים, חברה גדולה נוצרת בשוק כתוצאה ממיזוג בין מספר חברות קטנות יותר, ואז מנצלת את היתרון לגודל כדי להביס את המתחרות האחרות.

כניסה של מתחרים חדשים
אחד הטיעונים השוקחופשיסטים שהזכרנו טוען שגם אם השוק ריכוזי, החברות בשוק לא יכולות לנצל את הריכוזיות כדי להעלות מחירים. אם הן יעשו את זה, גורס הטיעון, הרווחים הגדולים ימשכו לשוק מתחרים חדשים, ואז תיווצר תחרות שתוריד מחירים.
עכשיו אנחנו יכולים לראות מה הבעיה בטיעון הזה: מתחרים חדשים יתקשו להיכנס לשוק, משום שהם יתחילו מעמדת נחיתות לעומת החברות הקיימות המחזיקות ביתרון לגודל. אם אכן תיווצר תחרות שתוריד מחירים, סביר שהחברות הקיימות ינצחו בתחרות, המתחרים החדשים יפסידו ויפרשו, והחברות הקיימות יוכלו לחזור להעלות מחירים. בנוסף לבעיה הזו, מתחרים חדשים עשויים להיתקל בקשיים נוספים:

עלויות אבודות (sunk cost): כדי להיכנס לשוק, מתחרים חדשים יצטרכו להשקיע הרבה כסף, למשל, בפרסום וביצירת מותג. אם לאחר שהם יכנסו לשוק, הם יפסידו בתחרות מול החברות הקיימות ויאלצו לפרוש מהשוק, ההשקעה הגדולה הזו תרד לטמיון.
יותר מזה: אפילו אם הם יצליחו להתחרות בחברות הקיימות, אבל התחרות תביא לירידה דרמטית במחירים, יתכן מאוד שהרווחים לא יצליחו לכסות את ההשקעה המקורית.
בהתחשב בזה שקשה להם לדעת מראש האם הם מסוגלים לייצר את המוצר באופן יעיל יותר מהחברות הקיימות, והסיכויים שלהם מלכתחילה לא מזהירים, האפשרות לאבד את ההשקעה היא סיכון רציני.

התנהגות טורפנית (predatory conduct): אם החברות הקיימות חשות מאוימות מהמתחרים החדשים, הן עשויות לנקוט בטקטיקות קיצוניות כדי להוציא את המתחרים האלה מהשוק. למשל, הן יכולות למכור את המוצרים שלהן במחירי הפסד. בדרך כלל, החברות הקיימות יוכלו לספוג את ההפסדים, בעוד שהמתחרים החדשים לא יוכלו להרשות לעצמם מחירים כאלה ויאלצו לפרוש.
הטקטיקה הזו, וטקטיקות אחרות מחוכמות יותר, מכונות "התנהגות טורפנית" ואסורות לפי חוק. עם זאת, קשה מאוד לאכוף את החוק הזה, משום שקשה מאוד להוכיח בבית משפט שחברה הפעילה טקטיקה טורפנית.

אחת הדוגמאות הקלאסיות היא שוב חברת מיקרוסופט, שבשנת 1999 הורשעה בהתנהגות טורפנית נגד חברת נטסקייפ. מספר שנים לפני כן, חברת נטסקייפ מכרה דפדפן אנטרנט בשם Navigator שהיה הדפדפן המוביל בשוק. כדי לנצח את נטסקייפ, מיקרוסופט החלה לספק את הדפדפן שלה, Internet Explorer, בכל עותק של מערכת ההפעלה Windows, כך שלמשתמשים לא הייתה שום סיבה  לקנות דפדפן אחר. התוצאה הייתה שהדפדפן של נטסקייפ נעלם מהשוק.

קושי בהשגת אשראי: המתחרים החדשים עלולים להצטרך לשלם ריבית גבוהה יותר על גיוס הון מאשר החברות הקיימות. הסיבה היא שמבחינת המוסדות הפיננסיים, המתחרים החדשים הם השקעה מסוכנת, משום שאין להם היסטוריה בשוק, אי אפשר לדעת כמה רווחיים הם יהיו, ולכן גם אי אפשר להעריך מראש את הסיכוי שהם יפשטו רגל. העובדה שהחברות הקיימות עלולות להפעיל טקטיקות טורפניות הופכת את המתחרים החדשים להשקעה אפילו יוצר מסוכנת. כדי לפצות על הסיכון הנוסף, המוסדות הפיננסיים ידרשו ריבית גבוהה יותר על ההלוואות האלה.
לעומת זאת, החברות הקיימות הן השקעה בטוחה יחסית מבחינת הגופים הפיננסיים, משום שאפשר לבדוק את ההצלחה הנוכחית שלהן בשוק ואת היסטורית הרווחים שלהן. לכן, החברות הקיימות יוכלו לשלם ריבית נמוכה יותר.

כל הגורמים האלה הופכים את הכניסה של מתחרים חדשים לשוק לעניין מאוד קשה. כמובן, זה לא בלתי אפשרי, ומתחרים חדשים מצליחים לפעמים להיכנס לשוק. עם זאת, אי אפשר לסמוך על הכניסה הזו כעניין בטוח שבהכרח יוכל לרסן את החברות הקיימות.

סיכום:
בפוסט הזה ראינו שחלק נכבד מהכלכלה האמריקאית הוא ריכוזי. ראינו גם שהריכוזיות הזו היא לא תאונה, אלא תוצאה של האופן שבו הכלכלה עובדת. ראינו גם שאותן סיבות הופכות את הכניסה של מתחרים חדשים בשוק לקשה מאוד. הריכוזיות הזו היא במובן מסוים המצב "הטבעי" של השוק – השוק מגיע אליו ללא כל התערבות חיצונית שגורמת לו להיות ריכוזי.

בנוסף, ראינו שהריכוזיות הזו היא במובן מסוים טובה: גורמים כמו חסכונות לגודל, אפקטי רשת, או השקעה גדולה יותר במחקר ופיתוח הם טובים לא רק ליצרנים, אלא גם לצרכנים.
אם השוק היה מורכב מהרבה חברות קטנות, זה היה פחות יעיל: למשל, במצב כזה, החברות הקטנות לא היו יכולות לנצל את החסכונות לגודל, ולכן נאלצות למכור במחירים גבוהים יותר, או שהן היו יכולות להשקיע פחות במחקר ופיתוח, והצרכנים היו מקבלים מוצרים פחות טובים. במצבים כאלה, הריכוזיות היא לא משהו שאפשר להילחם בו – היא חלק מהחיים.

לדעתי, זה שומט את הבסיס של התפיסה השוקחופשיסטית: אמנם, חלק מהשווקים הם תחרותיים, אבל שווקים רבים אחרים הם ריכוזיים, ויהיו כאלה בהכרח. אי אפשר להניח מראש שהשוק חייב להיות תחרותי. צריך לדון בכל שוק בנפרד, ולהבין אם הוא שוק שיכול להיות תחרותי, או שהוא שוק ריכוזי מטבעו.
בפרט, כשאנחנו ניגשים לדון בשוק מסוים, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו עד כמה היתרון של חברות גדולות הוא משמעותי בו. אם בשוק הספציפי יש חסכונות משמעותיים לגודל או אפקטי רשת משמעותיים, או שיש חשיבות גדולה לפרסום, למחקר, לפטנטים, או למיקוח מול הספקים, יש לנו סיבה טובה להאמין שהשוק לא יהיה תחרותי.

הסבר על הנתונים:
את הנתונים מלמעלה לקחתי מהאתר של הלשכה לסטטיסטיקה של ארצות הברית. באופן מרגיז, האתר הזה מכיל רק נתונים לגבי כל שוק בנפרד, אבל לא מראה נתונים עבור סקטורים שלמים (כמו שהבאתי למעלה). כדי לסכם את הנתונים עבור הסקטורים, הייתי צריך לתכנת תכנית קטנה שתעשה את זה.
לצערי, וורדפרס לא מאפשר לי להעלות את התכנית לבלוג, אבל אני אשמח לשלוח אותה באימייל. אם מישהו מעוניין, הוא מוזמן לכתוב תגובה ולבקש את התכנית.

האתר של הלשכה מכיל שני גיליונות של נתונים עבור סקטור התעשיה: גיליון אחד מודד את גודל התוצר של כל חברה לפי הערך המוסף שהיא מייצרת. הגיליון השני מודד את גודל התוצר של כל חברה לפי ערך המשלוחים שהיא מספקת. למעלה השתמשתי במדידה לפי ערך מוסף, שנראית לי יותר הגיונית. התמונה המתקבלת במדידה ע"פ ערך המשלוחים מראה ריכוזיות מעט יותר נמוכה, אבל לא שונה באופן משמעותי, ואפשר למצוא אותה בקובץ הסיכום המצורף.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s