ביקורת השוקחופשיזם: מבוא

"כל אינדיבידואל, לכן, פועל ככל יכולתו כך שיוכל לנצל את ההון שלו לתמיכה בתעשיה המקומית, וכדי להכווין את התעשיה הזו כך שלתוצרתה יהיה הערך הרב ביותר… בהכוונת התעשיה בדרך זו שלתוצרתה יהיה הערך הרב ביותר, הוא מתכוון רק לתועלתו שלו, ובכך, כמו במקרים רבים, הוא מובל ע"י יד נעלמה לקדם מטרה שלא הייתה חלק מכוונתו… ברדיפת האינטרס שלו עצמו הוא לרוב מקדם את זה של החברה באופן יעיל יותר מאשר כשהוא באמת מעוניין לקדם את האינטרס של החברה. מעולם לא נודע לי על טובה רבה שנעשתה ע"י אלה שניסו לכוון את המסחר למען טובת הכלל" (אדם סמית', "עושר האומות")

"בכנס מקומי של המפלגה הקומוניסטית בברה"מ, נואם נציג המפלגה ומספר לחברים כיצד ברה"מ מתפתחת, מתעצמת והולכת מחיל לחיל.
בסוף הנאום נותר זמן לשאלות, והחבר רבינוביץ' שואל 'אם הכל כל כך טוב, למה כל כך רע?'.
נציג המפלגה משיב 'על שאלתך, החבר רבינוביץ', נענה בשבוע הבא'.
כעבור שבוע, שוב נואם הנציג ומספר על נפלאותיה של ברה"מ. בסוף הנאום נותר זמן לשאלות, וחבר אחר שואל 'אם הכל כל כך טוב, איפה רבינוביץ'?'" (בדיחה רוסית ישנה)

הפוסט הזה יהיה הפוסט הראשון בסדרת פוסטים שאני מכנה "ביקורת השוקחופשיזם". בקצרה, שוקחופשיזם (market fundamentalism) היא תפיסה הגורסת ששוק חופשי, עם מעורבות ממשלתית קטנה ככל האפשר, מנהל את הכלכלה באופן היעיל ביותר האפשרי. בארץ אפשר למצוא את התפיסה הזו אצל עיתונאים כמו נחמיה שטרסלר או אצל פוליטיקאים כמו בנימין נתניהו. המטרה של סדרת הפוסטים הזו תהיה לבקר את התפיסה הזו, ולהבהיר מדוע אין שום סיבה לצפות ששוק חופשי יפעל כמו שחסידיה מאמינים.

שוקחופשיזם היא לא תיאוריה "רשמית", בעלת ניסוח אחד שכולם מסכימים עליו, אלא אוסף של טיעונים ורעיונות שנמצאים בגרסאות שונות אצל אנשים שונים. כדי לבקר את התפיסה הזו באופן שיטתי, אני רוצה להציג היום גירסה אחת של שוקחופשיזם, ואת הגירסה הזו אני אבקר בפוסטים הבאים.
השתדלתי להציג את הגירסה הכי חזקה של שוקחופשיזם שיכולתי לחשוב עליה, אבל אם מישהו מהקוראים חושב שאפשר לחזק אותה או להוסיף לה, אני אשמח לתקן.

כמה הבהרות:
לפני שנגיע לדיון בשוקחופשיזם, יש עוד כמה דברים שרציתי להבהיר. ראשית, המטרה שלי בסדרת הפוסטים האלה היא לא לתקוף את עצם הרעיון של כלכלת שוק. כל המדינות המפותחות היום, כולל הסוציאל-דמוקרטיות, משתמשות בכלכלת שוק כאחד מהכלים שלהן, והניסיון מראה שזה אכן כלי שימושי.
המטרה שלי בסדרת הפוסטים האלה היא להבהיר שלכלכלת שוק, כמו לכל כלי, יש מגבלות וחולשות, וחשוב להבין את המגבלות האלה כשמחליטים מתי ואיפה להשתמש בכלי הזה. בפרט, כשמנהלים דיון על האם רצוי להשתמש במנגנון השוק כדי לפתור בעיה מסוימת, צריך לנהל את הדיון מתוך תפיסה מציאותית של איך השוק עובד, ולא להתייחס אליו כאילו הוא תרופת פלא שעובדת תמיד.

שנית, אני רוצה להבהיר שלא כל מי שמחזיק בדעות של ימין כלכלי הוא שוקחופשיסט. אדם יכול להאמין שהשוק לא תמיד עובד טוב, אבל שמעורבות ממשלתית גרועה יותר ולכן יש להימנע ממנה. אחרים מאמינים שלמדינה אין זכות מוסרית להתערב בשוק, אפילו אם המעורבות הזו יכולה להועיל. אלה לא ההשקפות שאני מתווכח איתן עכשיו.

שלישית, כמעט כל הטיעונים שאני הולך לדון בהם בפוסטים הקרובים נלקחו מתוך המחקר האקדמי בכלכלה, ונמצאים בדיון בין כלכלנים. במקרים שבהם אני אשתמש בטיעונים מחוץ למחקר האקדמי, אני אבהיר את זה במפורש.
עם זאת, חשוב לזכור שהעובדה שטיעון מגיע מתוך המחקר האקדמי בכלכלה לא הופכת אותו לאמת מוחלטת או לחוק טבע. הכלכלה האקדמית שייכת למדעי החברה, ואין לייחס לטענות שלה את אותו תוקף שאנחנו מייחסים לטענות של פיזיקאים, ביולוגים או רופאים, או אפילו תוקף קרוב לזה.
בגדול, המחקר בכלכלה מתבסס על שילוב של טיעונים תיאורטיים וניסיון לתמוך בטיעונים האלה בעזרת דוגמאות היסטוריות. ההחלטה איזה משקל לייחס לטיעונים שונים ולדוגמאות היסטוריות שונות היא החלטה סוביקטיבית. בנושאים רבים, כלכלנים שונים מחזיקים בדיעות שונות לגבי המשקל שיש לייחס לטיעונים ודוגמאות. ההחלטה הזו עשויה להיות מושפעת גם מהאידיאולוגיה והערכים האישיים של הכלכלן.
בפרט, כלכלנים שונים מייחסים משקל שונה לטיעונים שאני אדון בהם בפוסטים הקרובים. אני ממליץ לקוראים לייחס לכל הטיעונים בבלוג הזה, ובכלכלה בכלל, בדיוק כמו שהם מתייחסים לכל טיעון תיאורטי הנתמך לפעמים באופן חלקי ע"י דוגמאות היסטוריות.

ועכשיו, אחרי שסיימנו עם ההבהרות, נעבור להציג גירסה אחת של שוקחופשיזם. בשאר הפוסט אני אסביר מדוע השוק הוא מנגנון נפלא ויעיל מאין כמותו לניהול הכלכלה, ובפוסט הבא נתחיל לענות על שאלתו של רבינוביץ' – "אם הכל כל כך טוב, למה כל כך רע?" (אבל כבר בסוף הפוסט הזה אני אעיר הערה ביקורתית בנוגע לשוק ולאי-שוויון).

בעית החלוקה:
כל החברות וכל הכלכלות מתמודדות עם אותה בעיה בסיסית – איך לחלק משאבים מוגבלים. לחברה יש כמות מסוימת של משאבים, למשל, עץ, מתכות, דלק, אדמה, וגם שעות העבודה של האנשים. אפשר להשתמש במשאבים האלה בכל מיני צורות ולייצר בעזרתם כל מיני מוצרים.
אידיאלית, החברה הייתה רוצה להשתמש במשאבים האלה כדי לייצר את כל הדברים שכל האנשים רוצים. הבעיה היא שהמשאבים מוגבלים, והם לעולם לא מספיקים כדי למלא את כל הרצונות של כל האנשים. בגלל שאי אפשר למלא את הרצונות של כולם, החברה צריכה לקבל שלוש החלטות מרכזיות:

  • מה לייצר – איזה מוצרים צריך לייצר מבין כל מה שאפשר לייצר?
  • איך לייצר – מוצרים מסויימים אפשר לייצר בעזרת חומרים שונים וטכנולוגיות שונות. החברה צריכה להחליט איך לייצר כל מוצר.
  • עבור מי לייצר – אחרי שייצרנו את המוצרים, איך נחלק אותם בין האנשים?

אידיאלית, היינו רוצים להשתמש במשאבים שלנו בצורה הכי יעילה האפשרית: לספק כמה שיותר צרכים ורצונות של כמה שיותר אנשים, ולספק את הצרכים הגדולים יותר לפני הצרכים הקטנים יותר. השאלה היא איך נדע מה החלוקה הטובה ביותר של המשאבים?

תכנון מרכזי:
דרך אחת לפתור את הבעיה היא להשתמש בתכנון מרכזי: הממשלה תעבור בין כל היצרנים השונים ותשאל אותם איזה מוצרים הם יכולים לייצר, ואיזה משאבים הם צריכים כדי לייצר את המוצרים האלה. לאחר מכן, הממשלה תעבור בין כל הצרכנים, ותשאל אותם איזה מוצרים הם צריכים, ועד כמה הם צריכים כל מוצר (כדי שיהיה אפשר לתת עדיפות לצרכים גדולים יותר). לבסוף, משרד ממשלתי מיוחד יעבד את כל הנתונים שייאספו, ויחליט על חלוקת המשאבים הטובה ביותר. למנגנון של תכנון מרכזי יש כמה בעיות ברורות:

  • היצרנים לא בהכרח יגידו את האמת לממשלה. למעשה, יש להם אינטרס להפריז בכמות המשאבים שהם צריכים: אם הם יקבלו יותר משאבים, הם יוכלו לקחת חלק מהמשאבים לעצמם, וגם אם לא, עדיף שיהיו עוד כמה משאבים במלאי, על כל צרה שלא תבוא. חוץ מזה, אם הם יקבלו עוד משאבים, הם לא יהיו חייבים לעבוד בצורה הכי יעילה שאפשר, ואולי יהיו להם חיים קלים יותר.
  • גם הצרכנים לא בהכרח יגידו את האמת לממשלה. יש להם אינטרס להפריז בכמות המוצרים שהם צריכים, ובגודל הצורך. אחרי הכל, אם אני יכול לבקש לעצמי עוד כמה מוצרים, למה לא? ואם אני אגזים קצת במידת הצורך שלי במוצרים האלה, זה רק יגדיל את הסיכוי שאני אקבל אותם, אז למה שלא אעשה את זה?
  • פקידי הממשלה עצמם עשויים להתנהג באופן לא הגון. הם עשויים לקחת לעצמם חלק מהמוצרים, להקצות משאבים ומוצרים לחבריהם, או יותר גרוע – להשתמש בכוח הרב שמנגנון החלוקה נותן להם כדי למוטט את הדמוקרטיה ולהשתלט עליה.
  • אפילו אם כולם היו ישרים והגונים, כמות הנתונים שהסוכנות הממשלתית צריכה לעבד היא עצומה, ומציאת החלוקה הטובה ביותר היא משימה קשה להחריד.

כלכלת שוק:
מנגנון השוק מספק לנו דרך אחרת לפתור את הבעיה. בכלכלת שוק, לכל צרכן יש סכום מסוים של כסף שהוא יכול לנצל כדי לקנות לעצמו מוצרים, ויכול לקנות אותם מכל יצרן שיבחר. מהצד השני, כל יצרן יכול לייצר את המוצרים שלו בכל דרך שיבחר, ויכול למכור את המוצרים שלו באיזה מחיר שירצה. ההחלטות שדיברנו עליהן – מה לייצר, איך לייצר, ועבור מי לייצר – מתקבלות כשהצרכנים מחליטים איזה מוצרים לקנות ומאיזה יצרנים.

לכאורה, במערכת הזו היצרנים קובעים את המחירים. למעשה, ליצרנים אין שליטה על המחירים: כל יצרן חייב למכור את המוצרים שלו במחיר הנמוך ביותר שהוא יכול להרשות לעצמו. אם יצרן מסוים ינסה לגבות מחיר גבוה יותר, הצרכנים יפסיקו לקנות ממנו ויעברו לקנות מיצרנים אחרים. לכן, המחיר של כל מוצר חייב לשקף את ה"עלות האמיתית" שלו – המחיר הנמוך ביותר שבו ניתן לייצר את המוצר.

אם כן, המחיר של כל מוצר הוא המחיר הנמוך ביותר שבו ניתן לייצר את המוצר, אבל איך המחיר הזה נקבע? המחיר של מוצר נקבע ע"פ המשאבים שצריך כדי לייצר אותו – חומרי גלם, שעות עבודה, וכו'.
אבל איך המחיר של המשאבים האלה נקבע? המחיר של המשאבים נקבע ע"י היצע וביקוש: נניח שמשאב מסוים הוא נדיר, ושהרבה יצרנים זקוקים לו ומוכנים לשלם עבורו הרבה. במקרה כזה, היצרנים יאבקו על המשאב, ובסופו של דבר יזכו בו רק היצרנים שמוכנים להציע את המחיר הגבוה ביותר. לעומת זאת, אם משאב מסוים מצוי בשפע, ורק מעט יצרנים זקוקים לו, הם לא יציעו מחיר גבוה והוא ימכר במחיר זול.

כאן מסתתרת נקודה חשובה. אמרנו שמי שיזכה במשאבים הנדירים הם היצרנים שמוכנים לשלם את המחיר הגבוה ביותר עבורם. אבל איך היצרנים מחליטים כמה הם מוכנים לשלם על המשאבים? היצרנים מעוניינים להרוויח, ולכן הם יציעו מחיר גבוה עבור משאבים רק אם הם חושבים שהצרכנים יהיו מוכנים לשלם מחיר גבוה עבור המוצרים שלהם. לכן, בסופו של דבר, השוק יקצה את המשאבים למוצרים שעבורם הצרכנים מוכנים לשלם הכי הרבה.
ואיך הצרכנים מחליטים כמה הם מוכנים לשלם על מוצר? סביר להניח שהמחיר שצרכן מוכן לשלם עבור מוצר משקף את גודל הרצון של הצרכן במוצר – ככל שהצרכן רוצה (או צריך) את המוצר יותר, כך הוא יהיה מוכן לשלם עבורו יותר. לכן, מכל הדיון הארוך שלנו נובע שבסופו של דבר, השוק יקצה את המשאבים למוצרים שהצרכנים רוצים במידה הגדולה ביותר.

יעילותו של השוק:
הניתוח שלנו מראה תופעה מעניינת: מנגנון השוק מקצה את המשאבים למוצרים שהרצון בהם הוא הגדול ביותר. בנוסף, מי שיקבל את המוצרים הם הצרכנים שמוכנים לשלם עבורם את המחיר הגבוה ביותר, כלומר, הצרכנים שהכי רוצים את המוצרים האלה. אם נחזור לשאלות של בעית החלוקה, הרי שהשוק עונה עליהן בצורה הבאה:

  • מה לייצר? – את המוצרים שהרצון בהם הוא הגדול ביותר.
  • איך לייצר? – במחיר הנמוך ביותר, כלומר, בדרך שמנצלת משאבים מעטים וזולים ככל האפשר.
  • עבור מי לייצר? – עבור הצרכנים שרוצים את המוצרים הכי הרבה.

נראה שהתשובות שהשוק נותן לשאלות האלה הן התשובות הטובות ביותר שיכלנו לקוות להן. קשה לדמיין חלוקה טובה יותר מחלוקה שמקיימת את התכונות האלה. שימו לב שהשוק פותר את כל הבעיות שהתכנון הריכוזי ניצב מולן:

  • ליצרנים אין אינטרס לנפח את כמות המשאבים שהם צריכים: היצרנים חייבים לייצר את המוצרים בדרך היעילה ביותר האפשרית, ולהשתמש בכמות המשאבים הקטנה ביותר האפשרית. יצרן שלא יפעל כך, יאלץ למכור את המוצרים במחיר גבוה יותר מיצרנים אחרים, ויאבד את הלקוחות שלו.
  • לצרכנים אין אינטרס לנפח את הצרכים שלהם: מנגנון השוק מחייב כל צרכן להחליט מה המחיר שהוא מוכן לשלם עבור כל מוצר. ללקוח עדיף להציע מחיר שמשקף את ההעדפה האמיתית שלו – אם הוא יציע מחיר גבוה יותר, יישאר לו פחות כסף לקנות מוצרים אחרים שהוא רוצה.
  • פקידי הממשלה לא מעורבים בתהליך, וממילא אין להם יכולת להטות אותו לטובתם.
  • אף אחד לא נדרש לפתור בעית חישוב אדירה – השוק פותר אותה אוטומטית.

עוד נקודה מעניינת היא שעיקר ה"עבודה" של השוק נעשית באמצעות המחירים: המחירים הם הדרך של הצרכנים להודיע ליצרנים עד כמה הם רוצים כל מוצר, והדרך של היצרנים להודיע לצרכנים עד כמה קשה לייצר כל מוצר וכמה משאבים הוא דורש. לכן, אסור שהממשלה תנסה להתערב במחירים, לנסות לפקח עליהם, ולקבוע מחירי מינימום או מקסימום. כל ניסיון כזה רק ישבש את המידע שהמחירים מעבירים בין הצרכנים ליצרנים, ויעוות את הקצאת המשאבים בשוק.

למשל, נניח שהממשלה תנסה לקבוע מחיר מקסימום ללחם כדי שהעניים יוכלו לקנות יותר ממנו. זה יגרום לכך שיצרני הלחם יוכלו לשלם פחות עבור המשאבים הנדרשים, ולכן יוכלו לייצר פחות לחם. חלק מהם יעברו לייצר משהו אחר, רווחי יותר. בסופו של דבר, יווצר בשוק מחסור בלחם, וכולם ייפגעו.

חשיבותה של תחרות:
כל הניתוח שלנו מבוסס על זה שכל יצרן חייב לייצר במחיר הנמוך ביותר על מנת להתחרות ביצרנים האחרים. אם יצרן יגבה מחיר גבוה מדי עבור המוצרים שלו, היצרנים האחרים ימכרו את אותו מוצר במחיר נמוך יותר, ו"יגנבו" ממנו את הלקוחות שלו. אולם, אם היצרנים ישתפו פעולה, הם יוכלו להעלות את המחיר בו זמנית, ולהרוויח יותר מבלי לאבד לקוחות. מה מונע מהם לעשות את זה?

ראשית, בשוק נורמלי, מספר היצרנים הוא מאוד גדול. לכן, קשה מאוד ליצרנים לתאם ביניהם שיתוף פעולה כזה. זה קשה במיוחד אם לוקחים בחשבון ששיתוף פעולה כזה ("קרטל") הוא לא חוקי, ולכן הם יצטרכו לעשות את זה בסתר. אפילו אם הם היו מצליחים לתאם ביניהם ולהסכים על מחיר גבוה יותר, כל יצרן היה ניצב בפני הפיתוי להפר את ההסכם, להוריד את המחיר שלו ולגנוב את הלקוחות מהאחרים. ברגע שיצרן אחד היה עושה את זה, כל היצרנים האחרים היו ממהרים בעקבותיו, וההסכם היה נשבר מהר מאוד.

שנית, אפילו אם בשוק יש רק מעט יצרנים או אפילו מונופול של יצרן אחד, הם לא היו יכולים לשמור על מחיר גבוה לאורך זמן. הסיבה היא שהמחיר הגבוה היה הופך את השוק לרווחי מאוד, וזה היה גורם ליזמים נוספים להיכנס לשוק ולהפוך ליצרנים. המתחרים החדשים היו מורידים מחיר כדי לרכוש לקוחות, ושוב הייתה נוצרת תחרות ומורידה את המחירים. לכן, אפילו כשיש בשוק מונופול או מספר קטן של יצרנים, הם חייבים לשמור על מחירים נמוכים כדי למנוע כניסת מתחרים חדשים.

משתי הסיבות האלה, קרטלים ומונופולים שקובעים מחירים גבוהים הם תופעה נדירה בשוק החופשי. המקרה היחיד שבו קרטלים ומונופולים הם כן נפוצים הוא כאשר המדינה מגנה עליהם. לפעמים המדינה קובעת חוקים שמונעים כניסה של מתחרים חדשים לשוק. חוקים כאלה נקראים "חסמי כניסה". כשבשוק קיימים חסמי כניסה, עשויים להיווצר מונופולים וקרטלים, אבל זו תוצאה של מעורבות ממשלתית מיותרת. אם הממשלה הייתה נמנעת מלהעניק הגנות כאלה, לא הייתה בעיה.

שוק העבודה ושוק ההון:
עד עכשיו דיברנו על הדרך שבה השוק מקצה מוצרים, אבל אותו רעיון נכון גם בשוק העבודה ובשוק ההון.

בשוק העבודה, כל עובד מוכר את שעות העבודה שלו תמורת המשכורת הגבוהה ביותר שהוא יכול לקבל. מעסיק יסכים לשלם את המשכורת הזו אם הרווח שהעובד מייצר גדול יותר. משום שהעובד ילך למעסיק שיציע לו את המשכורת הכי גבוהה, התוצאה תהיה שכל עובד יועסק במקום העבודה שבו הוא מייצר את הערך הכי גדול.

בנוסף, כל עובד יקבל משכורת שהיא קרובה מאוד לרווח שהוא מייצר – אם מעסיק יציע לעובד משכורת הרבה יותר נמוכה מהרווח שהוא מייצר, העובד "ייגנב" ע"י מעסיק אחר שיציע משכורת גבוהה יותר. שימו לב שגם כאן, מנגנון המחירים של השוק מעביר את המידע הקריטי – כמה כל עובד יכול לייצר.

גם בשוק העבודה, התערבות של המדינה במחירים רק תעוות את הקצאת העובדים. כך, למשל, חוקי שכר מינימום גורמים לכך שמעסיקים לא יכולים להעסיק עובדים שמייצרים רק מעט רווח. זאת, למרות שהמעסיקים היו מוכנים להעסיק את העובדים האלה בשכר נמוך משכר המינימום. התוצאה היא אבטלה – מחסור במשרות.

בשוק ההון, כל משקיע מעוניין להשקיע את ההון שלו תמורת הריבית הגבוהה ביותר שהוא יכול להשיג. יזם יסכים לשלם ריבית מסויימת על הון אם הוא חושב שהרווח שהוא יפיק מההון יכסה את הריבית הזו. כך, השוק דואג שההון יושקע במיזמים הרווחיים והיצרניים ביותר בחברה.

תמריצים וחדשנות:
עד עכשיו דיברנו על השוק כדרך לפתור את הבעיה של חלוקת המשאבים, וראינו שהוא פותר את הבעיה הזו בצורה מאוד יעילה. לשוק יש תפקיד חשוב מאוד נוסף: לתמרץ אנשים לעבוד קשה ולהיות יצירתיים.

בשוק, כל יצרן יודע שהוא חייב למכור את המוצרים שלו במחיר הנמוך ביותר ולייצר את המוצרים הטובים ביותר. אם הוא יצליח בכך, הוא ימשוך אליו לקוחות רבים ויגרוף רווחים אדירים. אם הוא יכשל בזה, הוא יפשוט רגל, משום שיצרנים יגנבו את הלקוחות שלו.

זה מפעיל על כל היצרנים לחץ אדיר ותמידי להוריד את המחיר. כדי לעשות את זה, הם חייבים להשתפר כל הזמן: לייעל את שיטות הייצור, להמציא טכנולוגיות חדשות, לעבוד קשה יותר, וכו'. הלחץ הזה מופעל קודם כל על בעלי החברות, אבל כדי להתייעל, הם מפעילים לחץ דומה על העובדים שלהם, שגם הם חייבים להשתפר. כך, התחרות בשוק מוציאה מהיצרנים ומהעובדים את המקסימום.

לעומתם, עובדים ומנהלים במגזר הציבורי יודעים שהוא מוגנים מהתחרות בשוק, ולכן אין להם סיבה לעבוד כל כך קשה. הם צריכים לעבוד רק במידה הנדרשת כדי שלא יפטרו אותם. הם לא צריכים למצוא דרכי עבודה חדשות ויעילות יותר כדי לשמור על מקום העבודה שלהם – מספיק שהם יעבדו בדרכים הקיימות כדי לשמור על מקום עבודתם.
בנוסף, הם יודעים שאפילו אם הם יעבדו קשה יותר, הם לא יגרפו מזה רווחים גדולים, ואם הם לא יעבדו קשה, הם לא יספגו מזה הפסדים גדולים. כדברי האמרה הידועה, "זה לא הכסף של אבא שלהם". לכן, המגזר הציבורי תמיד יהיה מסורבל ולא יעיל בהשוואה לשוק הפרטי.

נקודה חשובה במיוחד הוא שהלחץ שמופעל על יצרנים במגזר הפרטי דוחף אותם בפרט להשקיע בפיתוח מוצרים חדשים וטכנולוגיות חדשות. יצרן שיצליח לפתח מוצר חדש שהצרכנים ירצו, ירוויח סכומי עתק מלהיות הראשון שימכור אותו. יצרן שיפתח טכנולוגיה חדשה שתאפשר לו להוריד מחיר, ינצח את מתחריו בשוק וירוויח רווחים אדירים.
לאחר שהיצרן ממציא מוצר או טכנולוגיה חדשה, יצרנים חייבים להעתיק אותם כדי לא להפסיד בתחרות. זה גורם למחיר של המוצר החדש לרדת, והצרכנים מרוויחים. כך, התחרות בשוק גורמת כל הזמן לפיתוח מוצרים חדשים וטכנולוגיות חדשות, ולכן לעליה ברמת החיים.

עוד נקודה חשובה שעולה מהדיון שלנו הוא הנזק שנגרם כתוצאה מגביית מיסים. כשהמדינה מטילה מיסים על היצרנים, היא מקטינה את הרווחים שלהם, ולכן מקטינה את התמריץ שלהם להתייעל, להמציא ולחדש. כשהיא מטילה מיסים על העובדים, היא פוגעת בתמריצים שלהם לעבוד קשה. בסופו של דבר, המדינה לוקחת את הכסף מהמגזר הפרטי היעיל והחדשני, ומעבירה אותו למגזר הציבורי שהוא מטבעו מסורבל ולא יעיל
אמנם, כל מדינה חייבת לגבות מיסים ולקיים מגזר ציבורי מסוים כדי להתקיים ולתפקד, אבל ראוי להמעיט בזה ככל האפשר.

הערה על כשלי שוק:
חלק מהשוקחופשיסטים מכירים בכך שבמקרים מסוימים, המכונים "כשלי שוק", השוק לא מתפקד היטב.  כשלי השוק שמדברים עליהם בדרך כלל כוללים "השפעות חיצוניות", "טובין ציבוריים" ו"מונופולים טבעיים".
עם זאת, שוקחופשיסטים יטענו שכשלי השוק האלה הם נדירים יחסית, יוצאים-מן-הכלל המעידים על הכלל, ובמקרים רבים אפשר לפתור את הכשלים האלה בעזרת תיקונים קלים למנגנון השוק.

אנחנו נדבר על כשלי השוק האלה בפוסטים הבאים, אבל עיקר הביקורת שלנו על השוקחופשיזם לא תתבסס עליהם.

על שוק חופשי ואי-שוויון:
עד כאן הצגנו גירסה אחת של שוקחופשיזם. בפוסטים הבאים נבקר את ההשקפה הזו ונסביר מדוע השוק לא עובד בצורה האידיאלית שתיארתי למעלה. אבל, כבר עכשיו אפשר להצביע על בעיה מהותית בכל הטיעון: הוא מתעלם לחלוטין מכך שיש אי-שוויון בעושר בין אנשים שונים בחברה. אם לוקחים בחשבון את האי-שוויון, זה מערער את הטענה שהשוק מחלק את המשאבים בצורה יעילה.

מדוע האי-שוויון הוא בעייתי מבחינת היעילות? כזכור, אחת הסיבות שבגללן טענו שהשוק מחלק את המשאבים בצורה יעילה היא שהשוק מעניק כל מוצר לצרכנים שהכי רוצים (או צריכים) את המוצר הזה. נימקנו את הטענה הזו בכך שהשוק מעניק מוצר לצרכן שמוכן לשלם עליו הכי הרבה, והמוכנות של צרכן לשלם היא מדד טוב לרצון ולצורך שלו במוצר.

הטיעון הזה הוא הגיוני בחברה שבה העושר מחולק בצורה שוויונית, אבל מופרך בחברה לא-שוויונית: בחברה לא-שוויונית, ייתכן שצרכן א' יציע מחיר גבוה יותר מצרכן ב' עבור מוצר מסוים, למרות שצרכן ב' צריך את המוצר יותר, פשוט כי לצרכן א' יש יותר כסף והוא יכול להרשות לעצמו לבזבז יותר גם על הגחמות הקטנות שלו.
למשל, אם צרכן א' מרוויח פי חמש מצרכן ב', זה ברור שהעובדה שהוא מוכן לשלם פי שתיים מצרכן ב' על מוצר לא אומרת שהוא צריך את המוצר הזה יותר.

ניקח דוגמה יותר קונקרטית: בואו נחשוב על מדינה דמיונית שיש בה מחסור בדירות, ושכל האדמות שלה כבר נוצלו לבניה. באחת הערים במדינה הזו שוכנת אחוזה ענקית ששייכת לאחד מעשירי המדינה. יום אחד בעל האחוזה מגיע למסקנה שהוא לא צריך יותר את האחוזה, ולכן מחליט למכור אותה לכל המרבה במחיר. יש לו שני לקוחות אפשריים: הלקוח הראשון הוא קבלן שמעוניין להשתמש באדמת האחוזה כדי לבנות שכונה שתאכלס מאה משפחות. הלקוח השני הוא עשיר אחר באותה מדינה שמעוניין לקנות את האחוזה כדי להשתמש בה כבית קיץ.

ייתכן מאוד שהלקוח העשיר יציע מחיר גבוה יותר מהקבלן עבור האחוזה, משום שיש לו הרבה כסף והוא יכול להרשות לעצמו להציע מחיר גבוה, אם הוא ממש רוצה בית קיץ. לכן, לפי ההיגיון של הטיעון מלמעלה, הלקוח העשיר "רוצה את האחוזה יותר" ולכן זה "יעיל" יותר לתת את האחוזה לעשיר. ברור שזו לא חלוקה יעילה לפי כל מושג סביר של יעילות.

המסקנה מהדוגמה הזו היא ברורה: אפילו אם השוק החופשי היה עובד כפי שחסידיו מאמינים, זה לא ברור שהחלוקה שהוא היה יוצר הייתה חלוקה טובה. בחברה לא-שוויונית, המדינה הייתה חייבת להתערב במנגנון השוק, ולו רק כדי להפוך את החלוקה לטובה וצודקת יותר.

14 מחשבות על “ביקורת השוקחופשיזם: מבוא

  1. [אור: התגובה של יוני מתייחסת לפיסקה שכבר לא נמצאת בפוסט. בגירסה המקורית של הפוסט, בחלק האחרון הייתה דוגמה שדיברה על הקצאת קמח לאפיה, במקום הדוגמה הנוכחית שעוסקת בהקצאת שטח לבניה. בעקבות התגובה של יוני החלפתי את הדוגמה.]

    הי אור,
    נתת משחק מחשבתי נחמד – סוג של אתגר בסוף הפוסט. בוא ננסה לפתור אותו:
    העשיר שילם מחיר מופקע על קמח => לייצרן הקמח יש יותר משאבים פנויים לייצור קמח, מאחר והוא מוצא את תחום הקמח להיות מעניין ורווחי הוא מייצר שני שקי קמח => מאחר ואין הרבה עשירים בעולם מחיר הקמח יורד.
    למעשה התהליך הזה קורה כמעט בכל הסחורות ולמעט השפעות חיצוניות אנו רואים שמחירי רוב הסחורות מתכנסים לעלויות הייצור שלהם.
    ובוא נחשוב על המקרה ההפוך, נניח שכואב לייצרן הקמח שלנו על העני ונותן לו את הקמח בעלות הייצור ללא אף רווח => יש לייצרן מספיק משאבים רק לייצר עוד שק קמח אחד בלבד וחזרנו לבעיה המקורית.

    למיטב הבנתי התפיסה של "בוא ניקח יותר מהעשירים" היא תפיסת עולם שגם סוציאלים מסכימים איתה, היא מאפשרת הרחבה של מעגלי הייצור ומכניסה עוד משאבים למערכת (שאחרת סתם היו צוברים ריבית בבנק)
    למעשה הבעיה הגדולה היא שרוב העשירים לא רוצים מספיק עוגות => רוב ההון מצטבר ולא עושה כלום במקום לחזור למערכת ולהרחיב את מעגלי הייצור.

    הנה הצלחתי – הוכחתי שעוגות לעשירים זה עדיף מאשר לחם לעניין 🙂

    • הי יוני,
      תודה על השאלה הטובה. אני חושב שהבעיה כאן היא שהדוגמה של הקמח היא בעיתית, לא שהטיעון שלי הוא בעיתי. הדוגמה של הקמח היא בעיתית משתי סיבות:

      1. קמח הוא לא משאב, הוא מוצר. המשאבים המוגבלים האמיתיים הם אלה שהקמח מיוצר מהם. לכן, אתה צודק בטיעון שלך שאם מחיר הקמח יעלה, יותר משאבים יופנו לייצור קמח, ואכן יהיה יותר קמח.

      2. הבעיה השניה שכל הדיון שלנו עסק במשאבים מוגבלים, שאין מספיק מהם לכולם, אבל בדרך כלל אנחנו רגילים לחשוב על קמח כמוצר שפרקטית יש לנו בלי הגבלה.

      החלפתי את הדוגמה בדוגמה חדשה שמדברת על אדמה במקום על קמח. אני מקווה שעכשיו הטיעון ברור יותר.

      • הי,
        הדוגמא החדשה אכן קשה יותר אבל לדעתי עדיין זה לא מבטל את הטיעון שלגבות תשלום מוגזם מהעשירים יש לו הגיון כלכלי-חברתי.
        זה די דומה להיגיון שמאחורי מס הכנסה דיפרנציאלי רק שהפעם יש גם תמורה (לעומת שירותי מדינה שהעשירים כמעט ולא צורכים).
        ישנם מעט מאוד משאבים בעולם שהגיעו לרמת מיצוי כמו בדוגמא שנתת, לצורך העניין עריות הרבה פעמים מעדיפות שיהיו במרקם העירוני גם שכונות יוקרה אשר צורכות מעט משאבים מהערייה ומכניסות מיסים רבים, לעומת בנייה רוויה שמצריכה תשתיות רבות ותחזוקה משמעותית שעלותה גבוהה – במידה מסויימת שכונות היוקרה אשר לא צורכות שירותים אלו מהעירייה ממנות את שאר השכונות.
        לדוגמא פינוי זבל למאה דירות מצריך פינוי אחת ליום, פינוי זבל לבית קיץ מספיק אחד לשבוע וגם זה רק בתקופת הקיץ… (ורק להראות עד כמה זה מושך עיריות, יהוד מנסה כבר שנים לשהשתלט על סביון בדיוק מסיבה זו – בסביון אין כמעט שום שירותיים ציבוריים)

      • הדוגמה שהבאתי מדגימה עיקרון כללי: השוק גורם להסטת המשאבים לכיוון הצרכים של העשירים, גם אם היה יותר מוסרי להפנות אותם לכיוון הצרכים של העניים.
        קשה להדגים את העיקרון הזה עם דוגמה פשוטה שמתרחשת יום יום במציאות ואפשר להסביר אותה בפיסקה בבלוג, בגלל שבדרך כלל התהליך הזה מתרחש בצורה מאוד עקיפה – וזה בגלל שברוב המקרים יש מרחק גדול בין המוצר הסופי שנמכר לצרכן ובין המשאבים המקוריים הנדרשים ליצר את המוצר.
        הדוגמה שנתתי היא קיצונית במובן הזה שאדמה היא משאב שנמכר כמעט ישירות לצרכן הסופי (במקרה הזה לפחות), ולכן קל לראות שהוא הגיע למיצוי. עם זאת, במקרה הכללי, רןב משאבים נמצאים כמעט במיצוי בכל רגע נתון – אחרת לא היה צורך בכלל במערכת כלכלית שתקצה את המשאבים, לא היה צורך בשוק, והיה אפשר לתת לכולם את כל מה שהם רוצים.
        בעניין הזה, אולי המשאב הכי חשוב שנמצא (כמעט) במיצוי הוא שעות עבודה, אבל היה מאוד קשה לתת דוגמה פשוטה שמתבססת על המיצוי של שעות עבודה.

  2. אני לא בטוח שהדוגמא אכן ממחישה את זה (אני מודע לזה שזה קשה בבלוג – ואני מאוד נהנה מהבלוג)
    תפיסת השוק גורסת (אם יורשה לי לנסות ולנסח) שהדרך היחידה לספק את צורכי כל השוק זה ע"י הרחבת מעגלי הייצור – וזה ייתבצע רק ע"י גיוס הון (בין אם ע"י מכירת מוצרי יוקרה שמאפשרים פיתוח של מוצרי בסיס או ע"י גיוס הון ישירות)
    מאחר ולעניים אין את ההון לספק הם צריכים "לחכות" לסוף התהליך… מבאס 😦

    אישית אני חושב שהבעיות נובעות מכך שבמציאות לרוב העשיר ישלם פחות! מאשר העני, פחות מיסים, פחות במחיר, יותר בהחזרים והנחות ובסופו של יום לא יישאר להרחיב את מעגלי הייצור אלא להפך בקושי לעמוד בקצב גידול התושבים (שים לב לאחוזי הצמיחה בעולם – לא מתקרבים לגידול באוכלוסייה)

    • הי יוני,
      התפיסה שאתה מתאר היא תפיסה סבירה, אבל שונה מזו שתיארתי.

      אגב, אני לא בטוח שהתפיסה שאתה מציג קשורה לשוק דווקא. גם תפיסות כלכליות קומוניסטיות מאמינות שצריך לספק את צורכי השוק ע"י הרחבת הייצור, ושהדרך לעשות את זה היא ע"י השקעת הון. הויכוח בין התפיסות האלה לתומכי השוק הוא לא על זה, אלא על השאלה איך להקצות את ההון: האם ע"י תכנון ממשלתי, או ע"י השוק.

      הטענה שכתבתי בבלוג היא שהשוק יקצה את ההון בדרך כזו שתיתן קדימות לצרכים של העשירים ע"פ הצרכים של העניים, לפחות כשהצרכים האלה שונים.

  3. הטיעון המרכזי שאני רואה כאן: השוק החופשי מכמס קריטריון לתעדוף בין אנשים לפי היצרנות שלהם. לא חייבים לקבל את הקריטריון בכל מצב, אבל חשוב להבין שהוא מפעיל משוב על היצרנות עצמה: מגדיל אותה, ומקטין בעיות סיכון מוסרי. הקריטריון הזה אחראי להניע את השוק. הנסיון להפטר ממנו בכלכלות מתוכננות הוא אחד הגורמים החשובים לחוליים שלהן.

    • הי יוסף,
      תודה על התגובה 🙂

      אני לא בטוח שאני מבין את הטיעון. למה אי אפשר לתת לאנשים תמריץ להיות יצרנים בכלכלה מתוכננת?

      • אה, לא אמרתי שאי אפשר. רק שזה בנוי לתוך השוק החופשי באופן טבעי.

        בוא נגיד שאתה, כפקיד משרד האוצר, רוצה לייצר יצרנות. יש לך כמה אמצעי ייצור זמינים – פחד, פרסים מסוגים שונים ובכמויות שונות, רטוריקה פטריוטית או מוסרנית, וכו'. ויש לך את האנשים שאתה רוצה שיהיו יצרניים, ואתה לא יודע איך כל אחד מהם יגיב לכל אחד מהתמריצים, כמה יצרנות תיוצר – והכי חשוב, כמה יצרנות צריך! הרי יכול להיות שחלק מהאנשים יעדיפו לחיות ברמה חומרית נמוכה יותר ובלבד שלא יצטרכו לעבוד קשה כל כך.

        השוק החופשי באמצעות קריטריון התעדוף המובנה שלו מביא את כל זה בחשבון, ממש כמו שהוא עושה את החישוב הזה לכל רשת המוצרים ואמצעי הייצור. כל נסיון של פקידים לשחזר את החישוב המסובך הזה נידון לכשלון, ואם מישהו חושב שלא, מן הראוי שיציג תכנית מפורטת לאיך הוא מתכוון לעשות זאת לפני שיזכה ליישם משהו.

      • הבנתי. כן, זה נשמע די דומה לטיעון שכתבתי.

  4. עד ה-2,800 מילה, הכל היה סבבה לגמרי. הסברת מאוד יפה ודיי נכון איך מנגנון השוק החופשי עובד, אבל פתאום ב-380 מילים האחרונות, נראה לי כאילו נכנסת לאזור הדמדומים והתחלת לצטט את היחימוביץ'. אתייחס לפסקה הבאה כדוגמא מייצגת: [המאמין בשוק החופשי] "מתעלם לחלוטין מכך שיש אי-שוויון בעושר בין אנשים שונים בחברה. אם לוקחים בחשבון את האי-שוויון, זה מערער את הטענה שהשוק מחלק את המשאבים בצורה יעילה".

    הטעות שלך כאן היא ערבוב בין ביקורת מוסרית, להלן "מתעלם מאי-שוויון", לבין המושג "יעיל", פרוש מתוך מילון רב-מילים: "מועיל, שיש בו תועלת, שיש לפעולתו תוצאות ממשיות, שפעולתו ניכרת". מנקודת המבט של המולטי-טריליונר, בית הקיץ נתן לו המון-המון תועלת. בתמורה המולטי-טריליונר הקים 7 בתי חולים ו-5 בתי ספר על חשבונו, והוא תורם באופן קבוע 100 מיליון דולר כל שנה לשלל מוסדות צדקה. אז מה זה אומר? שהשוק החופשי פתאום כן יעיל? מה הקשר "יעיל" לאי-שוויון? למה הביקורת ממוקדת דווקא נגד המושג "יעיל"?

    יהודה הראל כתב, ואני מאוד מסכים איתו, ש"אם אדם מרוויח 1 וחברו מרוויח 5, וכעבור שנים זה שהרוויח 5 מרוויח עכשיו 50 אבל חברו עלה מ-1 ל-5, אז למרות שהפער גדל, עליית רמת החיים של העני פי חמישה היא ההישג החשוב באמת". ומה עושה השוק החופשי אם לא מעלה את רמת החיים עבור כולם, כולל כולם? ומהי הדרך האחת והיחידה שהמחוקקים מסוגלים ופועלים כדי ליצור את השוויון המיוחל בין העשיר והעני? והרי נדירים הם עד מאוד הפוליטיקאים שעוסקים בהרמת רמת החיים של העני או הורדת יוקר המחייה עבור כולם, ויש קונצנזוס בין כלל הכלכלנים בנושא בדמות "תיאוריית הבחירה הציבורית". איך הפוליטיקאים מגיעים לשוויון ברמת החיים ובמעמד החברתי? ע"י פגיעה אנושה ומקוממת באחת מזכויותיו הטבעיות ביותר של האדם: הזכות לקניין. וגרוע מכך. העברת קניינו דרך מנגנון בירוקרטי מחורבן ביותר, כמו שיש לנו בארץ וכמו שקיים בארה"ב, מוצץ כ-70% מכל שקל שמוציאים בכפייה מכיסו של העשיר שמועברים לטובת המשכורות והתנאים המופלגים של הבירוקרטים, שמעבירים בסופו של דבר רק כ-30% לכיסו של העני. לזה נקרא צדק? זה מוסר? זה יעיל!?

    פרופ' פרידריך פון האייק כתב בספרו "חוקת החירות", שהעובדה שבני האדם כל כך שונים האחד מהשני מלמדת, שאם נתייחס אליהם באופן שווה, התוצאה חייבת להיות אי-שוויון במקומם בסולם החברתי וברמת חייהם. מכאן נובע, שהדרך היחידה לצמצם את הפערים בין בני האדם שונים בסולם המעמד החברתי, היא להתייחס אליהם באופן שונה. מכאן נובע שהשוויון בפני החוק מול השוויון במעמד וברמת החיים לא רק שונים, אלא אף מנוגדים ועומדים בסתירה מוחלטת האחד מהשני. ולכן, כל שנוכל להשיג זה או שוויון או רמת חיים גבוהה, אבל לעולם לא את שניהם בו זמנית.

    מכיוון שמשכת את הדיון לפסים מוסריים/פילוסופיים, יהיה זה אך צודק להציב את הטיעון החזק ביותר של אנשי השוק החופשי: אנו חפצים שכל בני האדם יהיו שווים בפני החוק, יהיה כמות הכסף שבכיסם, יהיה מעמדם החברתי ותהיה רמת חייהם אשר תהיה. אנו מאמינים בלב שלם בתפיסה של "חייה ותן לחיות": אם הגזיליונר עשה את כספו אך ורק במשא ומתן מרצון, ללא כפייה, ללא אלימות, ללא איומים, ללא גניבה, ללא עזרה מפוליטיקאים, ללא קומבינות עם הבירוקרטים, אז יש לו זכות מלאה לכספו ולנו אין שום זכות לקחת ממנו שקל בודד אחד, מבלי לספק לו בתמורה שירות כלשהו: בין אם זה שירותי משפט, משטרה, צבא או כל שירות מדינתי אחר.

    • שלום אלון,
      תודה על התגובה!

      לגבי הדרך שבה השוק עובד: המטרה של הפוסט הזה היא להציג תפיסה מסוימת של השוק שאני מכנה שוקחופשיזם – תרגום של הביטוי האמריקאי market fundamentalism. אני לא מסכים עם התפיסה הזו, והסיבה שאני מציג אותה בפוסט הזה היא כדי להפריך את התפיסה הזו בפוסטים הבאים. עם זאת, אני שמח שאתה חושב שהצגתי את התפיסה התומכת בשוק החופשי בצורה די נכונה – זו הייתה המטרה שלי.

      לגבי הבלבול בין ביקורת מוסרית לביקורת על יעילות: אחת מהטענות לטובת השוק החופשי היא שהשוק החופשי הוא יעיל במובן שהוא מקצה את המשאבים לאנשים שיפיקו מהם את התועלת הגדולה ביותר. המושג הזה של יעילות מכונה ע"י כלכלנים "יעילות הקצאתית" (allocative efficiency). אתה צודק שהמושג הזה של יעילות מחביא בתוכו תפיסה מוסרית שמכונה תועלתנות (utilitarianism). אפשר להסכים או לא להסכים עם התפיסה המוסרית הזו ועם המושג של יעילות הקצאתית, אבל אחד הטיעונים שמועלים לפעמים ע"י תומכי השוק החופשי ("שוקחופשיזם") הוא שהשוק משיג יעילות הקצאתית.
      הטענה שלי בחלק האחרון של הפוסט היא שכאשר יש אי-שוויון, השוק החופשי לא משיג יעילות הקצאתית, ולכן הטיעון הזה של התפיסה השוקחופשיסטית לא נכון.

      לגבי תפיסות מוסריות אחרות: אפשר כמובן לשפוט את השוק לפי תפיסות מוסריות אחרות. התפיסה שאתה מבטא בתגובה שלך היא התפיסה הליברטריאנית. כפי שכתבתי בתחילת הפוסט, המטרה שלי בפוסט הזה ובבאים אחריו אינה להתווכח עם התפיסה הליברטריאנית, אלא עם התפיסה השוקחופשיסטית.
      כך או כך, הסוציאל-דמוקרטים אינם מחזיקים באידיאולוגיה הליברטריאנית שאתה מציע, וממילא הטיעונים המוסריים שלך אינם תקפים לגביהם. את התפיסה המוסרית של הסוציאל-דמוקרטים, ואת הטיעונים בעדה, הצגתי בפוסטים הראשונים בבלוג:
      https://sdintro.wordpress.com/what-is-social-democracy/
      https://sdintro.wordpress.com/2013/09/22/freedom/
      https://sdintro.wordpress.com/2013/09/27/power-and-freedom/
      https://sdintro.wordpress.com/2013/10/04/equality/
      https://sdintro.wordpress.com/2013/10/11/solidarity/

      אתה מוזמן לקרוא את הפוסטים האלה, ואני חושב שתמצא בהם תשובה לשאלה מדוע הסוציאל-דמוקרטים אינם מסכימים עם הטיעונים המוסריים שהבאת.

  5. הזכירו כאן מנגנון של לחם ולמה הוא לא מדוייק. ובכן אין לנו אין סוף חיטה אלא זה פועל יוצא של אילוצים שונים כמו כמות שטחי האדמה, כמות המים, כמות האנרגיה שאפשר להשקיע וכו'.

    כל עוד יש שפע עצום של אנרגיה כמו ב200 השנים האחרונות הדילמה היא אולי בין עוגות ללחם. אבל כאשר יש מחסור באנרגיה כמו ב 2008 וכאשר קשה להגדיל את העוגה לכולם אז מתגלה הפער הגדול של השוק. לדוגמה בחלקות אדמה ניתן לייצר תירס או קנה סוכר לדלק למכוניות או לייצר באותם שטחים מזון שיזין גם את העניים
    הדילמה הזו מכונה "מזון מול דלק" ושם התחרו העניים על מזון מול דלק למכוניות של עשירים
    אפשר להגיד שהעניים ירוויחו בטווח הארוך אבל לעניים שמתו ברעב זה לא עוזר.

    בכלל הרבה כשלים בתחום הכלכלי מתגלים כאשר מתחשבים במדעים כמו זמן ופיזיקה אנרגיה וביולוגיה. שימו לב לדוגמה שבחישוב הכלכלי אם העניים צורכים פחות אז הם פחות מאושרים. אין בכלל תוצאה שאם אתה צורך פחות מרמת סף מסויימת אתה גווע ברעב או מת מקור. אין התייחסות לכך שאנשים הם יצורים ביולוגיים ולכן דואגים לילדים שלהם ומה נובע מזה (לדוגמה ילדים עניים שמקבלים הזדמנות פחות טובה מעשירים )

    הכשלים הגדולים נובעים דווקא לא רק מאי שוויןון בפני עצמו אלא כאשר מערבבים אותו עם עוד כשלי שוק כמו הון שלטון, אי רציונליות ומוצרים ציבוריים, במיוחד עם האפשרויות של קריסה אקולוגית- שם השוק עלול להגיע למצבים שבו הוא מאיים על החיים של כלל האנושות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s