הסוציאל-דמוקרטיה השבדית: סיכום ביניים ואתגרים לעתיד

"אנשים חופשיים ושווים בחברה סולידרית הם המטרה של הסוציאליזם הדמוקרטי." (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית בשבדית, תכנית מ 2001)

"כל הכוח בחברה חייב להתחיל מאלה שמהווים ביחד את החברה. לאינטרסים כלכליים לעולם אין זכות להציב גבולות לדמוקרטיה: לדמוקרטיה תמיד יש זכות לקבוע תנאים לכלכלה ולהציב גבולות לשוק." (כנ"ל)

הפוסט הזה יהיה הפוסט האחרון לבינתיים על הסוציאל-דמוקרטיה השבדית. בפוסט הזה נסכם את מה שאמרנו בפוסטים הקודמים, ונדבר קצת על האתגרים שהסוציאל-דמוקרטים השבדים ניצבים מולם. בפוסטים הבאים נעבור לדבר על כלכלה.

כמו שראינו, סוציאל-דמוקרטיה היא אידיאולוגיה פוליטית, המעמידה במרכזה שלושה ערכים: חופש – הזכות של כל אדם לשלוט על חייו; שוויון – הדרישה שהחופש, הכוח וההשפעה על החברה יחולקו שווה בשווה בין האזרחים; וסולידריות – ההבנה שכולנו תלויים זה בזה ובחברה שאנו חיים בה, ולכן האינטרסים המשותפים שלנו גוברים על ניגודי האינטרסים בינינו.

הסוציאל-דמוקרטים השבדים השתמשו במגוון אמצעים כדי להגשים את הערכים האלה. החשובים מבין האמצעים האלה היו מדינת רווחה אוניברסלית, שמעניקה לכל אדם את השליטה על חייו; כלכלת שוק הכפופה לשלטון דמוקרטי; איגודי עובדים, שמקדמים את השליטה הדמוקרטית של העובדים הן במקום העבודה שלהם, והן במדינה כולה, וארגונים אזרחיים נוספים (כמו קואופורטיבים); הסכמים קיבוציים ברמת המדינה, המממשים סולידריות שכר, לפי העיקרון של שכר שווה לעבודה שווה; מדיניות תעסוקה אקטיבית, שמבטיחה לאנשים את היכולת לעבוד לפרנסתם; וקידום השליטה הדמוקרטית על ההון.

כמה נקודות ששווה להדגיש
סוציאל דמוקרטיה היא אידיאולוגיה פוליטית, לא שיטה כלכלית: בשיח הציבורי בארץ, "סוציאל-דמוקרטיה" נתפסת הרבה פעמים כאלטרנטיבה ל"כלכלת שוק", מין דרך אחרת לנהל כלכלה. למעשה, סוציאל-דמוקרטיה היא צורה אחרת של דמוקרטיה – היא אלטרנטיבה לדמוקרטיה כמו שהליברלים תופסים אותה.
בעוד שהליברלים רואים את הדמוקרטיה בעיקר כהגבלת הכוח של השלטון, הסוציאל-דמוקרטים מאמינים שהכוח של השלטון הוא לא האיום היחיד על הדמוקרטיה – כל ריכוז של כוח בחברה הוא איום על הדמוקרטיה, ובפרט ריכוזו של הכוח בידי בעלי ההון.
התפיסה הסוציאל-דמוקרטית משפיעה כמובן על הדיעות הכלכליות שלנו, אבל סוציאל-דמוקרטיה היא קודם כל עניין פוליטי, לא כלכלי.

סוציאל-דמוקרטיה זה לא רק מדינת רווחה: בארץ, השיח הציבורי על שבדיה עוסק בעיקר במדינת הרווחה הנדיבה ובמיסוי הגבוה. אולם, מדינת הרווחה והמיסים הם רק חלק מהתמונה. התפקיד של איגודי העובדים בסוציאל-דמוקרטיה השבדית הוא חשוב לא פחות, ואולי אף יותר, מזה של מדינת הרווחה. בפרט, הגורם החשוב ביותר לשוויוניות הגבוהה בשבדיה הוא מערכת ההסכמים הקיבוציים, אם כי גם מדינת הרווחה שיחקה תפקיד.

סוציאל-דמוקרטיה מקדשת מטרות, לא אמצעים: היסטורית, סוציאל-דמוקרטיה מזוהה עם האמצעים שהזכרתי למעלה, בעיקר מדינת הרווחה ואיגודי העובדים. אולם, מבחינת הסוציאל-דמוקרטיה, אלה הם בסה"כ אמצעים, שמיועדים להגשים את המטרות – חופש, שוויון, וסולידריות. האמצעים האלה אינם קדושים, ואם חלק מהם יצטרכו להשתנות כדי להגשים את הערכים הסוציאל-דמוקרטיים, אז הם ישתנו. לדוגמה, הסוציאל-דמוקרטים השבדים נטשו את הרעיון של כלכלה מתוכננת כאשר התברר שהוא אינו מתאים להשגת המטרות שלהם.

סוציאל-דמוקרטיה עוסקת בחלוקת הכוח לא פחות מבחלוקת הכסף: סוציאל-דמוקרטים נאבקים הרבה פעמים על סוגיות כלכליות – שכר הוגן לעובדים, שירותי רווחה, עוני ושוויון הכלכלי. אולם, צריך להבין שהסוגיות של חלוקת הכוח הן לא פחות חשובות עבור הסוציאל-דמוקרטים מאשר הסוגיות הכלכליות.
למשל, זה חשוב שעובדים ירוויחו שכר הוגן, אבל זה לא פחות חשוב שלעובדים עצמם תהיה השפעה על קביעת השכר שלהם ועל מקום העבודה שלהם בכלל. זה חשוב לשפר את רמת חייהם של העניים, אבל זה חשוב לא פחות לתת להם את הכוח לקבוע את גורלם, ולשתף אותם בקבלת ההחלטות בחברה. שוויון כלכלי הוא חשוב בראש ובראשונה כאמצעי להשגת שוויון בכוח הפוליטי.

אתגרים לעתיד
הסוציאל-דמוקרטים השבדים נחלו הצלחה כבירה במאה ה-20. לסיכום, רציתי לומר כמה מילים על האתגרים שהם יצטרכו להתמודד איתם במאה ה 21.

אובדן ההגמוניה הפוליטית: במאה ה 20, הסוציאל-דמוקרטים נהנו מהגמוניה בפוליטיקה השבדית. במהלך 82 השנים שחלפו מאז הפיכתה של שבדיה לדמוקרטיה ב 1918 ועד שנת 2000, הסוציאל-דמוקרטים הרכיבו את הממשלה במשך 60 שנים, מתוכן 40 שנים ברציפות. במהלך רוב השנים האלה הם החזיקו בסביבות 45% מהמושבים בפרלמנט, ורק לעיתים רחוקות הם ירדו אל מתחת ל 40%. המעמד ההגמוני הזה אמנם לא אפשר להם להתעלם מרצונותיהן של מפלגות אחרות, אבל הוא אפשר להם לעצב את שבדיה במידה רבה לפי השקפתם.

ההגמוניה הפוליטית הזו נשברה בשנות ה 90, עם המשבר הכלכלי שהתרחש בשבדיה. מאז שנת 2000, הסוציאל-דמוקרטים הרכיבו את הממשלה במשך 6 שנים. כעת הם באופוזיציה, ולמרות שהם עדיין המפלגה הגדולה ביותר, הם מחזיקים רק ב 30% מהמושבים בפרלמנט – השיעור הנמוך ביותר מאז 1918. הסקרים הנוכחיים חוזים שבבחירות הבאות, בספטמבר 2014, הסוציאל-דמוקרטים יחד שאר השמאל השבדי יזכו לרוב. אולם, אפילו אם זה יקרה, הסוציאל-דמוקרטים לא יהנו בעתיד הקרוב מאותה יכולת שהייתה להם בעבר לעצב את שבדיה.

גלובליזציה: כזכור, אחד הדגלים החשובים של הסוציאל-דמוקרטים הוא הרעיון שכלכלת השוק וההון צריכים להיות כפופים לדמוקרטיה. בעבר, היה ניתן לבצע את זה בתוך המדינה, באמצעות הממשלה ואיגודי העובדים. החברות היו צריכות לציית לחוקים שהממשלה קבעה להן, ולהגיע להסכמים עם איגודי העובדים. היום, זה כבר לא "כל כך פשוט", בגלל הגלובליזציה.

הגלובליזציה מאפשרת לחברות להעביר את הפעילות שלהן לכל מקום בעולם. זה מציב אותן בעמדת מיקוח חזקה מול הממשלות ואיגודי העובדים: ממשלה שלא תסכים להתאים את החוקים לדרישות החברות, מסתכנת בכך שהחברות ימשכו ממנה את פעילותן ויעברו למקום אחר. איגודי עובדים שלא יסכימו להתפשר על דרישותיהם עשויים למצוא את מקומות העבודה שלהם עוברים לארצות אחרות. זה מאפשר לחברות במקרים רבים לדרוש ולהשיג הטבות מס, וביטול תקנות שהן לא מחבבות (כמו למשל, חוקי עבודה או תקנות להגנת הסביבה). כמובן, למדינות ואיגודי עובדים עדיין יש כוח רב, אבל הגלובליזציה שוחקת את הכוח הזה. המצב הזה הוא בעייתי עבור כל הממשלות והמדינות, אבל חמור במיוחד הסוציאל-דמוקרטים ורצונם להשליט את הדמוקרטיה על הכלכלה.

בתכנית שלהם מ 2001, הסוציאל-דמוקרטים השבדים מצהירים שהפיתרון הוא "גלובליזציה של הסוציאל-דמוקרטיה": ממשלות, מפלגות סוציאל-דמוקרטיות ואיגודי עובדים ברחבי העולם צריכים לשתף פעולה כדי להכפיף את החברות הבינלאומיות חזרה לשלטון דמוקרטי. שיתוף פעולה כזה יהיה אתגר גדול, אבל הוא הכרחי לא רק לשבדיה, אלא לכל מדינות העולם.

קיימות: מאז מלחמת העולם השניה, העולם המערבי נהנה מצמיחה כלכלית מהירה, שהביאה לעלייה חדה ברמת החיים. כמובן, צמיחה ורמת חיים דורשות משאבים שנלקחים מהסביבה הטבעית שלנו. כל עוד הכלכלה העולמית הייתה קטנה יחסית, לא היה מחסור במשאבים, והסביבה חידשה את המשאבים שלה מהר מכפי שהם נוצלו ע"י הכלכלה. היום, זה כבר לא המצב – היום, הכלכלה שלנו צורכת משאבים בקצב גבוה מכפי שהם יכולים להתחדש. אם הפעילות הכלכלית תמשיך כמו שהיא, הסביבה עלולה לקרוס.

במילים אחרות, הכלכלה שלנו היא לא בת קיימא (sustainable). כדי להתמודד עם הבעיה הזו, יהיה צורך לעשות שינויים מרחיקי לכת בכלכלה. זו בעיה של כל מדינות העולם, והיא תהיה אתגר חשוב גם לסוציאל-דמוקרטים. אפשר לקרוא עוד על הנושא באתר של העמותה לכלכלה בת-קיימא.

16 מחשבות על “הסוציאל-דמוקרטיה השבדית: סיכום ביניים ואתגרים לעתיד

  1. הי, בהחלט הרבה אתגרים – אבל אני חושב ששכחת את האחד שלדעתי (ממה שאני סופג מהבלוג שלך) הוא בין החשובים ביותר: אובדן סולידריות.
    אחד הסיבות שהסוציאל דמוקרטים איבדו את השלטון היה אובדן הסולידריות – הגירה חזקה מגורמי איסלם ומדינות עולם שלישי גרמו לרבים להטיל ספק במדיניות הרווחה וכמה אנשים ניתן "לסחוב על הגב".
    תוסיף פנימה משבר כלכלי והנה לך הרבה מאוד אנשים מובטלים שכבר לא מקבלים את מה שהורגלו מכאן כבר קשה להיות סולידרי 😉
    והנה השאלה הקשה מכולם – האם בעידן הגלובאלי ניתן לייצר סולידריות גלובאלית? האם פועלי העולם ייתאחדו? (נשמע מוכר לא? :P)

  2. פוסט בהיר, חד, ומעניין מאד. תודה!
    שאלה, והערה.
    שאלה – אתה טוען שהסדרי השכר הקיבוציים תרמו משמעותית למידה הגבוהה של השיוויון. מאידך, נשמעת הרבה הטענה שהאי שיוויון השוודי לפני מיסים והעברות הוא די גבוה. כלומר – עדיין נמוך יותר מארה"ב וישראל למשל. אבל דומה להולנד, קנדה, ואופילו אוסטרליה, שבהן איגודי העובדים חלשים בהרבה, ולא משחקים תפקיד כל כך מרכזי בארגון הכלכלה.
    מה דעתך בנושא?

    הערה – אני ספקן מאד, מאד לגבי האיומים בכך שמדינה שלא תתאים את עצמה לכללי המשחק הגלובליים תסבול בגלל ה"תחרות" ממדינות אחרות. אפשר להתווכח על מהי מדיניות המיסים האופטימלית על תאגידים, אבל ה"תחרותיות" היא לא סיבה לכלום. אמר את זה טוב מכולם, סיר פול:
    http://www.foreignaffairs.com/articles/49684/paul-krugman/competitiveness-a-dangerous-obsession

  3. הי אסף,
    תודה רבה על התגובה המעניינת. גרמת לי לעשות עוד שיעורי בית על הנושא.

    לגבי השאלה שלך:
    הבעיה בטענה הזו היא שרוב גדול ממה שנספר כ"העברות" מורכב מפנסיות, חופשות מחלה, חופשות לידה ודמי אבטלה, ראה עמוד 7 בדו"ח הבא של ה OECD על אי-שוויון:

    יש ללחוץ כדי לגשת אל 49417295.pdf


    זה לא הגיוני להתעלם מההעברות האלה כשבודקים אי-שוויון. פנסיות מעבירות כסף בין תקופות שונות בחיים אצל אותו אדם. חופשות מחלה, חופשות לידה ודמי אבטלה הן סוג של ביטוח, ולכן גם עליהן יש להסתכל כהעברות בין תקופות שונות בחיים אצל אותו אדם. כולן מוצמדות לשכר של המקבל, ולכן התרומה שלהן לשוויון מייצגת שוויון במשכורות המקוריות. הדו"ח שצירפתי מציין במפורש (עמוד 9, סעיף 8i) שהסיבה לאי-שוויון הנמוך בארצות הנורדיות הוא אי-שוויון נמוך במשכורות מלכתחילה.
    דבר נוסף שמגדיל את האפקט של ההעברות האלה בשבדיה היא שההחזר שהן נותנות כאחוז מהמשכורת גבוה יותר, וכמו כן שהחופשות הנ"ל הן ארוכות יותר (ולכן בכל רגע נתון יותר אנשים נמצאים בהן).
    אם מסתכלים על העברות בין אנשים שונים, אז החלוקה מחדש שם היא לא מאוד גבוהה (שוב עמוד 9, סעיף 8i).

    בנוסף, כדאי להסתכל גם על רמת האי-שוויון בשבדיה בשנות ה 70 – התקופה שבה מערכת ההסכמים הקיבוציים הייתה בשיאה. באותה תקופה, השוויוניות הגבוהה של שבדיה התבלטה גם במדד ג'יני לפני ההעברות.

    כחלק מהבדיקה שעשיתי על העניין הפניתי את השאלה שלך לד"ר עמי וטורי, שעשה את הדוקטורט שלו על ארצות סקנדינביה. אני מצרף את התשובה שלו, שעזרה לי בכתיבת התשובה, בסוף התגובה. עמי מעיר שם גם על כך שבהולנד, הסתכלות על הכוח של איגודי העובדים היא מטעה, משום שהכוח של העובדים מתבטא לא רק באיגודי העובדים אלא גם במועצות עובדים מקומיות.

    לגבי ההערה שלך וההפניה לפול קרוגמן:
    המאמר של קרוגמן מרתק, אבל אני חושב שהוא עוסק בנושא שונה מזה שאני התעסקתי בו בדיון על גלובליזציה. קרוגמן מדבר על היכולת של חברות אמריקאיות להתחרות בשווקים בינלאומיים, וטוען שהדיון הזה בעייתי, ושיותר נכון לדבר על הפרודוקטיביות של החברות האמריקאיות (לא בהשוואה לארצות אחרות).
    לעומת זאת, אני לא מדבר על מצב שבו חברות שבדיות לא יצליחו להתחרות בחברות אחרות בעולם, אלא על מצב שבו החברות השבדיות יעבירו את הפעילות שלהן למקומות אחרים בעולם. מצב כזה יפגע בפרודוקטיביות (ולכן בכלכלה השבדית) גם לשיטתו של קרוגמן.

    בנוסף, גם אם הייתי מדבר על תחרות בינלאומית באותו מובן שקרוגמן מדבר עליו, המצב של שבדיה שונה מאוד מזה של ארה"ב. עבור ארה"ב, הייצוא הוא רק 14% מהתוצר שלה (וקרוגמן מסתמך על זה במפורש בטיעון שלו). עבור שבדיה הייצוא הוא 49% התוצר:
    http://data.worldbank.org/indicator/NE.EXP.GNFS.ZS
    לכן, אם החברות השבדיות לא יהיו תחרותיות ברמה הבינלאומית, רמת החיים של האזרח השבדי אכן תיפגע משמעותית.
    מהסיבה הזו, הצורך להתחרות בארצות אחרות נלקח בחשבון במו"מ על הסכמים קיבוציים בין איגודי העובדים למעסיקים. אחד מהפרמטרים שלפיהם האיגודים מחשבים את הדרישות שלהם הוא עלויות השכר של החברות שמתחרות שבחברות השבדיות.

    התשובה של עמי:
    מדד הגיני לפני תשלומי העברה אינו מביא בחשבון את העובדה שככל שחופשת הלידה ארוכה יותר ושכיחה יותר, כמו גם חופשת מחלה. זה יוצר מיצג שווא של אי שוויון גדול יותר, (כי אלו אנשים שלכאורה אינם מקבלים שכר), למרות שבפועל אלו הן חופשות מוסדרות וממומנות מתשלומי העברה וביטוחים מתוקף הסכמים קיבוציים שמבאים את שיעור ההחזר בשבדיה ל 90% מהברוטו בזמן העבודה. בשני תחומים אלו בשבדיה יש הרבה יותר אנשים בכל רגע נתון המצויים בחופשת לידה או מחלה בגלל התנאים הנדיבים ומשך החופשות. בנוסף יש בשבדיה בכל רגע נתון הרבה יותר סטודנטים שלא עובדים וחיים ממילגה+הלוואה מסובסדת מהמדינה בהשוואה להולנד ואוסטריה וגם זה יוצר מראית עין של יותר חוסר שוויון בברוטו. גם שיעור הגימלאים יכול היה להשפיע בעניין זה רק שכאן האחוזים דומים בין שבדיה הולנד ואוסטריה.
    כמו כן באוסטריה והולנד ארגוני העובדים קטנים יותר מבשבדיה. אבל יש באוסטריה והולנד מועצות עובדים מתוקף חוק, (מעין וועדים עם סמכויות מורחבות) כמעט בכל מקום עבודה שאינו זעיר ומאחר ועיקרון היציגות קיים בישראל אבל לא באירופה, זה נותן לארגוני העובדים שם מוטת השפעה גדולה בהרבה מזאת שהיתה לארגוני העובדים בישראל עם שיעור דומה של חברים. אוסטריה והולנד נמצאות קצת מעל ישראל בשיעור העובדים החברים בהן בארגוני עובדים אבל כאמור לקרוב ל 70% מהעובדים יש מועצות עובדים במקום העבודה ולמעלה מ 90% מכוסים ע"י הסכמים קיבוציים.
    חוץ מזה אם תיקח מדד פשוט יותר, גובה השכר החציוני+עלויות מעסיק ביחס לתל"ג וגובה שכר המינימום +עלויות מעסיק ביחס לתל"ג תמצא ששבדיה לצד נורבגיה, דנמרק ופינלנד מובילה בקרב המדינות המתועשות

    הערה שלי על התשובה של עמי:
    עמי מזכיר כאן את "עיקרון היציגות". זהו עיקרון שקובע מגבלה על היכולת של איגודי עובדים לייצג עובדים במקום עבודה – בישראל, למשל, האיגוד צריך ששליש מהעובדים במקום העבודה יהיו חברים בו כדי שיוכל לייצגם. עמי מזכיר את זה שבאירופה הדרישה הזו לא קיימת, ולכן איגודי העובדים יכולים לזכות להשפעה גדולה למרות שמספר החברים קטן.

    • קודם כל- תודה על התשובה. נשמע משכנע, אולי חסר רק שמישהו ישים מספרים ברורים על הטענות האלו. כלומר, אני משוכנע שהן משחקות תפקיד, רק מעניין לדעת כמה הוא גדול. ובכל הדיון הזה השארנו בחוץ את מי שהוא במדינות רבות הגורם החשוב ביותר לעוני ואי שיווין- אלו שאינם עובדים כלל (או משפחות שבהן יש מיעוט עובדים ביחס לנתמכים). אני משער ששיעורים הנמוך הסקנדינביות תורם משמעותית לשינויי ברוטו שם, אם מודדים אותו נכון.

      תחרותיות- יש כמה אותיות קטנות, אבל דרך טובה לחשוב על ״העברת פעילות לחו״ל״ היא שזה בעצם מצב בו חברה מקומית מפסידה פלח שוק לחברה זרה. מבנה הבעלות (קרי, האם החברה הזרה היא בבעלות שוודית ופעלה פעם פיזית בשוודיה או שהיא חברה בבעלות סינית שתמיד פעלה בסין) למיטב הבנתי, לא משנה את הטיעון העקרוני. שוב, יש אותיות קטנות, וכמה מהן קופצות לי עכשיו לראש, אבל אני באמת חושב שהן מאד קטנות.
      בהערת אגב, אני חושב שמיסוי של חברות הוא לא יעיל, ולא צודק, והשיטה הסקנדינבית, קרי, למסות אנשים עשירים ישירות, ולא לנסות למסות אותם דרך זה שהם נוטים להיות בעלים של חברות טובה יותר מכל הבחינות.

  4. פול קרוגמן מופיע פעם שניה בדיון שלנו. הפעם הוא מצטרף לדיון בשאלת החשיבות של העברות, לעומת שיוויון בברוטו:
    It’s widely known that income inequality varies a great deal among advanced countries. In particular, disposable income in the United States and Britain is much more unequally distributed than it is in France, Germany or Scandinavia. It’s less well known that this difference is primarily the result of government policies. Data assembled by the Luxembourg Income Study (with which I will be associated starting this summer) show that primary income — income from wages, salaries, assets, and so on — is very unequally distributed in almost all countries. But taxes and transfers (aid in cash or kind) reduce this underlying inequality to varying degrees: some but not a lot in America, much more in many other countries.

    לקוח מכאן:
    http://www.nytimes.com/2014/03/10/opinion/krugman-liberty-equality-efficiency.html?hp&rref=opinion&_r=0

    הוא לא מתייחס ישירות לנקודות שעלו כאן, אבל אולי יש לו תשובות. בכל מקרה, מדובר על מדגם גדול יותר של ארצות, ולא רק הסקנדינביות.

    • תודה על הלינק המעניין. לצערי, אני לא חושב שיהיה לי זמן בעתיד הקרוב לעבור על המאמר שהוא מקשר אליו ולהבין את הניתוח שלהם כמו שצריך. מהסתכלות על האבסטרקט בלבד, נראה שמה שהם אומרים תואם את מה שכתבתי. בפסקה האחרונה של האבסטרקט הם כותבים ש 60% מה"חלוקה מחדש" הם תוצאה של תשלומי הפנסיה ועוד 13% הם תוצאה של תשלומי ביטוחי מחלה ונכות, ואילו ה
      social assistance
      מהווה 20%.
      זה תואם את מה שכתבתי, חוץ מהנקודה שאני לא חושב שזה נכון לקרוא לפנסיה וביטוחים "חלוקה מחדש". יכול להיות שיש להם טיעון משכנע שמראה שהתשלומים האלה כן צריכים להיחשב לחלוקה מחדש, אבל כמו שאמרתי, אני לא אספיק לקרוא את זה בזמן הקרוב.

      ואם כבר, אני אנצל את ההזדמנות לענות על מה שכתבת בתגובה הקודמת, שלא הספקתי להתייחס אליו קודם:
      מהמעט שאני מבין, העברת פעילות של חברה לחו"ל היא שונה מאוד מאובדן נתח השוק של החברה. אחרי הכל, חברה היא הרבה יותר מנתח השוק שלה – חברה היא גם פטנטים, ידע, מותג, שדרה ותרבות ארגוניות, קשרים עם ספקים ולקוחות, ובטח עוד דברים שאני מפספס. אם אלה האותיות הקטנות שהתייחסת אליהן, אז אני לא מבין מדוע הן קטנות. אני מפספס משהו?

      לגבי מיסוי של חברות: זה נושא שאני מבין בו מעט מאוד. אם אני מבין נכון, הטיעון שלך הוא "בוא נמסה את הרווחים כשהם מחולקים חזרה לבעלי החברה, באמצעות המס על רווחי הון". זה טיעון חזק שאני חושב שיש לו משקל, אבל הוא מתעלם מכך שהרווחים של חברות לא תמיד מגיעים לבעלי החברה. שתי סיבות שקופצות לראש:

      1. בעלי החברה יכולים להחליט להחזיק את הרווחים בתוך החברה כדרך לדחות תשלומי מס, ולפעמים גם כדרך להתחמק מתשלומי מס – חברות ארנק זו דוגמה קיצונית, אבל גם חברות שאינן חברות ארנק יכולות למלא את הפונקציה הזו.

      2. בחברות ציבוריות, שנשלטות ע"י המנכ"ל שלהן ולא ע"י בעלי המניות, למנכ"ל בדרך כלל אין אינטרס להעביר את הרווחים לבעלי המניות, ועדיף לו להשאיר אותם בקופת החברה. הוא אמנם לא יכול לקחת את הרווחים האלה לעצמו, אבל כשהרווחים נשארים בחברה, הם נשארים תחת השליטה שלו, וזה יכול להגדיל את הכוח והיוקרה שלו, או סתם לספק לו כרית ביטחון למקרה שהוא יפשל במשהו. להחזיק סכומים גדולים בחשבון הבנק של החברה יכול לפעמים גם סתם לעשות רושם טוב בבורסה ולהעלות את ערך המניה.
      יש דוגמאות לחברות גדולות (אני יודע על אפל, למשל) שמחזיקות סכומי עתק בחשבונות הבנק שלהן ולא מחלקות אותם לבעלי המניות.

      • מה נחשב העברות ומה לא – אני מסכים עם מה שאתה אומר עקרונית. בפועל, תשלומי פנסיה ציבורית מכילים גם אלמנט של חלוקה מחדש, וגם אלמנט של חיסכון עצמאי שעובר דרך הממשלה. כלומר, מתוך ה 60%, יש חלק שהוא העברות וחלק שהוא לא. השאלה היא כמה.

        העברת חברה לחו"ל – אני חושב על זה ככה:
        אני חברה שוודית שכיום מספקת לשוק המקומי ומייצאת אלף שולחנות כל שנה. עכשיו נניח שמעלים אתמס החברות. במחיר הנוכחי אני לא רווחי, והעלאת מחיר תגרום לי להפסיד לחברות סיניות. אז או שאני מפסיד לחברות הסיניות, או שאני מעביר את הייצור לסין בעצמי, ורושם את רווחים שם. זה הסיפור שמפחדים ממנו, אם אני מבין נכון. לא?
        או לחליפין, כיום אני חברה שוודית שמייצאת לגרמניה. העלאת מס חברות תגרום לי להפסיד בתחרות מול חברות סיניות שלפני כן עוד הצלחתי לנצח.
        החשש הזה הוא החשש הקלאסי מפני יבוא מתחרה בשוק המקומי, או החשש מפני זה שהצמיחה בפריון הסיני פוגעת איכשהו המדינות המפותחות. מה ההבדל בין העלאת מס החברות השוודי, וגידול בפריון הסיני? בשני המקרים הסיפור הוא אותו הסיפור – החברות המקומות הופכות פחות תחרותיות לעומת החברות הסיניות. אין לחשש הזה (כמעט) שום בסיס.

        מס חברות – אני לא אומר שאין שום חסרונות לכך. יכול להיות שיהיו מקרים שאנשים יעדיפו להשאיר את הכסף בחברות במקום להוציא דיוידנד, כלומר – לדחות את ההכנסות שלהם. לא כל כך ברור לי למה אכפת לנו שהם דוחים את ההכנסות – בסוף הם הרי ישלמו את המס. ולא כל כך ברור לי למה הם ירצו לדחות את תשלום המס. אבל – אולי. (אפל זה סיפור אחר. יש כל מיני השערות למה הם יושבים על הר מזומנים. דחית תשלום המס נראית הפחות סבירה שבהן). כנ"ל מנכ"ל שימנע את רווחי החברות מבעלי החברה – יכול להיות, אבל אני מתקשה להאמין שדבר כזה יהיה בעיה משמעותית לאורך זמן.בדרך כלל, אם לחברה יש כמות גדולה של מזומנים קופה, זה יתרגם לעליה במחיר המניה, וזה גם רווח הון שאפשר למסות (למרות שגם על זה אפשר לתזמן את תשלום המס). ובכל מקרה, אפילו, עדיין היתרונות בכך עולים על החסרונות. בהרבה.

        ואגב, בעולם אידיאלי, אני אפילו לא מדבר על מס רווחי הון בנפרד ממס הכנסה, אלא רק מס הכנסה ששיעורו (הפרוגרסיבי) לא תלוי כלל במקור ההכנסה. כל משק בית משלם רק לפי סך ההכנסות של משק הבית. לא מעניין אותי אם ההכנסות הן מהון או מעבודה.

      • לגבי העברות: מסכים.

        לגבי מעבר חברות, התסריט שאני חושב עליו הוא כזה: אני חברה שבדית שמייצרת אלף שולחנות כל שנה. אני רווחי והכל נחמד. יום אחד מתחיל מו"מ על הסכם קיבוצי חדש עם העובדים, והם דורשים עליית שכר. אני מסרב, ואומר להם שאם הם יתעקשו על עליית השכר, אני אסגור את המפעל ואעביר אותו לסין. לא בגלל שהעלאת השכר תהפוך אותי ללא רווחי, אלא סתם כי לא בא לי לתת העלאת שכר לעובדים (כי אני רוצה לשמור חלק גדול יותר מהרווחים לעצמי), ואני יכול להשתמש במעבר לסין כקלף מיקוח כדי להפעיל לחץ על העובדים במו"מ. למה לא עברתי לסין עד עכשיו? לעבור לסין זה כאב ראש רציני מבחינתי, וזה כרוך בכל מיני סיכונים – למשל, אני לא יודע אם המפעל שלי בסין יהיה פרודוקטיבי באותה מידה כמו בשבדיה – אבל אני עדיין יכול להשתמש בזה כקלף מיקוח, ואולי אפילו לממש את האיום אם יהיה צורך, אפילו שזה גורם לי כאב ראש.

      • אגב, עוד משהו לגבי השוויון ותשלומי ההעברה – ראה עמוד 7 כאן (דו"ח של המכון הלאומי השבדי למחקר כלכלי):

        יש ללחוץ כדי לגשת אל Wage_Formation_in_Sweden_2013.pdf

        מה שאפשר לראות כאן שה income dispersion בשבדיה (שכולל רווחי הון ותשלומי העברה) הוא די דומה ל wage dispersion (שכולל הכנסות ממשכורת בלבד).

  5. וזה עדיין בדיוק אותו סיפור כמו מצב שבו עלויות הסחר קטנות, או שהפריון בסין משתפר. בכל המקרים האלו, התחרות הופכת קשה יותר. זו יכולה להיות תחרות מיצרנים זרים. זה יכול להיות איום של הבוס. והאיום יהיה יותר אמיתי, או שהתחרות תהיה יותר קשה ככל שהעלויות הסחר קטנות או ככל שהפריון בסין גדל, או ככל שהשכר המקומי גדל. המשתנה הרלוונטי הוא היחס בין השכר האפקטיבי בסין (כלומר שכר ליחידת פריון, בניכוי עלויות סחר) לעומת השכר האפקטיבי המקומי. והסיפור הזה לא עובר אם מנסים לספר אותו בצורה מסודרת. יעני – עם מודל פורמלי. הוא גם לא מתאים לנתונים – כי אנחנו פשוט לא רואים עליה באבטלה או ירידה בשכר עם התגברות התחרות מחו"ל.

  6. אור שלום, מה דעתך על הטיעון הליברטריאני שאומר "כל אחד יודע מה טוב לו, ולכן צריך לקחת אחראיות אישית ודי לפטרניליזם ולכפייה"? וכו'

    • שלום רוני,
      אני חושב שהנכונות של הטיעון הזה תלויה בהקשר. יש מצבים שבהם הטיעון הזה הוא בהחלט נכון: אין סיבה שהמדינה תקבע לכל אחד מה הוא יאכל לארוחת בוקר, כי כל אחד יודע יותר טוב מהמדינה מה הוא אוהב לאכול. במצבים אחרים הטיעון הזה שגוי בעליל: למשל, אי אפשר להשתמש בטיעון הזה כדי להגיד שלמדינה אין זכות לקבוע את מהירות הנסיעה המקסימלית בכביש כי כל אחד יודע מה טוב לו.

      • תודה על התגובה 🙂
        ואם זה בהקשר כלכלי? כלומר, אם ליברטראן/קפיטלסט יגיד שלכל אדם יש אחראיות כלכלית על עצמו ושהמדינה צריכה להפסיק להתערב וכו'?

      • שוב, תלוי בהקשר – יש הקשרים שבהם הטיעון הגיוני, ויש הקשרים שלא. למשל, בהמשך לתגובה הקודמת שלי, אין סיבה שהמדינה תקבע לתעשיית המזון איזה ארוחות לייצר (אם כי היא עשויה לקבוע רגולציה מסוימת על ענייני בריאות) – זה הקשר כלכלי לגמרי.
        מצד שני, גם הליברטניאנים הקיצוניים ביותר (חוץ מהאנרכיסטים שביניהם) תומכים בכך שהמדינה תממן משטרה עבור האזרחים – הם לא טוענים, למשל, שלמען האחריות האישית הממשלה צריכה לתת לכל אזרח להחליט אם הוא רוצה לקנות לעצמו שירותי משטרה או לא.

        באופן כללי, העובדה שבדרך כלל אנשים יודעים מה טוב להם יותר טוב מאנשים אחרים היא טיעון שיש לו משקל מסוים כשדנים בסוגיות כלכליות, אבל צריך לשקלל את הטיעון הזה מול שיקולים אחרים. כתבתי על זה קצת בפוסט על סוציאל-דמוקרטיה וכלכלת שוק:
        https://sdintro.wordpress.com/2013/10/25/sd-and-market-economy/

        מעבר לזה, כמעט כל סדרת הפוסטים של "ביקורת השוקחופשיזם" עוסקת במגוון הבעיות של מנגנון השוק, שמראות למה לתת לכל אחד "לקחת אחריות על עצמו" זה עניין מאוד בעייתי. כך גם הפוסטים על דמי אבטלה ומערכת הבריאות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s