איך צומחים באופן שוויוני?

“תנועת האיגוד המקצועי מעוניינת ביציבות ובתחרותיות של התעשיה… [אך] היא מעוניינת במידה שווה בחלוקה של ההכנסות שתתרום ליצירת רמת חיים גבוהה יותר אפילו עבור קבוצות העובדים שמצבן הוא הגרוע ביותר” (דו”ח של איגוד העובדים השבדי LO מ 1941)

לאחר מלחמת העולם השניה, החלה בשבדיה, ובכל העולם, תקופה של צמיחה מהירה. זה הביא את הכלכלנים של איגוד העובדים השבדי LO לשאול את עצמם, האם אפשר לנווט את הצמיחה הזו כך שתשרת את המטרות הסוציאל-דמוקרטיות של חופש, שוויון, וסולידריות? ואיך להתמודד עם האתגרים שהצמיחה מציבה לערכים האלה?

שני כלכלנים מ LO, גוסטה רהן ורודולף מיידנר, הציגו רעיון למודל מקרו-כלכלי שיוכל לשלב בין צמיחה גבוהה למטרות הסוציאל-דמוקרטיות. המודל קבע ארבע מטרות:

• צמיחה גבוהה.
• שוויון כלכלי.
• תעסוקה מלאה.
• אינפלציה נמוכה.

זה ברור למה צמיחה ושוויון הם חשובים לסוציאל-דמוקרטים, אבל כדאי לומר כמה דברים על שתי המטרות האחרות:

• כמו שראינו בפוסט הקודם, תעסוקה מלאה חשובה לסוציאל-דמוקרטים כדי למנוע פגיעה בסולידריות החברתית ותחושת "פראייריות” אצל העובדים, וכדי למנוע את הנזק וההדרה שאבטלה גורמת למובטלים.
• אשר לאינפלציה הנמוכה, זה קצת יותר מסובך: מסיבות שנדבר עליהן עוד מעט, רהן ומיידנר חששו שתעסוקה מלאה תגרום לאינפלציה גבוהה, ושזה  יפגע בתחרותיות של שבדיה בשווקים הבינלאומיים. לכן, הם חיפשו דרך להביא לתעסוקה מלאה מבלי לגרום לאינפלציה.

בפוסט הזה אני אתאר את המודל, שנודע בשם "מודל רהן-מיידנר", ובסוף הפוסט אני אכתוב קצת על ההיסטוריה של היישום שלו בשבדיה. בדרך, אני אתאר שוב את הרעיונות של סולידריות שכר ומדיניות תעסוקה אקטיבית, שדיברנו עליהם בפוסטים הקודמים, אבל הפעם נראה איך הם משתלבים בתוך המודל.

מודל רהן -מיידנר הוא הנושא המורכב ביותר שכתבתי עליו עד היום בבלוג הזה. זה אומר שהפוסט יהיה ארוך וידרוש מאמץ מהקוראים, אבל אני מאמין שהנושא שווה את המאמץ. זה גם אומר שאני לא אוכל לתאר את המודל בפרטים, אלא רק אוכל לתת תיאור כללי ופשטני של הרעיונות של המודל (אבל בסוף הפוסט שמתי הפניות לקריאה נוספת). חוץ מזה, זה גם אומר שיכול להיות שבפוסט ייפלו טעויות ו\או אי-דיוקים, ואם זה יקרה אני מתנצל מראש.

לפני שנמשיך, חשוב לומר שמודל רהן-מיידנר, כמו כל תיאוריה מקרו-כלכלית, הוא לא תיאוריה שאפשר להוכיח באופן "מדעי”. אפשר לנסות לראות עד כמה המודל מתאים לנתונים הכלכליים לאורך ההיסטוריה, ואפשר לחשוב אם הטיעונים שלו נראים לנו משכנעים או לא, אבל בסופו של דבר, אין דרך אוביקטיבית להכריע את העניין. זה נכון גם לגבי שאר הרעיונות שאני הולך לתאר בפוסט הזה.

הרס יצירתי:
כדי להבין את המודל, בואו נתחיל מהמטרה הראשונה – צמיחה גבוהה. מה גורם לכלכלות לצמוח ולרמת החיים לעלות? יש לכך כל מיני גורמים, אבל נראה שהגורם החשוב ביותר הוא ההתקדמות המדעית והטכנולוגית. התפתחויות טכנולוגיות יוצרות כל הזמן מוצרים טובים יותר ושיטות ייצור יעילות יותר, וזה מביא לעלייה בתוצר ולרמת חיים גבוהה יותר.

אבל התפתחות טכנולוגית לבדה לא מספיקה. כדי שהתפתחות טכנולוגית תשפיע על הכלכלה, חברות צריכות לנצל את הטכנולוגיות החדשות, לייצר את המוצרים החדשים, ולעבור משיטות הייצור הישנות לשיטות ייצור יעילות יותר. יותר מזה: הרבה פעמים ההתפתחות הטכנולוגית הופכת מוצרים קיימים וחברות קיימות ללא רלוונטיים, ובמצב כזה החברות האלה צריכות להיסגר, כדי לפנות עובדים ומשאבים לטובת חברות חדשות ויעילות, ולטובת ייצור מוצרים חדשים וטובים יותר.

נהוג לכנות את התהליך הזה "הרס יצירתי” – ההתקדמות הטכנולוגית הורסת את המוצרים הישנים, שיטות הייצור הישנות והחברות הישנות, אבל עושה את זה כדי ליצור מוצרים חדשים וחברות חדשות ויעילות יותר. מנקודת המבט של מודל רהן-מיידנר, תהליך ההרס היצירתי מציב שתי בעיות:

• ראשית, התהליך מסכן את היעד של תעסוקה מלאה: שכשהחברות הישנות מצטמצמות ונסגרות, העובדים שלהן מאבדים את עבודתם. אמנם, התהליך יוצר גם משרות חדשות, אבל בדרך כלל העובדים שמפוטרים מהתעשיות הישנות מתקשים למצוא עבודה בתעשיות החדשות, הן בגלל שחסרה להם ההכשרה הדרושה לתעשיות החדשות והן בגלל שהמשרות החדשות נוצרות רחוק ממקום מגוריהם.
• שנית, המודל יוצר אי-שוויון בהכנסות: עובדים בתעשיות החדשות בדרך כלל ירוויחו יותר מאשר העובדים בתעשיות הישנות שנמצאות בדרכן להיסגר. זה חלק חשוב מהתהליך – הפער במשכורות הוא אחד מהגורמים שדוחפים עובדים לעבור מהתעשיות הישנות לתעשיות החדשות.

האתגר הראשון של מודל רהן-מיידנר היה לגרום לתהליך ההרס היצירתי להתרחש מבלי לסכן את התעסוקה המלאה ואת השוויון.

תעסוקה מלאה מול אינפלציה:
מלבד ההרס היצירתי, מודל רהן-מיידנר היה צריך להתמודד עם אתגר נוסף: תעסוקה מלאה עלולה לגרום לאינפלציה גבוהה. יש לזה שתי סיבות:

ראשית, בשוק שיש בו תעסוקה מלאה, לעובדים יש כוח המיקוח גבוה מאוד. זה נכון במיוחד בשוק שבו יש איגודי עובדים חזקים, כמו בשבדיה. אם העובדים ינצלו את הכוח שלהם במלואו, הדבר יקטין מאוד את הרווח של החברות. הן, בתורן, ינסו לשמור על הרווח שלהן ע"י גלגול עליות השכר לצרכנים. אבל זה יגרום לעובדים לדרוש משכורות גבוהות יותר, וכך יווצר מעגל קסמים של אינפלציה.

שנית, אפילו אם העובדים לא היו מנסים להעלות את שכרם במכוון, עדיין הייתה סכנת אינפלציה: בשוק שיש בו תעסוקה מלאה, חברות שרוצות להתרחב חייבות "לגנוב” את העובדים מחברות אחרות. כדי "לגנוב” את העובדים, הן חייבות להציע משכורות גבוהות יותר. זה יגרום לחברות אחרות להגיב בעליות שכר משלהן, עליות השכר שוב יתגלגלו למחירים, ושוב יווצר מעגל של אינפלציה.

אם כן, האתגר השני של מודל רהן-מיידנר היה להגיע לתעסוקה מלאה מבלי לגרום לסחרור אינפלציוני.

מודל רהן-מיידנר:
עכשיו אפשר סוף-סוף לדבר על המודל עצמו. מודל רהן-מיידנר בנוי על שלושה עמודים: סולידריות שכר, מדיניות תעסוקה אקטיבית, ומדיניות ממשלתית של ריסון הביקוש. בואו נדבר על כל אחד מהם בנפרד.

 סולידריות שכר, שדיברנו עליה בעבר כאן, קובעת שני עקרונות:

• "שכר שווה לעבודה שווה” – עובדים באותו מקצוע צריכים להרוויח את אותו שכר, לא חשוב באיזה חברה ובאיזה תעשיה הם עובדים.
• ככל האפשר, יש לצמצם את פערי השכר בין מקצועות שונים.

הדרך לממש את העקרונות האלה הייתה במו"מ ריכוזי בין איגודי העובדים להתאחדות המעסיקים – ההסכמים הקיבוציים שייחתמו במו"מ ישוו את השכר בכל התעשיה. בנוסף, רהן ומיידנר דרשו שאיגודי העובדים יגבילו את דרישות השכר שלהם: על איגודי העובדים לדרוש עליית שכר שצמודה לעליה בפרודוקטיביות של העובדים, אבל לא יותר מזה.

הרעיון של סולידריות שכר נועד להשיג שתי מטרות: ראשית, הוא יוצר שוויון בהכנסות בין העובדים, ובכך מקדם את השוויון הכלכלי.
המטרה השניה היא מניעת אינפלציה: אם איגודי העובדים יגבילו את דרישות השכר שלהם לפי העליה בפרודוקטיביות, הם לא יגרמו לסחרור אינפלציוני. יותר מזה, גם התחרות בין החברות על עובדים לא תיצור אינפלציה, בגלל שהאיגודים יתעקשו על "שכר שווה לעבודה שווה”, וימנעו מחברות לנסות לגנוב עובדים זו מזו.

לצמצום פערי שכר היה תפקיד נוסף: כדי להצמיד את עליות השכר לעליה בפרודוקטיביות, המנהיגים של איגודי העובדים צריכים לשכנע את חברי האיגודים שהם צריכים לרסן את התביעות שלהם. רהן ומיידנר טענו שריסון כזה הוא בלתי אפשרי במצב שבו יש פערי שכר גבוהים – העובדים שמרויחים שכר נמוך לא יסכימו לרסן את תביעות השכר שלהם בשעה שעובדים אחרים מרוויחים הרבה יותר מהם. לכן, צמצום פערי השכר היה רצוי לא רק מסיבה אידיאולוגית אלא גם מסיבה פוליטית פרקטית.

אבל מה לגבי ההרס היצירתי? קודם אמרנו שפערי השכר בין חברות הם אחד המנגנונים להעברת עובדים מחברות לא יעילות לחברות לא יעילות. איך זה מסתדר עם סולידריות שכר?

רהן ומיידנר טענו שסולידריות שכר תשפר את תהליך ההרס היצירתי: כמו שאמרנו, סולידריות השכר אומרת שכל החברות צריכות לשלם לעובדים את אותו השכר, והשכר הזה צמוד לרמת הפרודוקטיביות הממוצעת של העובדים בכלל המשק. זה אומר שחברות שבהן הפרודוקטיביות של העובדים נמוכה מהממוצע לא יוכלו להרשות לעצמן לשלם לעובדים את השכר הזה, וייסגרו במהירה. לעומת זאת, חברות שבהן הפרודוטיביות גבוהה מהממוצע ישלמו לכל עובד שכר שהוא משמעותית נמוך יותר ממה שהעובד מייצר, ולכן ירוויחו הרבה על כל עובד ויתרחבו במהירות. כך, סולידירות השכר מאיצה את המעבר של עובדים מתעשיות פחות יעילות לתעשיות יותר יעילות.

כמובן, ככל שתהליך ההרס היצירתי יואץ, יותר ויותר עובדים יפוטרו מהתעשיות הישנות ותיווצר אבטלה. כאן נכנסת לתמונה מדיניות תעסוקה אקטיבית, שדיברנו עליה בפוסט הקודם. כזכור, הרס יצירתי לא גורם לאבטלה בגלל שהוא מקטין את כמות המשרות, אלא בגלל שעובדים מתקשים לעבור מהתעשיות הישנות לתעשיות החדשות. רהן ומיידנר דרשו שהממשלה תעזור לעובדים המפוטרים לעבור למשרות החדשות באמצעות הכשרות וסיוע למעבר דירה. כל עוד הממשלה תעשה את זה ביעילות, וההרס היצירתי ייצור יותר משרות מאשר הוא הורס, אין סיבה שתיווצר אבטלה.

העמוד השלישי עליו נשען מודל רהן-מיידנר הוא דרישה מהממשלה לרסן את הביקוש בשוק. הם דרשו שהממשלה תדאג לרסן את הצריכה ע"י הטלת מיסי קניה ואמצעים מקרו-כלכליים אחרים, כדי לשמור שהרווחים של החברות במשק לא יהיו גבוהים מדי. הסיבה לכך הייתה שרהן ומיידנר חששו שאם רווחי החברות יהיו גבוהים, איגודי העובדים יתקשו לשמור על סולידריות השכר: למנהיגי האיגודים יהיה קשה יותר ויותר להסביר לחברי האיגודים שצריך לרסן את דרישות השכר בזמן שהמעסיקים שלהם גורפים רווחים גדולים. מהצד השני, ככל שהרווחים יהיו גבוהים יותר, החברות יעמדו בפני פיתוי הולך וגובר לגנוב עובדים אחת מהשניה, ולשבור את מנגנון סולידריות השכר.
בנוסף, טענו רהן ומיידנר, ריסון הצריכה יועיל עוד יותר להרס היצירתי: הוא יקשה עוד יותר על חברות לא יעילות להחזיק את הראש מעל המים, וימנע מהחברות היעילות יותר לנוח על זרי הדפנה.

משלושת העקרונות של מודל רהן-מיידנר, העקרון הזה היה הקשה ביותר ליישום. קשה לשכנע פוליטיקאים שהם צריכים להקטין את רמת הצריכה של הבוחרים שלהם. זה נהיה אפילו קשה יותר כשמנסים לשכנע פוליטיקאים סוציאל-דמוקרטים שהם צריכים להטיל מיסי קניה, שמטבעם פוגעים יותר בעניים מאשר בעשירים. כתוצאה מכך, זה הרעיון שלקח הכי הרבה זמן ליישם, והממשלה לא תמיד שמרה עליו בעקביות.

מודל רהן-מיידנר במציאות:
הרעיונות של רהן ומיידנר זכו להרבה השפעה, והמודל יושם בשבדיה בין אמצע שנות החמישים לאמצע שנות השבעים. בתקופה הזו שבדיה צמחה במהירות, גם באופן מוחלט וגם ביחס לשאר המדינות המערביות. באותה תקופה, פערי השכר בשבדיה הצטמצמו והפכו אותה לאחת מהמדינות בעלות פערי השכר הנמוכים בעולם. שיעור האבטלה אף הוא היה מהנמוכים בעולם – בסביבות ה 2%. האינפלציה בשבדיה הייתה גבוהה יותר מבמדינות אחרות, אבל לא באופן שסיכן את הכלכלה השבדית.

אי אפשר לתת למודל רהן-מיידנר את הקרדיט על הצמיחה המהירה – באותה תקופה הייתה צמיחה בעולם המערבי כולו, ושבדיה נהנתה מעמדת פתיחה טובה, משום שהיא לא השתתפה במלחמת העולם השניה ולא סבלה מההרס של המלחמה. מה שמיוחד בתקופה הזו הוא השילוב בין צמיחה מהירה, פערי שכר נמוכים, ותעסוקה מלאה – בדיוק מה שהמודל שאף להשיג.

באמצע שנות השבעים החל משבר כלכלי כלל עולמי, והיכה חזק בשבדיה, שהכלכלה שלה מתבססת על ייצוא. בתגובה, הממשלה החלה להזרים כמויות גדולות של כסף לתוך הכלכלה כדי לפצות על הירידה בביקוש למוצרים השבדיים. התוצאה הייתה ששבדיה סבלה מהמשבר מעט יחסית למדינות אחרות, אבל היה לזה מחיר: בכלכלה השבדית החל להסתובב הרבה כסף, שיצר ביקוש גבוה והחל מגמה של אינפלציה – בדיוק מה שרהן ומיידנר התנגדו לו.

המצב הוחמר בשנת 1984, כשהממשלה הקטינה את הפיקוח על הבנקים באופן כושל ולא זהיר. הבנקים מצאו את עצמם עם עצמאות חדשה, ועם כלכלה שהמחירים בה כל הזמן עולים, והחלו בהשתוללות של השקעות ספקולטיביות. זה יצר בועת דיור, הגדיל עוד יותר את הביקוש, והחמיר את האינפלציה עוד יותר.

בינתיים, בשוק העבודה, התרחש בדיוק מה שרהן ומיידנר חששו ממנו: הרווחים הגבוהים החלו לפורר את מנגנון סולידריות השכר. חברות בעלות רווחים גבוהים והועדים שלהם החלו לפרוש ממנגנון המו"מ הריכוזי ולנהל מו"מ נפרד על עליות שכר גבוהות יותר. זה יצר מעגל קסמים של עליות שכר ומחירים, שפגעו בתחרותיות של שבדיה בשווקים הבינלאומיים.

התהליך נמשך עד שב 1991, בועת הדיור התפוצצה, והמערכת כולה קרסה. שבדיה נכנסה למשבר הכלכלי החמור ביותר מאז השפל הגדול, והאבטלה קפצה בבת אחת לכמעט 10%. המשבר הביא להתעשתות: הממשלה החלה להיאבק באינפלציה במרץ, ואיגודי העובדים והתאחדות המעסיקים החלו להקים מחדש את מנגנון המו"מ הריכוזי ביניהם.

בסוף שנות ה 90 שבדיה חזרה לעקרונות הבסיסיים של רהן ומיידנר, אבל לא הצליחה לשחזר את שיעורי האבטלה הנמוכים שהיו לפני המשבר. בתחילת שנות ה 2000 האבטלה ירדה ל 4%-5%, אבל המשבר העולמי ב 2008 העלה את האבטלה ל 8%. עם זאת, בהשוואה למדינות אחרות באירופה, שבדיה מתמודדת עם המשבר בצורה טובה יחסית.

הערה: מעניין לראות מי לא אשם במשבר – מדינת הרווחה הנדיבה והמיסים הגבוהים. לפעמים בשיחות על שבדיה, יוצא לי להיתקל בטענה, שהמשבר בשבדיה מוכיח שמדינת רווחה נדיבה ומיסים גבוהים פוגעים ביעילות הכלכלית, כי הם גורמים לפגיעה בתמריץ לעבוד. אבל, כמו שראינו, למדינת הרווחה ולמיסים לא היה שום קשר למשבר, ובטח שלא היה קשר ל”פגיעה בתמריץ לעבוד”: למעשה, בשנה שלפני המשבר, שבדיה נהנתה משיעור השתתפות בכוח העבודה גבוה (מעל 80%), ומשיעור אבטלה נמוך להפליא של 1.5%, כתוצאה מהביקוש הגבוה שהאינפלציה יצרה.

סיכום:
לא ברור כמה ממודל רהן-מיידנר אפשר לקחת היום למדינות אחרות. המודל היה במיטבו בין שנות החמישים והשבעים. מאז הכלכלה העולמית השתנתה מאוד, ומהמעט הידוע לי, נראה לי שעדיין מוקדם להסיק איך המודל מתפקד בתנאים החדשים. בכל זאת, יש כמה נקודות שאני חושב שכדאי לקחת מהסיפור.

ראשית, הסיפור מראה שאפשר ליישב בין המטרות הסוציאל-דמוקרטיות של שוויון וסולידריות לבין יעילות כלכלית. זה לא בהכרח קל – כדי להשיג את זה, רהן ומיידנר שילבו חזון שאפתני, ניתוח מעמיק של הכלכלה והכוחות הפועלים בה, ותכנית מורכבת כדי לרתום את הכוחות האלה למטרות הרצויות. אבל בסופו של דבר, זה אפשרי.

שנית, כדאי לשים לב ליחס של המודל לכלכלת השוק. רהן ומיידנר לא ניסו להתנגד לכלכלת השוק ולהחליף אותה בתכנון ריכוזי. מצד שני, הם גם לא נתנו לכוחות השוק לפעול בחופש מוחלט, יהיו התוצאות אשר יהיו. במקום זה, רהן ומיידנר עיצבו את המסגרת שבה השוק פועל באופן זהיר ומדויק, כדי לדאוג שהוא ישיג את המטרות הסוציאל-דמוקרטיות.

שלישית, חשוב לשים לב למקום של איגודי העובדים במודל. איגודי העובדים, בשיתוף עם התאחדות המעסיקים, אחראים ליישם את עיקרון סולידריות השכר – שהוא הציר שמסביבו המודל מסתובב. זה אומר שהאיגודים צריכים, מצד אחד, לרסן את תביעות השכר שלהם מחברות רווחיות, ומצד שני לתת לחברות חלשות להיסגר. הרעיון הזה עשוי להפתיע במיוחד את אלה שרגילים להאשים את איגודי העובדים ברחבי העולם בדרישות שכר מופרזות ובפרוטקציוניזם.

למה איגודי העובדים השבדים מוכנים לקבל על עצמם פשרות כאלה? משום שהם יודעים שהפשרות האלה מגדילות את הרווחים של הכלכלה כולה, והכי חשוב, שהרווחים האלה יגיעו לכל העובדים באופן שוויוני, ולא יצטברו אצל שכבה דקה של בעלי הון. הם יודעים שהעובדים שמפוטרים מחברות חלשות יקבלו סיוע לעבור למשרה חדשה באמצעות מדיניות התעסוקה האקטיבית, ובדרך ייתמכו ע"י רשת הביטחון של מדינת הרווחה. הם יודעים שכל העובדים יקבלו עליות שכר בזכות העליה בפרודוקטיביות, בגלל שעליות השכר מוצמדות לעליה בפרודוקטיביות של הכלכלה. הם גם יודעים שכל השינויים בכלכלה ייעשו בשיתוף פעולה איתם ותוך מו"מ איתם.

במילים אחרות, אלה שדורשים מועדי עובדים בישראל לגלות אחריות לכלכלה כולה, ומקוננים על כך שועדי העובדים הישראלים לא מתנהגים כמו האיגודים השבדים, צריכים להבין שהפשרות של איגודי העובדים השבדים באות בעיסקת חבילה: הסכמה להתייעלות, בתמורה לכוח להשפיע על הכלכלה וחלוקה שוויונית של הרווחים.

לקריאה נוספת:
המאמר הזה והמאמר הזה של רודולף מיידנר מתחילת שנות ה 90 מתארים בצורה קריאה ובהירה את המודל ואת הישגיו, ומנתחים את החולשות שלו ואת הסיבות לקריסה שלו בשנות ה 80.  המאמר הזה מתאר בצורה די תמציתית את ההיסטוריה של המודל, ומתמקד בשינויים ששבדיה עברה מאז המשבר. המאמר הזה  סוקר את הנושא ביותר יסודיות, ומתאר את ההיסטוריה של המודל בפירוט גבוה. המאמר הזה דן בתיאוריה הכלכלית של המודל.