כלכלה מתואמת, שכר סולידרי

“כלכלה דמוקרטית היא לא כלכלה חופשיה מניגודי אינטרסים… כלכלה דמוקרטית היא כלכלה שבה אינטרסים שונים משתפים פעולה זה עם זה” (המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, תכנית מ 2001)

בשנת 1938, לאחר שורה של סכסוכי עבודה שהביאו לשביתות מצד ועדי העובדים והשבתות מצד ההנהלות, הממשלה הסוציאל-דמוקרטית הודיעה שהיא מתכוונת לקדם חקיקה שתסדיר את סכסוכי העבודה. ההודעה גרמה לדאגה הן בקרב התאחדות המעסיקים והן בקרב איגודי העובדים – שני הצדדים חששו שהחקיקה החדשה תפגע באוטונומיה שלהם. בתגובה, שני הצדדים הודיעו לממשלה שהם מתכוונים לפתור את העניין במו"מ ביניהם, ושאין צורך שהיא תתערב בעניין.

המו"מ ביניהם הסתיים בדצמבר 1938 בחתימתו של הסכם Saltsjöbaden ("הסכם ימת המלח"). ברמה הטכנית, ההסכם קבע שורה של "כללי משחק” בין האיגודים למעסיקים, שנועדו בין השאר למנוע התפתחות של סכסוכים מיותרים, ולהגן על צדדים שלישיים במקרה של סכסוך. למעשה, החשיבות של ההסכם הייתה הרבה יותר גדולה.
ההסכם נחשב לאחד האירועים החשובים בהיסטוריה השבדית, ומכונה לפעמים "הפשרה ההיסטורית בין העבודה להון”. הסיבה לחשיבות של ההסכם היא שהוא יצר תרבות של אמון ושיתוף פעולה בין הצדדים, מסורת שנמשכת כמעט בלי הפרעה עד היום (להוציא תקופה בסוף שנות השבעים ובשנות השמונים). שיתופי פעולה דומים התפתחו גם בשאר ארצות סקנדינביה.

בעיני חלק מהחוקרים במדעי החברה, מערכת ההסכמים הקיבוציים בין איגודי העובדים להתאחדות המעסיקים נחשבת לאלמנט החשוב ביותר של "המודל השבדי” או "המודל הסקנדינבי”- חשוב אפילו יותר ממדינת הרווחה – וכפי שנראה בהמשך, יש לכך סיבות טובות. עם זאת, צריך לומר שזו הדיעה של חלק מהחוקרים במדעי החברה, אבל לא הדיעה של הסוציאל-דמוקרטים או של איגודי העובדים.

משא ומתן ריכוזי:
חלק חשוב של שיתוף הפעולה בין איגודי העובדים למעסיקים הוא מנגנון ריכוזי של משא ומתן על העלאות שכר. אחת לשנתיים-שלוש, ההנהגות הארציות של איגודי העובדים וההנהגה הארצית של התאחדות המעסיקים מנהלות מו"מ על הסכם שכר חדש, שיקבע את עליית השכר במשק. למעשה, ההסכם לא קובע עליית שכר אחידה לכל מקומות העבודה, אלא קובע מסגרת מסוימת. לאחר חתימת ההסכם, כל ועד עובדים מנהל משא ומתן עם המעסיק שלו על העלאת השכר במקום העבודה, אבל מצופה שהעלאת השכר תישאר בתוך המסגרת שנקבעה בהסכם הארצי.

ההסכם הארצי לוקח בחשבון מספר גורמים. השיקול הבסיסי הוא שעליית השכר צריכה להיצמד לעלייה בפריון של העובדים במשק – כלומר, ככל שהפרודוקטיביות עלתה, כך השכר צריך לעלות בהתאם. עם זאת, ההסכם לוקח בחשבון שיקולים נוספים: שיקול אחד הוא שלאחר תשלום השכר, צריכים להישאר מספיק רווחים להשקעה בשיפור הפרודוקטיביות בעתיד. שיקול נוסף הוא רמת השכר במדינות שמתחרות בשבדיה בשווקים הבינלאומיים.

מדוע הצדדים חותמים על הסכם ארצי, במקום להסתפק בהסכמים הנפרדים בכל מקום עבודה? הסיבה העיקרית היא כדי למנוע אינפלציה. שני הצדדים הבינו שהסכמים נפרדים עלולים ליצור מעגל קסמים של אינפלציה: ועדי העובדים ידרשו העלאות שכר. המעסיקים יסכימו, אבל מיד יעלו את המחירים ויגלגלו את העלאת השכר אל הצרכנים. העלאת המחירים תגרום לשחיקת השכר של העובדים, מה שיגרום להם לדרוש עוד העלאות שכר, וחוזר חלילה. בתהליך הזה, אף צד לא מרויח, והכלכלה כולה סובלת מאינפלציה גבוהה. לעומת זאת, הסכם ארצי שמצמיד את עליית השכר לעליה בפריון מבטיח שעלית השכר תהיה ריאלית, ואכן תגדיל את כוח הקניה של העובדים.

סולידריות שכר:
בעקבות הסכם Saltsjöbaden, איגודי העובדים החליטו לקחת על עצמם משימה חשובה: לנצל את מנגנון המו"מ הריכוזי כדי להגדיל את השוויון בשבדיה. זה כלל שתי מטרות:

1. ככל האפשר, עובדים באותו מקצוע צריכים להרוויח את אותו שכר, לא חשוב באיזה חברה ובאיזה תעשיה הם עובדים. העיקרון הזה כונה "שכר שווה לעבודה שווה”.

2. ככל האפשר, יש לצמצם את פערי השכר בין מקצועות שונים.

הדרך להגשים את המטרות האלה הייתה להשתמש במסגרת הארצית להעלאת השכר. האיגודים דאגו, כחלק מהסכם המסגרת, שעובדים בעלי משכורות נמוכות יותר יקבלו העלאות שכר גבוהות יותר. המדיניות הזו מכונה "סולידריות שכר” (wage solidarity) או "מדיניות שכר סולידרית" (solidaristic wage policy). נקודה מעניינת היא שהגורם העיקרי שדחף את סולידריות השכר הוא איגוד עובדי המתכות (Metalworker union) שהיה באותה תקופה אחד האיגודים החזקים בשבדיה – דוגמה מוצלחת במיוחד לסולידריות.

המדיניות של סולידריות שכר נמשכה משנות הארבעים עד תחילת שנות השמונים, ובתקופה הזו הפכה את שבדיה לאחת הארצות עם פערי השכר הנמוכים בעולם. לאחר מכן היא נחלשה, אבל מאז סוף שנות התשעים יש חזרה מסוימת אליה. היום, המדיניות הזו נחשבת לאחד הגורמים החשובים שהביאו לרמת השוויון הגבוהה בשבדיה. תוצאה חשובה אחרת של המדיניות הזו היא צמצום משמעותי של הפער בשכר בין גברים לנשים באותו מקצוע (אם כי עדיין יש פער משמעותי בין מקצועות בעלי רוב גברי למקצועות בעלי רוב נשי).

הערה: התיאור הנ"ל עשוי לגרום לקוראים עם רקע בכלכלה להרים גבה. ניסיון להשוות את השכר בכל המשק הוא התערבות בוטה במנגנון המחירים. לפי התיאוריות הכלכליות הסטנדרטיות, זה אמור לגרום לעיוותים בהקצאת המשאבים במשק. זו אכן שאלה מצוינת, ויש לה פתרון מעניין. אני אדון בשאלה הזו בעוד מספר פוסטים, בתוך הקשר רחב יותר.

קורפורטיזם חברתי וכלכלה מתואמת:
שיתופי הפעולה בין איגודי העובדים לאיגודי המעסיקים הם אמנם חזקים במיוחד בארצות סקנדינביה, אבל הם לא יחודיים לסקנדינביה. מבנה חברתי שבו איגודי העובדים ואיגודי המעסיקים משתפים פעולה בניהול הכלכלה ובקביעת השכר מכונה במדעי החברה "קורפורטיזם חברתי”, והוא מאפיין עוד מדינות אירופיות, כמו גרמניה, אוסטריה והולנד.

השאלה המתבקשת היא מה ההשפעה של מבנה כזה על החברה ועל הכלכלה? לא הייתי מודע לזה עד כתיבת הפוסט, אבל מסתבר שהשאלה הזו נחקרה די הרבה בספרות על כלכלה פוליטית השוואתית. הנה שלוש דוגמאות מעניינות לספרים שנתקלתי בהם במהלך כתיבת הפוסט ועוד לא יצא לי לקרוא.

הספר "קורפורטיזם או תחרות?” טוען שקורפורטיזם לא רק גורם לשוויון גבוה יותר, אלא גם משפר את היעילות של הכלכלה. אחד מהטיעונים המעניינים שלו הוא שקורפורטיזם הופך את שוק העבודה ליציב יותר, וזה מאפשר גם למעסיקים וגם לעובדים לתכנן השקעה לטווח ארוך. מצד שני, הספר טוען שהקורפורטיזם מאפשר מספיק גמישות כדי להתמודד עם משברים מקרו-כלכליים – גמישות שאי-אפשר להשיג אם היינו מנסים להבטיח יציבות ע"י מנגנונים אחרים. אפשר לקרוא כאן חלק מהפרק הראשון של הספר, שכולל סקירה של חלק מהטיעונים.

הספר "כשמדינות קטנות עושות קפיצות גדולות” בוחן את הדרך שבה אירלנד, דנמרק ופינלנד עברו מתעשיות low-tech לעמדות הובלה בתעשיות ההייטק העולמיות, וטוען שהמוסדות הקורפורטיסטים במדינות האלה שיחקו תפקיד מפתח במעבר הזה.

הספר "גוונים של קפיטליזם” זכה להרבה תשומת לב בכלכלה פוליטית השוואתית מאז פרסומו ב 2001. הספר לא מתמקד רק במושג "קורפורטיזם חברתי”, אלא מציע תיאוריה רחבה יותר של כלכלות שונות. הספר טוען שבעולם יש למעשה שני סוגים שונים של כלכלות שוק:

1. "כלכלת שוק ליברלית" היא מה שאנחנו בדרך כלל חושבים עליו כשמדברים על כלכלת שוק. בכלכלה כזו, התיאום בין חברות, עובדים, ומוסדות פיננסיים נעשה בעיקר דרך התחרות השוק וחוזים פורמליים. שתי הדוגמאות העיקריות לכלכלה כזו הן ארה"ב ובריטניה.

2. ב"כלכלת שוק מתואמת", לעומת זאת, התיאום בין החברות, העובדים, והמוסדות הפיננסיים נעשה גם דרך השוק, אבל גם דרך מגוון של ערוצים אחרים – למשל, איגודי עובדים, איגודי מעסיקים, ורשתות בלתי פורמליות. הדוגמאות העיקריות לכלכלה כזו הן ארצות סקנדינביה, גרמניה ויפן.

הספר טוען ששני סוגי הכלכלות האלה מסוגלים להגיע לביצועים כלכליים טובים, אבל שהן מתנהגות ומתפתחות באופן מאוד שונה. אחת מהטענות המעניינות של הספר היא שכלכלות שוק מתואמות יהיו שוויוניות יותר מכלכלות שוק ליברליות. אפשר לקרוא כאן את הפרק הראשון של הספר, שמציג את התיזה המרכזית.

13 מחשבות על “כלכלה מתואמת, שכר סולידרי

  1. אור הדבר המהותי בהסכם ימת המלח הוא דווקא ההכרה בזכות הבלתי מוגבלת של האיגודים השוודים לבצע שביתות סולידריות. דבר שנכפה על המעסיקים לאור יחסי הכוחות הפוליטיים. לכך נוספה ההתחייבות שלא לחתור תחת ארגוני העובדים באמצעות "ארגוני עובדים צהובים". הדברים הללו עוגנו בהמשך באופן חזק יותר בחוקה השוודית של 1975. זאת הסיבה לשכר השוויוני בשוודיה. נראה לי שלקחתה מקור מעט שמרני. קואופרטיזים כלומר שיתוף פעולה בין ההון לעבודה אינו המודל השוודי. המודל הזה מבוסס דווקא על חתירה של האיגודים להיות גם וגם. גם חזקים כדי להכתיב את האינטרסים של השכירים בצד אחד וגם בעלים של ההון הפיננסי בצד השני. כמו כן עליה כללית של השכר תגרום גם לעליית מחירים בתקופות של תעסוקה מלאה, אבל פחות מעליית השכר ולכן יעלה השכר הראלי. וזאת משום שהגידול כוח הקניה כולו אצל השכירים שעה שהגידול בפדיון אצל המוכרים מבוסס בחלקו על העלאת המחיר ובחלקו על הגדלת הכמות הנמכרת. לא ניתן להעלות רק את המחיר בשוק שהביקוש בו אינו קשיח לחלוטין.

    • הי עמי,
      תודה רבה שהקדשת מזמנך לקרוא את הפוסט ולתת פידבק!

      אמנם כמעט כל המקורות שאני מסתמך עליהם נכתבו ע"י דוברי אנגלית, אז אולי נקודת המבט שלהם שונה מנקודת המבט של האיגודים ושל המפלגה הס"ד, אבל אני חושב שרובם כן כתובים מנקודת מבט מאוד אוהדת כלפי איגודי העובדים והסוציאל-דמוקרטיה בכלל. כמובן, אתה מומחה הרבה יותר גדול ממני לנושא הזה.

      אני מבין את מה שאתה אומר לגבי ההבדל בין קורפורטיזם למודל השבדי, אבל יכול להיות שצריך להבדיל בין השאיפות של איגודי העובדים לבין מה שקיים בפועל. איגודי העובדים שואפים להיות גם וגם, אבל נכון לעכשיו המערכת הוא קורפורטיסטית, לא?

      תיקנתי את הפוסט כך שבמקום "שיתוף הפעולה בין איגודי העובדים למעסיקים" כתוב "מערכת ההסכמים הקיבוציים בין איגודי העובדים למעסיקים". אני חושב שזה תואם יותר את המקורות שקראתי, ואני מניח שזה אולי יהפוך את הניסוח לקביל יותר גם מבחינתך.
      בכל מקרה, אני הקפדתי להדגיש במשפט הזה שזה "לדעת חלק מהחוקרים במדעי החברה" – לא לדעתי ולא לדעת הסוציאל-דמוקרטים. המטרה של המשפט הזה הייתה רק להבהיר לקוראים שההסכמים הקיבוציים האלה מאוד חשובים, לא לטעון שהם הכי חשובים באופן אבסולוטי. הוספתי עוד משפט שמבהיר שזה לדעת החוקרים במדעי החברה, לא לדעת הסוציאל-דמוקרטים או איגודי העובדים.

      אשר להסכם ימת המלח ומה שמהותי בו, כל המקורות שנתקלתי בהם מזכירים את המושג "הפשרה ההיסטורית בין ההון לעבודה" ו"הרוח של ימת המלח", ומדגישים עד כמה הם חשובים להיסטוריה השבדית. אתה חושב שזה מוגזם?

      אשר לשוויוניות השכר, אני חושב שגם במה שאני כתבתי ברור שהכוח של איגודי העובדים היה חיוני כדי להשיג את השוויוניות בשכר, אבל השוויוניות הזו לא הייתה מושגת אם איגודי העובדים לא היו מחליטים על מדיניות שכר סולידרית, ומסוגלים לממש אותה בעזרת מנגנון מו"מ ריכוזי. אתה לא מסכים?

  2. פוסט מעניין, על נושא מעניין.

    אני לא אעשה את זה כל פעם בפועל, כי – יש גבול גם לקרציתיות שלי. אבל תדמיין, ככה באחורי התודעה שלך, שאני חושב את זה. והדוגמא הפעם:
    טענות של המגיב הקודם, כמו "זאת הסיבה לשכר השוויוני בשוודיה", או ההסבר מדוע עליית שכר כללית לא תביא לאינפלציה ושחיקה בשכר הריאלי – הסבר שבפרשנות הכי נדיבה דורש הנחות מאד מאד מרחיקות לכת (ואני שואל את עצמי מהן התימוכין האמפיריים שלו) עוברות, כך נראה, בלי התנגדות מיוחדת. אבל הנחת הסטציונריות – זה סיבה לפקפק.

    • הי אסף,

      1. כמו שכתבתי בפוסט הקודם, אין לי שום בעיה עם הרהורי כורסא כל עוד הם לא מתיימרים להיות יותר מזה, וזה מה שאני עושה בפוסט הזה. אני חושב שסגנון הכתיבה מאוד מבהיר שמדובר בהרהורי כורסא.

      2. ואחרי שאמרנו את זה, הרעיונות שמתוארים בפוסט על אינפלציה, שכר ריאלי, ושכר שוויוני, נהגו ע"י מחלקת המחקר הכלכלי של איגוד העובדים השבדי LO, שכללה כמה כלכלנים מאוד רציניים. ככל הידוע לי, הם כן ביססו את הרעיונות שלהם על מודלים מתמטיים והערכות אמפיריות כמו שכלכלנים אוהבים. אני אכתוב עוד על הרעיונות שלהם בהמשך, אבל אם אתה רוצה לחפש על זה, השם הכי חשוב בהקשר הזה הוא "מודל רהן-מיידנר":
      http://en.wikipedia.org/wiki/Rehn%E2%80%93Meidner_model

      היות ואני ממילא לא מייחס למודלים מתמטיים והערכות אמפיריות מהסוג הזה משקל גדול מדי, לא טרחתי לקרוא עליהם ואני לא הולך להזכיר אותם בפוסטים. אני גם לא חושב שלדון בהם בבלוג כזה ייתן משהו לקוראים.

      • ועוד משהו ששכחתי:
        3. בלי קשר לשאלה האם הטיעונים על האינפלציה והשכר הריאלי הם נכונים בפועל או לא, אין ספק שהיסטורית, אלה השיקולים שהביאו את הצדדים להחליט על מנגנון המו"מ הזה. אז אם אתה רוצה, אתה יכול לקרוא את הפוסט כשיעור בהיסטוריה, לא כשיעור בכלכלה.

      • אני מבין אותך רק פחות ופחות. וגם – ואני אומר את זה מתוך הערכה: חכמים היזהרו בדבריכם. אולי מה שכל כך מתסכל אותי בגישה שלך היא שאתה עלול לגרום לאנשים לחשוב משהו בסגנון "כלכלנים משחקים אותה שהם יודעים משהו, כי הם משתמשים במתמטיקה. אבל דוגרי, מי שבאמת מבין מתמטיקה, יודע שהתוצאות שלהם לא אמינות בכלל".
        מי שמאמין לכלכלנים רק בגלל שהם משתמשים באותיות יווניות הוא כמובן כסיל. אבל מכאן ועד ל"אם רק הייתם יודעים שהם מניחים סטציונריות, לא הייתם מייחסים למחקר אמפירי משקל גדול במיוחד" המרחק עצום.

        האם יש משהו שאתה מרגיש שאתה יודע על העולם החברתי-פוליטי במידה גבוהה יחסית של סבירות? לא "אנטיביוטיקה הורגת חיידקים" אבל יותר מאשר הרהור של שבת בבוקר? על סמך מה? האם באמת בעיניך אין הבדל בין:
        1. "הגעתי למסקנה שככל הנראה X נכון, על סמך 20 או 30 מחקרים אמפיריים טובים בנושא (את ש 50 הגרועים השלכתי לפח), שמעלים תמונה יחסית יציבה, למרות שבכל אחד מהם יש הנחות בעיתיות מסוימות"
        ובין
        2. "הגעתי למסקנה ש X נכון, בגלל שקראתי בעיתון הבוקר, והניסיון האישי שלי שכולל מדגם של 32 מקרים, מובילים אותי לחשוב ש X"
        (אגב, האם ב 2 אין לפחות באופן מובלע הנחות הרבה יותר מרחיקות לכת מליניאריות או סטציונאריות?)

        ובקשר לתיאוריה – עלתה פה השאלה האם העלאות שכר כפויות יביאו לאינפלציה שתשחוק את השכר הריאלי או לא. האם אתה לא מסתקרן לדעת האם אפשר לספר סיפור קוהורנטי שיצדיק מסקנה אחת לעומת אחרת? אתה יכול לקרוא לזה מודל מתמטי, אתה יכול לקרוא לזה ג'חנון מצידי – לא מסקרן אותך לדעת אילו הנחות דרושות כדי להביא לכל אחת מהמסקנות? לא חשוב בעיניך לוודא שהמסקנות אכן נובעות מההנחות? מה זה אומר "לא מייחס למודלים מתמטיים חשיבות"? אני קורא את זה בתור: "אני לא מייחס חשיבות ליציבות הלוגית של טיעונים." אני פשוט לא מבין איך אפשר לטעון את זה. למשל, ככל שהצלחתי להבין את מודל רהן-מיידנר, חייבות להיות חברות שבוחרות להרוויח פחות. כלומר, שהן יודעות על קיומה של טכנולוגיה אחרת, או יחס אחר בין הון לעבודה, שיניב להן רווחים גבוהים יותר, אבל עד העלאות השכר הן בוחרות שלא לעשות שימוש בטכנולוגיה הזו. וגם – אף חברה אחרת לא בוחרת לעשות שימוש בטכנולוגיה הזו כדי למכור במחיר זול יותר, ולדחוק את רגלי החברות הישנות. אפשר להאמין ואפשר לא. אבל זה לא חשוב בעיניך לברר את זה?

      • לגבי מחקרים אמפיריים: מה שאני הולך לכתוב עכשיו הוא תחת ההנחה שאין לאקונומטריקה בסיס יציב יותר מעיקרון ה BLUE (והקוואזי-לייקליהוד, שעד כמה שהבנתי הוא פשוט הכללה של BLUE לעוד צורות פונקציונליות), תחת ההנחה שמחקרים שלא מנתחים את השגיאה הנגרמת ע"י הקירוב של משפט הגבול המרכזי אכן משתמשים במעט מדי דגימות, ותחת הנחה שאין הצדקה טובה לשימוש בהנחת הארגודיות הסטציונרית. כל המחקרים שההנחות האלה תקפות לגביהם הם מבחינתי רעש לבן, וההערכות שלהם הן רצף של מספרים שרירותיים שאין לייחס להם שום משמעות. במילים אחרות, עדיף לחשוב על כלכלה כאילו המחקרים האלה לא קיימים.
        יש כמה יוצאי דופן: יוצא דופן בולט אחד שנתקלתי בו הוא מחקר אקונומטרי שנועד *להפריך* תיאוריה מתמטית מסוימת, כאשר את כל ההנחות המתמטיות הנדרשות לצורך האקונומטריקה אפשר לגזור מהתיאוריה שמנסים להפריך – במקרה כזה, אין לי שום דבר רע להגיד על המחקר, והוא תקף לחלוטין. דוגמה אחרת: הספר Mostly harmless econometrtics מראה שתחת הנחות מאוד מגבילות, אבל שעדיין מתקיימות בחלק מהמחקרים, רגרסיה לינארית שקולה ל matching. במקרה הזה גם אין לי שום טענה, חוץ מזה שאני לא מבין למה לא פשוט להשתמש ב matching.

        אז מה אנחנו בכל זאת אפשר לעשות לדעתי? בדיוק מה שאנחנו עושים בכל תחום ידע שבו לא עומדות לרשותנו סטטיסטיקות. למשל, פעם התעניינתי בפוליטיקה של המזרח התיכון, והייתי הולך להרצאות של של מזרחנים עליה. האם יש לפרשנויות שלהם תוקף מדעי? בהחלט לא. אבל עדיין יש לדיעות שלהם משקל, בתור מי שמכירים את החומר היטב, עוקבים אחרי הנפשות הפועלות הרבה שנים, ושולטים בעובדות הרלוונטיות.
        כלומר, אני לא מייחס לדיעה של מומחה ושל הדיוט את אותו משקל, כי למומחה יש ניסיון והיכרות עם העובדות. אבל מצד שני, אני מודע לזה שגם הדיעה של המומחה היא בסופו של דבר ניחוש מושכל, שיכול להיות מושפע גם מהטיות אנושיות, מהתרבות שבה הוא גדל ומאידיאולוגיה.
        כלכלנים יכולים לעשות סוג כזה של מחקר, ואני חושב שהוא יכול מאוד להועיל. לדוגמה: כחלק מלימודי הכלכלה שלי יצא לי לקרוא את ספר על הכלכלה של מדינת הרווחה. הספר הזה הכיל קצת מודלים מתמטיים ומחקרים אקונומטריים, אבל רוב מה שהוא עשה זה פשוט לסקור את מוסדות הרווחה במדינות שונות, לתאר את הבעיות שהם נתקלים בהן, ואת הטרייד-אופים שנתקלים בהם בעיצוב מוסדות כאלה. באופן אישי, אני מרגיש שזה לימד אותי המון על הסוגיות האלה, למרות שאין לזה תוקף מדעי.

        לגבי מודלים מתמטיים: אני מסכים שמודלים מתמטיים עוזרים להבין איזה הנחות הן הכרחיות לטיעון מסוים. להגיד שאני לא מייחס להם חשיבות הייתה הגזמה. אני בהחלט חושב שכדאי שמישהו יכתוב את המודל המתמטי ויוכיח את הטיעון בצורה פורמלית. אבל, בתור מישהו שלומד את הנושא אבל לא עושה מחקר בעצמו, אני לא מרגיש שלקרוא את המודל המתמטי ואת ההוכחה הפורמלית של הטיעון נותן לי יותר מאשר לקרוא תיאור לא פורמלי של הרעיונות העיקריים בבסיס הטיעון.

        הערה לגבי המודל של רהן-מיידנר: עד כמה שאני מבין, הרציונל הבסיסי של המודל הוא לקדם את ההרס היצירתי. התיאור של תהליך ההרס היצירתי מניח שיש חברות שמשתמשות בטכנולוגיה מיושנת, לא מחליפות אותה, ולכן דינן להיסגר. אני מנחש שאם אתה רוצה לאפשר לחברות להחליף טכנולוגיה, אתה יכול למדל את זה פשוט כאילו חברה שהחליפה טכנולוגיה נסגרה ונפתחה מחדש כחברה אחרת.

      • רק די להבהיר את הנקודה על מזרחנים: מה שאני אומר זה שמההתרשמות שלי עד עכשיו, אין דרך לדעת דברים על העולם החברתי-פוליטי בסבירות יותר גבוהה מהסבירות של הערכה של מזרחן טוב לגבי הפוליטיקה של המזרח התיכון.

      • הי אסף,
        אני מקווה שמה שכתבתי בתגובה האחרונה לא היה מעליב. הרגשתי צורך בניסוח בוטה כדי להבהיר את הנקודה, אבל לא הייתה לי כוונה לפגוע.

        אני אשמח לחשוב עוד על הנקודה שהעלית בפוסט הקודם, על מצב שבו מספר גדול של מאמרים מציג תמונה קוהנטית שמתיישבת עם התיאוריה. יש נושא שאתה חושב שהתמונה בו משכנעת במיוחד?

  3. מצחיק – בדיוק חשבתי שהניסוח שלי היה אולי תופקני מדי…
    כולנו פה כדי ללמוד, וכשיש מחלוקת – ניסוחים חדים זה דבר טוב. הצהרתי קודם, והנה שוב – כל האי הסכמות שיש לי איתך לא סותרות את ההערכה שיש לי לשכל או ליושרה שלך. אז אפשר לחזור להתווכח בהנאה. 🙂

    ממקור ראשון אני יכול להגיד רק על התחומים שאני עוסק בהם – מסחר בינלאומי, ופטנטים. בנושא מסחר בינלאומי, נדמה לי שהקביעות הבאות הן יציבות למדי:
    1. פתיחות לסחר אינה מתואמת עם רמות אבטלה בטווח הארוך. ביחד עם תיאוריה, אפשר לתת לזה פרשנות של קשר סיבתי (או העידרו) – מסחר בינלאומי לא גורם לאבטלה בטווח הארוך. בטווח הקצר – אני פחות בטוח. אף פעם לא הייתי לגמרי בטוח, אבל הייתי יותר בטוח לפני הפייפרים האחרונים של אוטור, דורן והנסון. חוזר לשבת על הגדר בנושא.

    2. בטווח הקצר והבינוני, שערי חליפין הם הרבה יותר מדי תנודתיים מכדי להיות מסוברים על ידי כוחות יסודיים של סחר, ונראה שהדרך הטובה יותר לחשוב עליהם (שוב, בטווח הקצר) היא לחשוב על מטבעות שונים כנכסים פיננסיים.

    3. מסחר בינלאומי משנה את התפלגות הגודל של פירמות מקומיות, ואת התפלגות הפרודוקטיביות שלהן.

    יש עוד. ספרים פופולאריים של קרוגמן משנות התשעים הם מקור מעולה. אה, כן. וכמובן, למרות שהוא כותב הרבה הרבה פחות מוצלח – אלחנן הלפמן. אין בעולם מי שיודע כלכלה כמו אלחנן הלפמן, ושני הספרים שלו, על צמיחה ועל סחר יכולים לתת תמונה טובה של מה הנושאים שבהם יש הסכמה, ופחות או יותר למה.

    • תודה רבה על ההמלצות!
      יש אולי מקורות קצרים יותר שאפשר לקרוא כדי לקבל תמונה של הספרות האמפירית, נאמר, איזשהו survey שסוקר את העבודות העיקריות שנעשו?

  4. חשבתי וחשבתי, והתשובה היא – כנראה שלא. גם בנושאים שיש בהם סקר, מאמרי סקר לא מנתחים, ובדרך כלל אפילו לא מדווחים יותר מדי פרטים על הטכניקות הסטטיסטיות שנעשה בהם שימוש. הם יתארו בקווים כללים מהי השונות שאותה החוקרים מנצלים כדי ללמוד משהו, לא יותר.
    בסופו של דבר, זה חלק משמעותי מהמקצוע – לדעת מה קורה, מי צודק, ולמה (ואז לנסות להוסיף על זה). קשה להפנות אפילו אדם עם הכשרה יחסית נרחבת למאמר מהסוג שאולי ישכנע אותך.
    אבל פטור בלא כלום אי אפשר, אז – חיבור חביב של אחד מחשובי האקונומטריקאים בדורנו. זה לא ישכנע אותך בכלום בואלידיות של הטכניקות – לא בזה הוא עוסק. אבל אולי זה ייתן לך קצת יותר אמון במקצוע – כי זה סוג האנשים שבסופו של דבר יוצקים את דמותו של המקצוע, גם מנסקי אישית, וגם מנסקי כאב טיפוס.
    אנשים חושבים, כל הזמן, על דברים מהסוג שאתה מעלה. וגם אם לפעמים לקוח זמן לביקורת לחלחל – היא מחלחלת בסוף. אנחנו מתקרבים לאמת. עדיין לא שם, אבל מתקרבים. אם זה רעש לבן, הוא לפחות מסביב לאמת, באמפליטודה הולכת ומצטמצמת.

    יש ללחוץ כדי לגשת אל unlearning&discovery.pdf

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s