מדינת הרווחה השבדית

“ככל האפשר, יש לספק את ההטבות כזכות אזרח… המטרה שלנו הייתה ונשארה שההטבות לא יוגבלו לשכירים או לסקטור אחר באוכלוסיה. אנו רוצים ביטוח לאומי, לא ביטוח פועלים” (גוסטב מולר, שר הרווחה השבדי בין 1939 ל 1951, אבי מדינת הרווחה השבדית)

“ביטוח לאומי שאינו מעלים את הצורך בצדקה בנסיבות רגילות אינו שווה הרבה” (כנ”ל)

“השקעה בהון האנושי שלנו לא תהפוך אותנו לעניים יותר” (גונר ואלווה מירדל, מההוגים הסוציאל-דמוקרטים השבדים החשובים)

מדינת הרווחה השבדית נחשבת ליהלום שבכתר של הסוציאל-דמוקרטים השבדים, וידועה בנדיבות, באיכות ובהיקף של השירותים החברתיים שלה. בפוסט הזה אני רוצה לדבר פחות על השירותים החברתיים עצמם, ויותר על העקרונות היסודיים שהנחו את ההקמה והעיצוב שלהם.

שירותים חברתיים כזכויות אזרח:
מבחינת הסוציאל-דמוקרטים, שירותים חברתיים הם לא צדקה שניתנת לעניים, אלא זכויות אזרח. לכל אזרח יש זכות לחינוך, בריאות, דיור, ופנסיה. לכל אזרח יש זכות לעבוד בעבודה שתפרנס אותו בכבוד, או לקצבת קיום במידה ואינו מסוגל לעבוד. לכל אזרח יש זכות לביטוח לאומי (social security) – ביטוח מפני סיכונים כגון אבטלה, מחלות, או תאונות.

הרעיון של שירותים חברתיים כזכויות אזרח נובע מהאידיאלים של חופש ושוויון. שירותים חברתיים נדרשים כדי שהאזרח יהיה חופשי באמת, ולא מוגבל ע"י מחסור. החופש הזה הוא תנאי הכרחי לכך שהאזרח יוכל להשתתף בדמוקרטיה, ובחיים החברתיים והפוליטיים. זו הסיבה שהשירותים האלה נתפסים כזכויות אזרח ולא כמוצרים.

מהגישה הזו נובע שהמטרה של שירותי רווחה אינה להקל על הסבל של העניים, אלא להפוך אותם לאזרחים ושותפים מלאים בחברה, שאינם נזקקים בסופו של דבר לעזרה או לצדקה.

מדינת הרווחה האוניברסלית:
אחת מהדילמות שכל מדינה מתמודדת איתן בעיצוב שירותי הרווחה שלה היא האם לספק את השירותים רק לעניים, בהסתמך על מבחן הכנסה (שירותים סלקטיביים)? או לכל האזרחים במידה שווה (שירותים אוניברסליים)? לדוגמה, היום בישראל קצבאות הילדים ניתנות לכל האזרחים, ובאותם סכומים. בתקציב האחרון משרד האוצר הציע לשנות את זה כך שגובה הקצבאות יהיה תלוי בגובה ההכנסה של המשפחה.

הבחירה הסוציאל-דמוקרטית היא להעניק שירותים אוניברסליים. זה נובע מהתפיסה ששירותים חברתיים הם זכויות אזרח, ולכן כל האזרחים זכאים להן במידה שווה, אבל גם מסיבות מעשיות יותר:

  1. סולידריות: שירותים סלקטיביים פוגעים בסולידריות החברתית, משום שהם מחלקים את החברה לקבוצת האנשים שמשלמים וקבוצת האנשים שמקבלים. זה יוצר עימות מתמשך בין הקבוצה הראשונה לקבוצה השניה. אלה שמשלמים ילחמו באופן תמידי לקצץ בשירותים חברתיים, שהם לא מרוויחים מהם דבר. בדרך כלל לראשונים יש יותר כוח מלאחרונים, ולכן התוצאה תהיה שירותים ברמה נמוכה, שלא משיגים את היעדים שלהם.
    שירותים אוניברסליים, לעומת זאת, מקדמים את הסולידריות החברתית. בכך שכולם נהנים מהשירותים האלה, לכולם יש אינטרס בכך שהשירותים האלה יהיו יעילים, מתוקצבים כראוי, וברמה גבוהה. במקום אינטרסים מנוגדים, נוצר אינטרס משותף.
  2. ושוב סולידריות: כשמדובר בשירותים כמו חינוך ובריאות, לבחירה בין שירותים סלקטיביים לשירותים אוניברסליים יש השפעה אפילו יותר גדולה על הסולידריות. לדוגמה, מערכת חינוך נפרדת לעשירים ולעניים מבטיחה את חלוקתה של החברה למעמדות שלא נפגשים ביניהם ולא מכירים אחד את השני. מערכת חינוך אחת לכולם מאפשרת אינטגרציה של כל החברה ואת קידום הסולידריות החברתית.
  3. הימנעות מהשפלה: שירותים סלקטיביים הם עניין משפיל עבור העניים. בדרך כלל, עצם הדרישה מעני להוכיח שהוא עני גורמת להשפלתו. מעבר לזה, שירותים חברתיים יוצרים סטיגמה על האזרחים שנעזרים בהם, וזה הופך את הפניה אליהם למשפילה.
  4. שיקול כלכלי: שירותים סלקטיביים עלולים לפגוע בתמריצים של עניים ללהתקדם ולחפש עבודות מכניסות יותר. כשאדם יודע שאם הוא יקבל עבודה מכניסה יותר, ישללו ממנו הטבות ממשלתיות, זה יוצר אצלו תמריץ לא לנסות להתקדם, או לעבוד בשחור. שירותים אוניברסליים, לעומת זאת, לא משפיעים בכלל על התמריצים לצאת מהעוני.

החיסרון הגדול של שירותים אוניברסליים הוא שהם הרבה יותר יקרים. בפרט, אם רוצים שהשירותים הציבוריים ישרתו גם את המעמדות הגבוהים, הם חייבים להיות ברמה מספיק גבוהה כדי שאנשים במעמדות האלה לא ירצו תחליפים פרטיים. זה כמובן דורש מיסוי גבוה, אבל הסוציאל-דמוקרטים השבדים גילו שהאזרחים מוכנים לשלם מיסים גבוהים, אם הם מקבלים בתמורה שירותים חברתיים יעילים וברמה גבוהה.

למרות זאת, בגלל היוקר של שירותים אוניברסליים, גם במדינת הרווחה השבדית חלק מהקצבאות מסופקות בצורה סלקטיבית. עם זאת, יש העדפה חזקה לשירותים אוניברסליים בהשוואה למדינות רווחה אחרות. כך, למשל, דיור ציבורי בשכירות ניתן לכולם, ללא מבחן הכנסה וע”פ רשימת המתנה, אבל העניים מקבלים בנוסף סיוע בשכר דירה.

השקעה בחברה טובה יותר:
עקרון חשוב נוסף של מדינת הרווחה השבדית הוא שעדיף למנוע מחלות מאשר לטפל בהן אחר כך. כשם שעדיף להשקיע הבה ברפואה מונעת ובאורח חיים בריא מאשר להשקיע אחר כך בטיפולים רפואיים, כך עדיף להשקיע הרבה בהכשרות מקצועיות, בחינוך למבוגרים ובהשמת עובדים מאשר בדמי אבטלה; עדיף להשקיע הרבה בחינוך מאשר בשיטור. עדיף להשקיע הרבה ברגולציה שתמנע תאונות עבודה, מאשר בביטוח נגד תאונות עבודה.

אם ניקח את הרעיון הזה צעד נוסף קדימה, הרי שמדינת הרווחה יכולה לשמש ככלי לשיפור החברה. שירותים חברתיים טובים הופכים את העובדים ואת החברה ליצרניים יותר. לכן, חלק גדול מההשקעה בשירותים חברתיים לא צריך לחשב רק כ"הוצאה", אלא גם כ"השקעה בהון האנושי". את הרעיון הזה הובילו בשבדיה גונר ואלווה מירדל, שאת הציטוט שלהם הבאתי למעלה. הם טענו ששוויון הוא כלי להגברת היעילות הכלכלית, ולא משהו שצריך לאזן מול היעילות הכלכלית.

ביזור ושיתוף האזרחים בניהול השירותים:
אחת מהסכנות בהקמתם של שירותים ממשלתיים גדולים הוא שהם יהפכו למנגנונים בירוקרטיים מסורבלים, שאדישים לצרכי האזרחים ולא חייבים להם דין וחשבון. מקימי מדינת הרווחה השבדית התמודדו עם הבעיה הזו בשתי דרכים: ראשית, ביזור של השירותים החברתיים – השירותים אמנם מתוקצבים ע"י המדינה, אבל מנוהלים ע"י הרשויות המקומיות.

שנית, הארגונים האזרחיים שמייצגים את הלקוחות של השירותים הם שותפים לניהול השירותים האלה. כך, למשל, איגודי העובדים והתאחדות המעסיקים משתתפים בניהול שירות התעסוקה, ומחזיקים בבעלות משותפת על חלק גדול מקרנות הפנסיה. ארגוני פנסיונרים משתתפים בניהול השירותים לקשישים, וארגוני הנכים משתתפים בניהול השירותים לנכים. הדיור הציבורי מסופק בעיקרו ע"י קואופורטיבים וארגונים ללא מטרת רווח, וגם אלה מנהלים מו"מ תמידי מול ארגוני הדיירים.

המבנה הזה הוא חשוב לא רק כדי לקדם את היעילות של השירותים הממשלתיים, אלא גם כדי לקדם את הערך הסוציאל-דמוקרטי של שוויון: אסור לתת לכוח להצטבר בגופים ביורוקרטיים ריכוזיים. צריך לבזר את הכוח ככל שניתן בקרב האזרחים, ובפרט, לתת לכל אזרח כוח להשפיע על השירותים שהוא צורך.

מדינת רווחה ושוויון:
מדינת הרווחה תורמת גם להשוואת יחסי הכוחות בין אזרחי המדינה. מדינת הרווחה גורמת לכך שלמנהל אין כוח מוחלט על העובדים שלו, משום שהם יודעים שגם אם הם יפוטרו, זה לא ידרדר אותם לעוני מחפיר. עקרות בית אינן נתונות לחסדיהם של בעליהן, משום שהן יודעות שגם אם הן יתגרשו, הן עדיין יזכו לרמת חיים שמובטחת לכל אזרח.

מעבר לכך, מוסדות ספציפיים של מדינת הרווחה יכולים לקדם שוויון אפילו יותר: שירותי מעונות היום והטיפול בילדים שיחקו תפקיד חשוב בשחרור הנשים, שיכלו לצאת לעבוד מבלי שיוטל עליהן העול של הטיפול בילדים. היום, החוקים מעודדים את הגברים לקחת חופשת לידה שווה לזו של הנשים, ובכך תורמים עוד להדברת התפיסה כאילו טיפול בילדים זו אחריות של האישה ולא של שני ההורים.

ד"ר גילת גופר פרסמה לאחרונה בכתב העת "חברה" מאמר שדן בפירוט בהשפעת מדינת הרווחה על נשים.

16 מחשבות על “מדינת הרווחה השבדית

  1. הי אור,
    אני שמח שהתחלת את הבלוג הזה, ומקווה לקרוא בו עוד הרבה דברים מעניינים. אבל תן לי לאתגר אותך קצת, כדי שהדיונים בבלוג יהיו יותר מועילים:
    כמעט בכל מה שכתבת כאן יש, בעיני, שתי בעיות מרכזיות: אחת היא הנחת המבוקש, והשניה היא טענות כל כך כלליות, שהן אינן יכולות להבחין בין ארה"ב לבין שוודיה. למה אני מתכוון:

    1. הנחת המבוקש: כמו שאני משער שאתה יודע, כי ניכר שאתה קורא את מה שיריביך האידיאולוגיים אומרים (אגב, בניגוד מצער לרבים מאלה שכותבים בנושא), קן ההתקפה המרכזי של השמרנות הכלכלית מאז שנות החמישים לפחות נוגע לחיבור בין ההנחה (או הטענה) ש"חינוך, דיור, ובריאות ברמה בסיסית לפחות הם תנאי לחופש אמיתי" ובין המסקנה "ולכן צריך להקים מנגנון ממשלתי שיספק אותם". אם מניחים שקיומו של מנגנון ממשלתי יביא לכך שליותר אנשים יהיו את הדברים האלו מאשר היה המצב אילו לא היה קיים מנגנון כזה, אפשר פחות או יותר להפסיק את הדיון. יאללה מנגנון ממשלתי.
    אבל כאמור, כבר לפחות שישים שנה שאנשים תוקפים את ההסקה הזו. כבר שישים שנה שאנשים אומרים שכאשר הממשלה מנסה לספק יותר דיור, יותר חינוך, ויותר בריאות, התוצאה היא שליותר אנשים אין או חסרים דיור, בריאות וחינוך. האמירה "חינוך, בריאות, דיור, והכנסה מינימלית הם תנאי הכרחי לשיוויון" היא מעניינת, אבל קצת ריקה מתוכן. כל השאלה היא איך לצמצם למינימום את מספר האנשים שאין להם את הדברים האלו. להניח מראש שאספקה ישירה על ידי הממשלה היא דרך טובה לעשות את זה, ואז לגזור מכך שהממשלה צריכה לספק את הדברים האלו. זה, כאמור, להניח את המבוקש. אולי עדיפה החברה האזרחית? אולי השוק? אולי ארגונים על מדינתיים? תראה, אני לא מת על ההגדרה של דיור חינוך ובריאות כ"זכויות אזרח" כי אני חושב שזה מוזיל מאד את מושג הזכות, אבל אני מוכן להסכים על כך לצורך הדיון. השאלה היא מה הדרך להביא לכך שהזכויות האלו ימנעו מכמה שפחות אנשים. זה הדיון המעניין. להניח ש"צריך שיהיה===>ולכן צריך שהממשלה תיתן" זה קצת… כאילו… להניח את המבוקש.

    2. אין מדינה מפותחת בעולם כיום שלא מספקת לאזרחיה חינוך בריאות והכנסה בסיסית. גם ארה"ב, ובוודאי שישראל היא כזאת. דני גוטויין יכול להמשיך לצרוח בגרון ניחר מה שהוא רוצה, אבל כפי שאתה יודע, ההוצאה הממשלתית הריאלית לנפש בישראל על שירותים חברתיים היא כיום הגבוהה אי פעם (כל הנתונים זמינים באתר של מרכז טאוב). אזרחי ישראל מקבלים כיום יותר חינוך, יותר בריאות, ויותר דיור מהממשלה שלהם מאשר אי פעם לפני כן. אמה- מה, כפי שבוודאי תמהר להגיב, כחלק מהתוצר מדובר באחוזים נמוכים יותר מהעבר. אבל איך כל הדיון ב"זכויות אזרח" עוזר לנו עם הדיון הזה? איך אפשר לגזור ממנו מה המידה הנכונה של אספקת שירותים על ידי הממשלה? איך אפשר לגזור ממנו האם הממשלה צריכה לבצע את הדברים ישירות, או להפריט את השירותים האלה, ולהמשיך לממן אותם? איך אפשר לגזור ממנו עד כמה לבזר את אספקת השירותים? ביזור זה נחמד, אבל כמה? אולי צריך ללכת עד הסוף, עם הפרטה מלאה ומוחלטת, ורק לתת לאזרחים כסף כדי שיוכלו להחליט, כל משק בית לעצמו, איזה וכמה שירותים לצרוך? אלה הדיונים המעניינים והקשים. לספר כמה חשוב ונפלא זה שלכל אזרח יש בית וחינוך , לא מקדם את הדיונים האלו כמעט בכלל. את זה כבר מזמן הכרענו, וכל המדינות המפתוחות בעולם מעניקות את זה לאזרחיהן. השאלה הקשה, כמה ואיך, היא השאלה שצריך לדון בה.

    • הי אסף,
      תודה רבה על התגובה הארוכה והמושקעת ועל השאלות המצוינות. אחד אחד:

      1. , אני חושב שאתה טועה באמירה שיש קונצנזוס על אספקת השירותים החברתיים. ראשית, אמנם חלק מהליברלים מסכימים לרעיון שיש להבטיח רמה בסיסית של חינוך ובריאות לכל האזרחים – אלה הליברלים שמכונים לפעמים “ליברלים חברתיים”, “סוציאל-ליברלים” או “פרוגרסיביים” – אבל אם תקרא טקסטים מהצד המכונה לפעמים “ניאו-ליברלי” או “ניאו-שמרני” לא תמצא הסכמה כזו.
      שנית, גם הליברלים החברתיים לא מסכימים עם הסוציאל-דמוקרטים על רמת השירותים שיש להבטיח, ומה המטרות שהשירותים האלה נועדו להשיג. עבור הליברלים החברתיים, יש לספק את השירותים האלה מתוך סוג של רחמים על העניים, והשירותים האלה צריכים רק להבטיח שהעניים לא יהיו מסכנים מדי. עבור הסוציאל-דמוקרטים, מדובר בסוגיה של דמוקרטיה – לכל אזרח יש זכות לשוויון בכוח הפוליטי (שוויון אמיתי, לא פורמלי), וזכות להשתתפות שווה בחיי החברה והתרבות. המטרה של השירותים החברתיים היא להבטיח את הזכויות האלה לכל אזרח. זה דורש רמה אחרת לגמרי של שירותים חברתיים.
      אם זה מעניין אותך, אני מציע לקרוא את הפוסטים שכתבתי בתחילת הבלוג על “כוח”, “שוויון”, ו”סולידריות”.
      למעשה, גם אתה לא מסכים עם הרעיון שחינוך, בריאות ודיור הם זכויות אזרח, למרות שמנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית זה כמעט ברור מאליו.

      2. לגבי הנחת המבוקש: אתה צודק לחלוטין שהאמירה "לכל אזרח יש זכות ל X" לא גוררת “המדינה צריכה לספק X בעצמה”, וגם לא כתבתי דבר כזה בשום מקום. אני לא יודע מה יצר אצלך את את הרושם שאני מאמין בטענה הזו. לצורך העניין, אני מאמין שלכל אזרח יש זכות למזון, אבל אני לא חושב שהמדינה צריכה לייצר מזון בעצמה.
      השאלה "מתי המדינה צריכה לייצר X ומתי צריך להשאיר את זה לשוק” היא שאלה מורכבת. הפוסט הקודם על "סוציאל-דמוקרטיה וכלכלת שוק” נתן מבוא לתפיסה הסוציאל-דמוקרטית בנושא. בקצרה: צריך לדון בשאלה הזו בנפרד לכל שירות חברתי, ולהביא בחשבון גם שיקולים אידיאולוגיים (“מה תואם את הערכים שלנו?”) וגם שיקולים פרקטיים (“מה יותר יעיל?”). הטענה השמרנית כאילו השוק הוא תמיד יותר טוב ויותר יעיל היא טענה מופרכת, שמתעלמת מהעובדה ששווקים משוכללים לא קיימים במציאות, והשווקים לשירותים כמו חינוך ובריאות הם עוד יותר רחוקים משווקים משוכללים מאשר רוב השווקים.
      בפועל, עבור שירות חברתי צריך לנהל דיון נפרד, ולהבין מה היתרונות והחסרונות של המדינה ושל השוק, ולהחליט מה מביניהם עדיף. חשוב גם להבין שזה לא עניין מדעי שאפשר להכריע בקלות על ידי מחקרים אמפיריים, אלא טרייד-אוף בין שיקולים שונים, שצריך להכריע לגביהם לפי הניסיון, השכל הישר, והנסיבות הספציפיות.
      שאלות יותר ספציפיות, כמו "האם לספק חינוך ע"י השוק” או "האם לספק בריאות ע"י השוק”, הן שאלות מורכבות שמצדיקות פוסטים שלמים שמוקדשים להן. אני מקווה לכתוב פוסטים כאלה בעתיד.

      3. לגבי הטענות ש “אין מדינה מפותחת בעולם כיום שלא מספקת לאזרחיה חינוך בריאות והכנסה בסיסית… בל איך כל הדיון ב"זכויות אזרח" עוזר לנו עם הדיון הזה? איך אפשר לגזור ממנו מה המידה הנכונה של אספקת שירותים על ידי הממשלה?”:

      כאמור, אני מציע לקרוא את הפוסטים על כוח, שוויון, וסולידריות. ברגע שמבינים את המטרות הסוציאל-דמוקרטיות, זה מאוד ברור שרמת השירותים הנוכחית בישראל לא משיגה את המטרות האלה. בקצרה, כל עוד יש בישראל אזרחים שהם אינם משתתפים שווים בחיי החברה והתרבות של המדינה, ולא מסוגלים להשפיע באמת על החיים הפוליטיים, השירותים החברתיים לא משיגים את המטרות שלהם.

      4. לגבי הטענה שהמדינה משקיעה יותר בשירותים חברתיים מבעבר: ראשית, בפעם האחרונה שהסתכלתי על הדו"חות של מרכז טאוב, ההשקעה לנפש ירדה בעשור האחרון, אבל זו לא נקודה מאוד משמעותית לטיעון שלך. יש שתי תשובות לטיעון שאתה מעלה:

      א. כאמור, צריך לשפוט את השירותים החברתיים לפי המטרות שמציבים להם. כרגע, הם לא משיגים את המטרות הסוציאל-דמוקרטיות.

      ב. טיעון מהסוג שאתה מעלה – “אנחנו כבר משקיעים בשירותים חברתיים יותר מתמיד, אין צורך להרחיב אותם” – הועלה ע"י הליברלים השבדים בשנות ה 60, כשמדינת הרווחה שם החלה להתרחב בצורה משמעותית. התשובה של הסוציאל-דמוקרטים הייתה ששירותים חברתיים כמו חינוך ובריאות הם מה שכלכלנים מכנים normal good – הביקוש להם עולה ככל שההכנסה של האזרחים עולה.
      עכשיו אתה בודאי תשאל – אם ככה, אז מדוע לא לתת לכל אזרח לקנות שירותים חברתיים בשוק כמה שהוא רוצה? למה המדינה צריכה לספק דברים מעבר לרמה בסיסית? התשובה היא ששירותים כמו חינוך ובריאות משפיעים על השוויון החברתי והפוליטי, ועל הסולידריות החברתית. אם העשירים יקבלו רמה גבוהה יותר של חינוך ובריאות מאשר העניים, זה יגרום לכך שלאזרחים שונים תהיה יכולת שונה להשתתף בחיים החברתייפ והפוליטיים, ויפגע בסולידריות החברתית.

      • לא, לא , לא, לא, לא.
        לא ראשון:
        מי אומר את הדברים האלה על זה ש? אני קורא הרבה טקסטים מהצד השמרני, תודה. לא רק שאני לא מכיר את הטענות שאתה מדבר עליהן, אני מכיר שפע של טענות הפוכות ממש. כל הזמן מפנים אוי לכל מיני שמרנים שאומרים כל מיני דברים, ואף פעם לא מביאים ציטוט קונקרטי. כשאני לוחץ שולחים אותי לאמיר חצרוני. אז אני אלחץ גם כאן – מי אומר את כל הדברים האלה? ובייחוד – מי בארץ אומר את הדברים האלה? כל השמרנות הכלכלית בישראל מדקלמים כאחד דברים הפוכים ממש. רק להזכיר, הקונצנזוס שאני מדבר עליו הוא לא על זה שהממשלה צריכה לספק את השירותים האלה (למרות שבארץ גם זה קונצנזוס כמעט מוחלט, חוץ מאיזה 30 איש בפיסבוק). בוודאי שיש ויכוח מי צריך לספק את השירותים האלה. אלא על חשיבותם של השירותים האלה.

        לא שני:
        מי בדיוק אומר שהשוק תמיד עדיף? המקום למצוא בו, בדרך כלל, את הקו הרשמי של השמרנות האמריקאית, שהיא שמרנית שבעתיים משהישראלית אגב, הוא נשיונל אפיירס. ולא מזמן פרסם שם לא אחר מראש הAEI מאמר על "אמנות הממשלה המוגבלת". הוא בפירוש מתייחס למקרים שבהם השוק נכשל, ולמקרים שבהם פעולת הממשלה עדיפה.
        http://www.nationalaffairs.com/publications/detail/the-art-of-limited-government

        לא שלישי:
        רמת השירותים בישראל כיום לא משיגה את המטרות של "זכות להשתתפות שווה בחיי החברה והתרבות". נו, אני מקבל. אז האמת היא שלא "כל המדינות בעולם סוציאל דמוקרטיות" אלא שאף מדינה בעולם איננה כזו – הרי גם בסקנדינביות המטרה הזו לא הושגה. גם בשוודיה יש אחוז ניכר מהאוכלוסיה מתחת לקו העוני. אם מגדירים את המטרות בצורה כל כך אמורפית, קשה אפילו להגיד אם אנחנו מתקרבים אליהן או מתרחקים מהן.

        לא רביעי:
        המשפט הכי משונה בתשובה שלך הוא "למעשה, גם אתה לא מסכים עם הרעיון שחינוך, בריאות ודיור הם זכויות אזרח, למרות שמנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית זה כמעט ברור מאליו." יותר משאני חושב שאלו זכויות או לא, אני חשוב שזה תרגיל חסר ערך לקרוא להן זכויות. זה לא מקדם כלום. זה להדביק תווית טעונה רגשית לדברים שאנחנו חושבים שהם טובים וראויים. עוד יותר משונה היא התווית על תווית. אלו "זכויות" לפי התפיסה ה"סוציאל דמוקרטית". לא מבין איך האמירות האלו מקדמות במשהו את הדיון על זה שרצוי שלכמה שיותר אנשים יהיה כמה שיותר בריאות חינוך ודיור. למעשה, אני חשוב שזה פוגע בדיון.

        לא חמישי:
        יש פה הרבה אותיות קטנות: איך להתייחס לשנים של העלייה מבריה"מ שבהן תקציב השיכון היה גדול במיוחד? איך להתייחס לשנות בועת ההייטק שבהן ההכנסות ממיסים היו גבוהות במיוחד. אבל, בוא ניקח את הפשנות הכי מחמירה: אכן היו שנים בתחילת העשור של ירידה, אבל אחריהן הרבה שנים של עלייה. ואני חוזר על הנתון: שך ההוצאה על שיורתים חברתיים בישראל (תקציב רגיל. את קתציב הפיתוח קשה מאד לשייך נכון לשנה מסוימת) הייתה בשנים 2001, ו 2012 הגדולה אי פעם למעט שנת 2001. אין ספק שכאשר יגיעו הנתונים של 2013 הן יהיו הגדולים אי פעם. בגלל שקשה להאמים שאי פעם המטרות יושגו במלואן – איך אפשר לשפוט את המצב? מה שברור זה שההוצאה היום גדולה יותר.

        לא שישי ואחרון להיום:
        הנחת המבוקש – כשאתה מציג את השאלה המפורשת – ממשלה או שוק, אתה בהיר וזהיר ולא אומר שצריך=הממשלה צריכה. אבל כשהשאלה עולה בעקיפין, הזהירות נעלמת. למשל, "למה המדינה צריכה לספק דברים מעבר לרמה בסיסית? התשובה היא ששירותים כמו חינוך ובריאות משפיעים על השוויון החברתי והפוליטי, ועל הסולידריות החברתית. ". אבל אולי מה שיגדיל את השיוויון זה דווקא פחות מעורבות ממשלתית? או לפחות ואוצ'רים? ברגע שהשאלה לא מוצגת ישירות, אלא רק עולה הנקודה ש"יש לספק", אתה מדלג בזריזות למסקנה שהממשלה צריכה לספק. אומר זאת כך: אמירות כמו "יש לספק", "זו זכות אזרח", "ללא דיור הגון אין חופש אמיתי", הן אמירות ריקות מתוכן. כולם יכולים להסכים עליהן או לריב עליהן וזה לא יקדם כלום.

        ואגב, מעולם לא אמרתי, ואני לא חושב ש"יש מספיק", או ש"לא צריך לספק יותר". לא מבין מאיפה הבאת את זה. רק הצגתי את הבעיה לשפוט את המצב הנוכחי עם הכלים שאתה מציע. איך אפשר לדבר על השיפור או ההידרדרות של המצב אם כיום, למרות שההוצאה על שיורתים חברתיים היא כמעט הגדולה אי פעם (אולי קטנה מדי, אבל עדיין – השנייה אי פעם), ברור לכולם שישראל אינה סוציאל דמוקרטיה?

  2. הי אסף,
    שוב תודה רבה על ההשקעה בכתיבה.

    לפני שאני אתייחס לטענות הקונקרטיות שלך, אני רוצה להבהיר כמה ענייני מטא:
    1. הבלוג הזה שונה מבלוגים אחרים. בדרך כלל, מצפים מפוסט בבלוג שיעמוד בזכות עצמו. בבלוג הזה, לעומת זאת, פוסטים תלויים בפוסטים שקדמו להם, וגם בפוסטים שיבואו אחריהם. אפשר להגיד שהבלוג הזה הוא יותר קרוב לספר שמתפרסם בחלקים מאשר לבלוג. בפרט, חלק מהשאלות שאתה מעלה, כמו "האם המדינה צריכה לספק שירותי חינוך" הן שאלות שאני מתכוון לדון בהן בהמשך, אבל ייקח עוד זמן עד שאגיע אליהן.

    2. המטרה של הבלוג הזה (או ה"ספר" הזה) היא לא לנהל ויכוח עם ליברלים או לנסות לשכנע אנשים בצדקת הטיעונים הסוציאל-דמוקרטים. קהל היעד של הבלוג הזה הוא אנשים שכבר מזהים את עצמם עם תפיסות של שמאל חברתי\כלכלי, אבל מרגישים שחסר להם ידע על הנושא. המטרה של הבלוג היא להציג גירסה אחת של תפיסה סוציאל-דמוקרטית – התפיסה השבדית – ולהציג את החזון הקוהרנטי שלה לגבי החברה – שזה כולל את הערכים והמטרות שרוצים להגשים, ואת האמצעים להשיג את זה.

    3. התכנית הנוכחית של ה"ספר" היא כזו: התחלתי בפוסטים הראשונים בדיון אידיאולוגי – מה הם הערכים הסוציאל-דמוקרטיים, ואיך נראית החברה שהסוציאל-דמוקרטים שואפים לבנות. אני מאמין שדיון יסודי במטרות ובערכים הוא הכרחי לפני שדנים בשאלות של אמצעים ושיטות.
    החלק הנוכחי הוא דיון באמצעים – היה פוסט על כלכלת שוק, הפוסט הנוכחי הוא על מדינת רווחה, והפוסטים הבאים יעסקו באיגודי עובדים, מדיניות תעסוקה אקטיבית ואולי עוד דברים, נראה. על כל פנים, כרגע אני נמנע במכוון מלעסוק בסוגיות כלכליות שקשורות לאמצעים האלה, משום שאני עדיין לא יכול להניח שלקוראים יש את הרקע הנדרש.
    החלק הבא יעסוק במה שאפשר לקרוא לו "ביקורת הלסה פר", שבו אני מתכוון להסביר מדוע שווקים בדרך כלל לא עובדים בצורה מושלמת, בניגוד לתפיסה הנאיבית של חלק מהאנשים בימין הכלכלי. הביקורת הזו תכלול גם דיון ב"כשלי שוק" כמו השפעות חיצוניות וטובין ציבוריים, אבל אני לא מתכוון להתמקד בהם, בגלל שאלה הן סוגיות שוליות שגם הימין הכלכלי האינטיליגנטי מכיר בהן. המוקד של הדיון יהיו בעיות יותר אינהרנטיות: יתרון לגודל, והאופן שהוא גורם ליצירה של אוליגופולים, קרטלים, עלויות מעבר והדרך שבה הן פוגעות בתחרות, וההשפעות של מידע א-סימטרי.
    אחרי הדיון הארוך הזה, אני מקווה לנהל דיון בהשלכות של הסוגיות האלה על שאלות כמו "האם המדינה צריכה לספק חינוך?".
    כמובן, התכנית הזו תמומש רק בתנאי שעד אז אני לא אחליט שהבלוג הזה גוזל ממני יותר מדי זמן ואפסיק אתו לגמרי.

    ובחזרה לטענות שלך:

    לא ראשון:
    אני מניח שאתה מתייחס לטענות שייחסתי ל"ניאו-ליברלים" ולא לאלה שייחסתי ל"ליברלים חברתיים".

    ראשית, אמנם אין אנשי ציבור או אינטלקטואלים בולטים שאומרים במפורש שהם לא חושבים שצריך להבטיח לאנשים רמת חיים בסיסית, אבל אתה בהחלט יכול להיתקל באנשים כאלה בדיונים פרטיים. נתקלתי די הרבה פעמים באנשים שאמרו לי "מה זה אשמתי שמישהו עני? למה אני צריך לדאוג לו?".

    שנית, צריך להבדיל בין אמירות אמיתיות לאמירות שהן "מס שפתיים". נניח, למשל, נתניהו או בנט אומרים במפורש שהוא חושב שלכל אדם מגיע דיור\בריאות\שכר סבירים, ושהשוק ידאג לזה אם רק המדינה לא תפריע לו. אם הם היו באמת מאמינים בזה, הרי שהיה מתבקש שהם ידאגו לעקוב באופן שוטף האם השוק אכן ממלא את ההבטחה הזו, ולבצע תיקונים אם זה לא קורה. מה שהם בפועל עושים זה להתעלם לחלוטין מהסוגיות האלה, ולהתייחס אליהן כאילו זו לא אחריותם לדאוג לכך שלאנשים יהיו שירותים חברתיים סבירים. מכך אתה יכול להסיק מה האמונות האמיתיות שלהם, בניגוד לאמונות שהם מבטאים לצרכי תעמולה.
    אותו דבר נכון גם לפובליציסטים: נחמיה שטרסלר אולי לא יגיד במפורש שהוא לא חושב שהחופש של אנשים תלוי בכך שיהיו להם מצרכים בסיסיים. אבל, העובדה היא שהוא לעולם לא כותב על הפגיעה בחופש של אנשים שנגרמת לאזרחי מהמדינה כתוצאה ממחסור, ולעומת זאת בהחלט טורח לכתוב על הפגיעה שהתערבות המדינה יוצרת בחופש של אנשים. מסדר העדיפויות שלו, אתה מבין מה האמונות האמיתיות שלו.
    ודוגמה מארצות הברית: מיט רומני אולי לא היה רוצה להגיד בפומבי שהוא לא חושב שלכולם מגיעים שירותים בסיסיים, אבל באירוע פרטי של התורמים הוא לא היסס ללעוג לחצי מהאוכלוסיה ש"חושבים שמגיע להם דיור, בריאות, ומי יודע מה עוד". שוב, צריך להבדיל בין אמירות כנות לבין מס שפתיים.

    שלישית, זה אמנם נדיר לשמוע אנשים אומרים "אני לא חושב שצריך להבטיח לכולם אמצעי קיום בסיסיים", אבל בהחלט אפשר לשמוע אמירות כמו "כל מי שרוצה להרויח את לחמו יכול. מי שלא יכול להרשות לעצמו שירותים בסיסיים, פשוט לא מתאמץ מספיק". כמו שאני רואה את זה, אמירות מהסוג הזה הן פשוט אמצעי רטורי שמאפשר לדובר להגיד שהוא לא חושב שצריך להבטיח אמצעים בסיסיים לכולם, תוך תשלום מס שפתיים למה שנחשב מקובל חברתית.

    לא שני:
    ראשית, אתה צודק שאין אף אינטלקטואל שמרני רציני שיגיד שהשוק תמיד עדיף (אלא אם כן הוא שייך לשוליים הקיצוניים), אבל התפיסה הזו בהחלט נמצאת אצל חלק גדול מה lay persons שעוקבים אחרי האינטלקטואלים האלה. אני נתקל בה כל הזמן בדיונים עם אנשים.
    שנית, גם האינטלקטואלים השמרנים נוהגים להציג את הדברים כאילו השוק כמעט תמיד עדיף, ורק בכמה מקרי קצה אזוטריים יש צורך במעורבות ממשלתית. למעשה, אפילו במקרי הקצה האלה המדינה צריכה להתערב ברמה המינימלית הנדרשת כדי לגרום לשוק לחזור לעבוד. אתה יכול למצוא גישה כזו במפורש, למשל, אצל תומס סאוול בספרו "יסודות הכלכלה". גישה כזו גם מועברת במשתמע, מבלי להודות בה במפורש, בחלק מספרי המבוא לכלכלה האמריקאיים, כמו למשל "עקרונות הכלכלה" של גרגורי מנקיו. בארץ אתה יכול לקרוא אותה אצל נחמיה שטרסלר.
    אני חושב שתפיסה מציאותית יותר היא שאף פעם אין לנו סיבה להניח אפריורי שהשוק יעבוד טוב יותר מהמדינה, ושצריך לדון בכל מקרה לגופו.

    לא שלישי:
    ראשית, אתה צודק שגם בשבדיה האידיאלים הסוציאל-דמוקרטים לא הוגשמו במלואם. אם תפתח את התכנית האחרונה של המפלגה הסוציאל-דמוקרטית השבדית, תראה שהם אומרים במפורש שמבחינתם יש לשבדיה עוד דרך ארוכה ללכת בדרך להגשמת האידיאלים האלה (אפשר למצוא קישור בדף "מהי סוציאל-דמוקרטיה?" כאן באתר).

    שנית, טבעם של אידיאלים הוא שהם לא ניתנים להשגה במלואם, וזה בכל זאת לא הופך את הדיון בהם לחסר ערך. האידיאל הליברלי הקלאסי הוא "לאפשר לכל אחד את החופש המקסימלי האפשרי מבלי לפגוע בחופש של אחרים". גם האידיאל הזה לא מושג באף מקום, ובכל זאת יש ערך בלהציג אותו, לדון בו, ולמדוד את המציאות ביחס אליו.

    לא רביעי:
    אני אנסה להסביר את הנקודה באמצעות דוגמה. בוא נדמיין שני אנשים שחיים בתקופת העבדות בארצות הברית ומנהלים דיון על הסוגיה.
    הראשון טוען: "זה דבר חיובי שאנשים יהיו חופשיים ולא עבדים, ולכן אני מציע שהמדינה תשקיע כל שנה כסף בפדיית עבדים מאדוניהם, כמובן בכפוף לאילוצים הכלכליים ולסדר העדיפויות"
    השני טוען: "עבדות היא הפרה של זכויות אדם ולכן היא צריכה להיות לא חוקית".
    ברור שלמרות ששניהם חושבים שעבדות היא דבר שלילי, ההשקפות שלהם שונות בצורה תהומית. אי אפשר להגיד שהאמירה "עבדות היא הפרה של זכויות אדם" היא סתם הדבקה של תוית רגשית לדבר ששניהם מסכימים שהוא שלילי. אפשר להגיד שהעמדה הראשונה היא אנאלוגית להתייחסות הסוציאל-ליברלית לעוני, בעוד שהשניה היא אנאלוגית להתייחסות הסוציאל-דמוקרטית.

    אם אתה רוצה אמירה יותר מפורשת: כשאני אומר שלכל אדם יש זכות אזרח לחינוך, אני מתכוון שלזכות הזו יש אותו מעמד כמו הזכות לחופש ביטוי.

    לא חמישי:
    כמו שאמרתי, זו לא סוגיה מהותית לטיעון. יכול להיות שאתה צודק, אבל זה לא נראה לי מאוד חשוב, אפילו לא מספיק חשוב כדי לבדוק את זה.

    לא שישי:
    יכול להיות שהמילה "לספק" היא ניסוח לא זהיר מספיק. "לממן" זו מילה יותר טובה. מבחינתי, אם מובטח שכולם יוכלו לקבל חינוך ברמה גבוהה בעזרת שיטה של ואוצ'רים, זה בהחלט נחשב שהמדינה סיפקה את השירות. עם זאת, אם פשוט מניחים שהשוק ידאג לחינוך טוב ולא מודאים שזה באמת קורה, הרי שהמדינה לא סיפקה את השירות.

    אבל, אחרי שאמרנו את זה, אני בהחלט חושב שהמדינה צריכה לספק בעצמה שירותים מסויימים – במיוחד, אני מאוד סקפטי לגבי אספקת חינוך, בריאות, או מחקר אקדמי ע"י השוק. עד שאני אגיע לכתוב פוסטים שיצדיקו את האמונות האלה שלי יעבור הרבה זמן, ואני לא מתכוון עד אז להעמיד פנים שאני נייטרלי בסוגיות האלה. במילים אחרות, אני לא מנסה להוכיח שהמדינה צריכה לספק את השירותים האלה אבל מניח את המבוקש – אני מנסה להוכיח דברים אחרים בכלל, ומניח הנחות שאני מתכוון להצדיק בפוסטים עתידיים.

    לגבי "אלה אמירות ריקות מתוכן וזה לא יקדם כלום" – אני מאמין שאי אפשר לדון באמצעים לפני שמבהירים את המטרות. אתה מניח שיש קונצנזוס על המטרות. אני לא מניח את זה.

    לגבי "ואגב, מעולם לא אמרתי, ואני לא חושב ש"יש מספיק", או ש"לא צריך לספק יותר"".
    אני מצטער שייחסתי לך דברים שלא אמרת. ההנחה שלי הייתה שזה הטיעון שאתה מתכוון אליו כשאתה אומר שהמדינה מוציאה יותר כסף על שירותים חברתיים לנפש מאי פעם.

  3. הרבה מאד נקודות טובות ומעניינות, אבל שנינו אנשים עובדים… 🙂
    אחרי תשובה כזו, כל שיש לי לומר הוא שאני ממתין בסקרנות ועניין רב לפוסטים הבאים. ושוב – אני מאד שמח שפתחת את הבלוג הזה. בטוח שיהיה מעניין.

    • רק דבר אחד שאני לא יכול להתאפק: ההשוואה לדיון על העבדות. נדמה לי, שההשוואה משרתת דווקא את הטיעון שלי:
      עבדות, בגדול, או שהיא חוקית או שלא. בדרך כלל, האכיפה גם די מוחצת. יש מדינות ותקופות שהייתה בהן עבדות, ויש מדינות ותקופות שלא הייתה בהן עבדות. גווני האפור קיימים לצערנו, אבל הם נדירים ומועטים מאד מאד. אפילו מבט שטחי יחסית יראה באופן ברור איפה יש עבדות, ואיפה אין עבדות. לכן, בנושא עבדות, יש בהחלט טעם לדבר על זכויות. זה שיש לאדם זכות לא להיות עבד זה לא רק חד משמעית נכון מבחינה ערכית, זו גם טענה שברור מה נגזר ממנה. מדינה שאין בה חוק נגד עבדות היא מדינה לא מוסרית, נקודה.

      עכשיו בוא ננסה לשים במקום עבדות חינוך, בריאות או דיור במשפטים הקודמים. האם השאלה החשובה היא האם יש חינוך ציבורי או שאין בכלל כזה? האם אין שלל גווני אפור בין היעדר מוחלט, למערכת חינוך ציבורי שתמלא את כל הדרישות? האם יש איזושהי מדינה מפותחת שלא נמצאת בתווך האפור הזה? האם מבט שטחי במדינה מספיק כדי לדעת האם הזכות לבריאות ממומשת בה או לא? שוב, אין מדינה בעולם שמספקת לכל אדם, בכל מקרה, את כל השירותים הרפואיים שאפשר להעלות על הדעת ואין מדינה מפותחת, גם לא ארה"ב שלפני אובמה, שלא מספקת שום רשת בטחון.
      בניגוד לדיון בעבדות, הדיון בבריאות, חינוך, ודיור הוא דיון כמותי (כמה צריך להבטיח?) וטכני (איך הכי טוב להתקרב אל היעד?). בדיון כזה, להגדיר משהו כ"זכות" לא מקדם את הדיון בעיני.

      הכנסתי את העקיצה של "להדביק תווית עם מטען רגשי" כי בפועל, הדבר המרכזי שהשימוש במושג "זכויות" בהקשר הזה משמש לו, הוא כדי להוציא את המתנגדים מנוולים. בהגזמה קלה, אבל נאמנה לרוח הדברים בדרך כלל – אם אתה לא רואה בחינוך זכות, יש רק הבדל כמותי בינך ובין סוחר עבדים. אתה, למען השם, מפר זכויות! כשזה קורה, זה לא רק שלא מקדם את הדיון, זה ממש פוגע בו.

      • קודם כל, תודה על המחמאות 🙂

        לגבי שאלת העבדות, אפשר לפתח את הדיון הזה עוד. אני מניח שאנחנו נסיים כאן, כי כמו שאמרת, שנינו אנשים עובדים. בכל זאת, אני רוצה להצביע על הכיוונים שהייתי לוקח את הדיון הזה הלאה:

        1. מימושה של זכות אזרח הוא לא בהכרח עניין של שחור-לבן. אנחנו חושבים על חופש הביטוי כזכות אזרח, אבל אנחנו מוכנים להגביל אותה מטעמי ביטחון המדינה או מטעמי לשון הרע. האם במצב הזה אפשר להגיד חד-משמעית האם במדינה מסוימת יש חופש ביטוי? כמו שאמרת על חינוך ודיור, כל המדינות המפותחות נמצאות בתוך גווני אפור.

        2. אפשר לטעון שגם קיומה של עבדות הוא עניין של שחור-לבן. דוגמה מהזמן האחרון הוא "הסדר הכבילה" של עובדים זרים – עובדים זרים אמנם לא מוגדרים כעבדים, אבל החוק קובע שאשרת ההגירה של עובד זר מותנית בהעסקתו אצל מעסיק ספציפי. אם עובד זר עוזב את המעסיק שלו, הוא מגורש. זה יוצר מצב שעובדים זרים תלויים לחלוטין במעביד שלהם, ולרוב הם מפחדים להתלונן עליו גם אם הוא מפר את הזכויות שלהם בצורה קשה. אז לא הייתי אומר שזה עבדות במדויק, אבל בסקלה בין עבדות לחופש, זה בהחלט אפור כהה. אגב, בית המשפט העליון כינה את ההסדר "עבדות מודרנית" .

        אם נלך מהדוגמה הזו לגוונים אפורים בהירים יותר, מה לגבי עובדים מבוגרים שיודעים שבגילם הם לא יוכלו למצוא עבודה, ולכן לא יכולים להרשות לעצמם לעזוב את המעסיק שלהם? מה לגבי אנשים שביישוב שלהם יש אבטלה קשה ויודעים שהם לא יוכלו למצוא עבודה אלטרנטיבית? גם הם נתונים לחסדי המעסיק שלהם.
        ואם נסתכל על עובדים בתקופת המהפיכה התעשייתית, בתקופה שבה לא הייתה ממש מדינת רווחה, הרי שמצבם היה קרוב עוד יותר לעבדות מאשר זה של העובדים המסכנים ביותר היום.

        טיעון מהסוג הזה יעמוד במרכז של הפוסט הבא, על איגודי עובדים.

        ועוד משהו לגבי עניין התוית הרגשית:
        אחת מהנקודות שאני מנסה להעביר בבלוג הזה הוא שבניגוד לתפיסה של הרבה אנשים בארץ, סוציאל-דמוקרטיה היא לא שיטה כלכלית, אלא תפיסה אחרת של המושג "דמוקרטיה". ההיפך מסוציאל-דמוקרטיה זה לא "שוק חופשי", אלא "דמוקרטיה ליברלית" (ו"פשיזם" הוא ההיפך משתיהן).

        אתה צודק שהרבה פעמים אמירה כמו "דיור הוא זכות אזרח" נאמרת בצורה שמשתמע ממנה שהצד השני מנוול. מהניסיון שלי, הרבה פעמים זה לא נאמר בתור תכסיס רטורי, אלא מתוך אמונה אמיתית – בדיוק כמו שאתה תתייחס אל פשיסט בתור מנוול ולא בתור בן שיח לגיטימי.
        כשהתחלתי להקשיב לדיונים כאלה, הגישה הזו נראתה לי מאוד קיצונית, אבל בדיעבד, אני מבין את ההיגיון שלה: בוא נחזור רגע לסעיף הקודם. מנקודת מבט סוציאל-דמוקרטית, עובדים חלשים נמצאים איפשהו על הסקלה שבין אדם חופשי לבין עבד. לכן, חלק מהסוציאל דמוקרטים רואים את מי שמגן על מצב חברתי שבו הרבה מהעובדים הם חלשים ותלויים בחסדי המנהלים שלהם, כאדם שאינו הרבה יותר טוב מבחינה מוסרית ממי שמגן על עבדות. גם בתקופת העבדות היו אנשים מכובדים וסבירים לחלוטין במושגים של זמנם שדנו ברצינות במיני הצדקות מוסריות לעבדות, ורק מנקודת מבט של תקופתינו הם נראים כמו מנוולים.
        באופן אישי, אני מאמין בלהתייחס ביותר סובלנות לאנשים שלא מסכימים אתי, ולתת להם קרדיט שהם אנשים הגונים.

      • אגב, בכל הדיון שלנו עד עכשיו על "רווחה כזכות אזרח" שכחתי להזכיר שוב את ההיבט הכי מעשי בהסתכלות הזו: אם שירותי הרווחה הם זכות אזרח, המדינה חייבת לספק אותם לכולם, ולא רק למי שלא יכול להרשות אותם לעצמו. כשם שהמדינה חייבת לספק משטרה גם לאזרחים שיכולים להרשות לעצמם לשכור חוקרים פרטיים וחברות אבטחה פרטיות, כך המדינה חייבת לספק חינוך גם לאזרחים שיכולים להרשות לעצמם בתי ספר פרטיים. זה מה שהתייחסתי אליו בפוסט כ"שירותים חברתיים
        אוניברסליים".
        לעומת זאת, ליברל חברתי שרואה חינוך ובריאות בתור דברים חיוביים, אבל לא בתור זכויות אזרח, יכול להציע שהמדינה תספק חינוך ובריאות רק לעניים, ושהשאר ידאגו לעצמם.

  4. נדמה לי שאתה שוב גולש כאן ל"צריך ש" משמע "הממשלה חייבת לספק". אפשר להאמין שהדברים האלו הם זכויות אזרח יסודיות שביסודיות, וגם להאמין שמעורבות ממשלתית תגרום לפגיעה בזכויות האלה. למעשה, זה חלק גדול מאד ממה שאומרים המתנגדים לתכנית הבריאות של אובמה כיום.

    רובנו מאמינים שחופש הסיטוי הוא זכות אזרח, אם לא זכות אדם. האם מכך נובע שהממשלה צריכה להיות זו שמקצה לכל אדם כמות ביטוי כפי שיוגדר ב"סל הביטוי"? או שדווקא נובע מכך שעדיף שהממשלה תתערב כמה שפחות בנושא, ולכל היותר תאפשר ביטוי, ותימנע מלפגוע בו?

    • כבר עברנו על הנקודה הזו… כן, בתגובה האחרונה אני אכן יוצא מנקודת הנחה שהמדינה מספקת את השירותים האלה (או לפחות, מממנת). המטרה של התגובה הזו לא הייתה להצדיק את ההנחה הזו, אלא להסביר מה ההבדל בין תפיסה של "שירותים כדבר חיובי" ל"שירותים כזכות אזרח".
      לצורך העניין, אם חינוך מסופק ע"י ואוצ'רים, אז כל האזרחים צריכים לקבל ואוצ'רים ולא רק העניים שבהם.

  5. "כל מי שרוצה להרויח את לחמו יכול. מי שלא יכול להרשות לעצמו שירותים בסיסיים, פשוט לא מתאמץ מספיק"
    "מה זה אשמתי שמישהו עני? למה אני צריך לדאוג לו"
    איך אתה עונה על טיעונים כאלו? מעניין אותי לדעת…

    • "כל מי שרוצה להרויח את לחמו יכול. מי שלא יכול להרשות לעצמו שירותים בסיסיים, פשוט לא מתאמץ מספיק"

      אני חושב שמי שטוען טענה כזו, נטל ההוכחה עליו. אני אשמח לראות נתונים שתומכים בה.
      אני גם יכול לשאול למה מי שטוען את זה לא טוען את אותו הדבר לגבי שירותים שמועילים לו, למשל, הגנה משטרתית. הרי היה אפשר גם לטעון שמי שיתאמץ יספיק יוכל לממן לעצמו מאבטחים פרטיים שיגנו עליו – למה המדינה צריכה לממן לו משטרה?

      "מה זה אשמתי שמישהו עני? למה אני צריך לדאוג לו"

      התשובה שלי נובעת ממה שכתבתי בהרחבה בפוסטים על חופש וסולידריות. בקצרה:

      1. אתה צריך לדאוג לאוכל, בריאות וחינוך לעניים מאותה סיבה שאתה צריך לדאוג להם להגנה משטרתית, לבתי משפט הוגנים, ולזכות הצבעה בבחירות – זה פשוט חלק מזכויות האדם והאזרח.

      2. בשאלה הזו מסתתרת הנחה כאילו השואל הרוויח את הכסף שלו בזכות עצמו ורק בזכות עצמו, ולכן הוא לא חייב כלום לאף אחד.
      בוב שטראוס העיר פעם בציניות על התפיסה הזו ש"כל פוליטיקאי רוצה שתאמין שהוא נולד בבית שהוא בנה בעצמו". כמובן שאדם לא נולד בבית שהוא בנה בעצמו – הוא נולד בבית חולים (ממשלתי, במקרה של ישראל), טיפלו בו רופאות ואחיות שהוכשרו באוניברסיטאות של מדינת ישראל. כשהוא גדל קצת, הוא התחנך במערכת החינוך הממשלתית. כשהוא התבגר, הוא עבד בשוק עבודה שמוסדר ע"י חוקי מדינת ישראל. השוק הזה בעצמו קיים, ועסקים מסוגלים לפעול בו, רק בגלל שיש מדינה שקובעת חוקים ואוכפת אותם, ויוצרת איזשהו סדר חברתי. המדינה מסוגלת לעשות את זה רק בגלל שהחברה בכללה מקבלת את הסדר שהמדינה קובעת ומצייתת לו.

      בקיצור, האדם חייב את כל מה שיש לו למדינה, לחברה, ולסדר החברתי – בלעדיהם, הוא לא היה מסוגל להתקיים, או להרוויח, או ליצור. למעשה, אף אדם לא מייצר שום דבר לגמרי בעצמו – כל התוצר בחברה קיים רק בזכות החברה כולה והסדר שלה. לכן, לכל האנשים בחברה יש זכות לקבל חלק מהתוצר הזה. כשהחברה מטילה על אדם מס ומעבירה חלק ממנו לעניים, היא פשוט נותנת לעניים את מה שמגיע להם מתוך התוצר של החברה (ולדעתי, פחות ממה שמגיע להם).

      הסנטורית האמריקאית אליזבת' וורן ניסחה את זה יפה בנאום בחירות לפני כמה שנים:
      "There is nobody in this country who got rich on his own — nobody. You built a factory out there? Good for you. But I want to be clear. You moved your goods to market on the roads the rest of us paid for. You hired workers the rest of us paid to educate. You were safe in your factory because of police-forces and fire-forces that the rest of us paid for. You didn't have to worry that marauding bands would come and seize everything at your factory — and hire someone to protect against this — because of the work the rest of us did. Now look, you built a factory and it turned into something terrific, or a great idea. God bless — keep a big hunk of it. But part of the underlying social contract is, you take a hunk of that and pay forward for the next kid who comes along."

  6. גונר ואלווה מירדל היו בעד השבחת הגזע השבדי ועיקור אוכלוסיות חלשות (מפגרים, בעלי מחלות תורשתיות וכו') מאחר והם מהווים נטל על החברה ובאים ע"ח האוכלוסייה החזקה והבריאה

    • לא מפתיע אותי. אאוגניקה הייתה מאוד פופולרית באותה תקופה בקרב אינטלקטואלים, והאופנה הזו לא פסחה על שבדיה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s