חופש

“חופש מהזנחה, בערות, מחסור, אבטלה, וחולי” (דו"ח בוורידג')

“הסוציאל-דמוקרטיה מעולם לא הכחישה, ואף ראתה בכך כבוד, ששורשיה נטועים באותה אדמה אינטלקטואלית שהזינה את הרעיונות הליברליים של חופש. אך היא מעולם לא ראתה את הדרך להגשים את הרעיונות האלה בתחרות בין אינדיבידואלים, המנוהלת רק ע"י השוק החופשי, כשמשימותיהן של המדינה והחברה מופחתות למינימום” (ארנסט ויגפורס, מהאידיאולוגים הסוציאל-דמוקרטיים השבדים הראשיים ושר האוצר השבדי בין 1932 ו 1949)

בפוסט הזה נדבר על הערך הסוציאל-דמוקרטי הראשון – חופש. כמו שהציטוט של ויגפורס מלמעלה אומר, השורשים של הערך הזה מגיעים מאותו מקום של הרעיון הליברלי של חופש, אבל הסוציאל-דמוקרטים הרחיבו את הרעיון. לכן, בואו נתחיל מלדבר על הרעיון הליברלי.

חופש מדיכוי ומאלימות
רעיון החופש הליברלי נולד בתקופה שבה מדינות אירופה נשלטו ע"י מלכים ואצילים. הנתינים של המדינות האלה היו חשופים כל הזמן לשרירות ליבם של האצילים, שיכלו לעשות בנתיניהם ככל העולה על רוחם. הרעיונות הליברליים צמחו כתגובה לדיכוי הזה, ודרשו שלבני האדם ינתן חופש מהדיכוי של השלטון.

החופש הזה כלל בין השאר זכות להגנה פיזית – כלומר, שהשלטון לא יוכל לפגוע באנשים פיזית ללא הצדקה; חופש להחזיק רכוש שלא יוכל להילקח בשרירותיות ע"י השלטון; חופש להחזיק בדיעות ובאמונות ולהביע אותן כרצונם; וחופש להתאגד בארגונים שיקדמו את האנטרסים שלהם. הדרישות האלה לחופש רלוונטיות גם היום, כמו שמדגימים הסיפורים היומיומיים על אלימות משטרתית בארץ, או המעללים של ה NSA שנחשפו לאחרונה בארה"ב.

כמובן, הליברלים הבינו שללא כל התערבות שלטונית, הארץ תהפוך לאנרכיה שבה כל דאלים גבר. בארץ כזו החופש של אנשים יפגע ע"י האלימות של אנשים אחרים. לכן הם דרשו שהשלטון יגן על החופש שלהם מפני האלימות של אחרים, אבל יסתפק בזה – ולא יתערב בחייהם מעבר לזה.

אבל הדרישה הזו מעלה את השאלה הבאה: האם אלימות היא הדרך היחידה שבה אנשים יכולים לפגוע בחופש של אנשים אחרים? ואם יש דרכים אחרות (למשל, כלכליות) שהן אנשים יכולים לפגוע בחופש של אנשים אחרים, האם השלטון לא צריך להגן על אנשים גם מהסיכונים האלה? אנחנו נדבר על השאלה הזו בפוסט הבא, ובינתיים נמשיך לדרכים אחרות שבהן הסוציאל-דמוקרטים הרחיבו את רעיון החופש.

חופש ממחסור
לפי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית, משמעותו של המושג "חופש" היא “הזכות של אדם לשלוט בחייו”. לא רק דיכוי ואלימות יכולים לסכן את החופש הזה של האדם, אלא גם גורמים נוספים, למשל, מחסור ומחלה. כאן אני רוצה לדבר בעיקר על מחסור, כי העניין של מחלה נראה לי ברור.

בתקופת המהפיכה התעשייתית, יום עבודה יכל לנוע בין 10 ל 18 שעות, שישה ימים בשבוע, והעובד בדרך כלל נאלץ לשלוח את גם את ילדיו לעבוד במקום לחנך אותם. ימי חופשה נחשבו לפריבילגיה. עובד היה בסיכון מתמיד להפוך למובטל, מה שהיה עלול לגרום לו ולמשפחתו לגווע ברעב. קשה לראות איך אפשר לקרוא לאדם כזה "חופשי”, כשהחיים שלו כמעט לחלוטין אינם בשליטתו ונתונים לחלוטין לחסדם של אחרים ולגורל.

היום החיים של רוב האנשים במדינות המערביות אינם עד כדי כך קשים, הרבה בזכות מאבקים של התנועות הסוציאליסטיות. אבל גם היום, עוני ומחסור מונעים מאנשים רבים לשלוט בחייהם. המחקר הזה של מרכז מהות מביא הרבה דוגמאות מהחיים של עובדות עניות בישראל היום: למשל, אישה שנאלצת להישאר נשואה לבעל שהיא אינה רוצה בו (עמוד 95), אם שאינה יכולה לשלוט על התזונה שילדיה מקבלים (עמוד 96), נשים שתלויות בחסדיהם של הוריהן או ילדיהן (עמודים 95-97), נשים שחייהן תלויים בתנודות השרירותיות של מחירים בשוק (עמודים 97-99), או נשים שנאלצות לעבוד בתנאים שמסכנים את בריאותן (עמוד 102) או לספוג יחס משפיל (עמוד 106). (תודה לאורנה עמוס על ההפניה למחקר).

חלק מהליברלים, בעיקר מהקצה הליברטריאני, יטענו שאין כאן שום פגיעה בחופש, בגלל שהפגיעות האלה לא נגרמו ע"י כפיה ממשלתית או ע"י אלימות, אלא רק ע"י אילוצים כלכליים. לדעת הסוציאל-דמוקרטים, הפגיעות האלה הן פגיעות מובהקות בחופש של הנשים האלה, ואם אנחנו לוקחים את הרעיון של חופש ברצינות, אנחנו חייבים לדאוג שלאנשים יהיו את האמצעים המינימליים שיבטיחו את החופש שלהם.

חבר ליברל שעובד בהיי-טק שאל אותי פעם למה אני חושב שזה מוסרי להטיל עליו מס גבוה – זה הרי פוגע בחופש הקניין שלו? לשאלה הזו יש כמה תשובות, ועוד נחזור אליה, אבל תשובה בסיסית אחת היא זו: כמו שזה מוצדק להטיל מס כדי לממן את המשטרה, ובכך להבטיח את החופש של אנשים מאלימות, כך זה מוצדק להטיל מס כדי להבטיח את החופש של אנשים ממחסור. בשני המקרים אנו פוגעים פגיעה קטנה בחופש הקניין של אנשים כדי למנוע פגיעה גדולה עוד יותר בחופש של אנשים אחרים.

חופש מבערות
במבט ראשון, זה אולי נשמע מוזר לחשוב על בערות כדבר שמסכן את החופש של אנשים. בסך הכל, בערות היא הרי לגמרי עניין אישי של האדם, לא? דרך טובה להבין את העניין היא לחשוב על אדם שאינו יודע לקרוא ולכתוב או חשבון בסיסי. האם אדם כזה מסוגל לשלוט בחייו בחברה שלנו? כמובן שלא: בתור התחלה, הוא לא יוכל לתקשר עם מוסדות השלטון או עם הבנק, או להבין חוזים שהוא חותם עליהם. הוא גם לא יוכל לקרוא עיתונים ולהתעדכן במה שנעשה במדינה, מה שיהפוך את זכות ההצבעה שלו לחסרת משמעות.

למעשה, אם חושבים על זה, הדוגמה הזו היא פחות קיצונית ממה שהיא נשמעת. רוב האזרחים במדינה מסוגלים לקרוא ולכתוב, ולהשתמש במחשבון, אבל זה לא מספיק לרוב הפעילויות שדרושות כדי לשלוט על החיים בחברה מודרנית. אנשים רבים מוצאים את עצמם חותמים על חוזים שהם לא מבינים, מצביעים בבחירות מבלי להבין באמת את השאלות שעל הפרק, או מגלים שעסקה שעשו עם הבנק היא לרעתם למרות שהם לא יכלו להבין את זה כשחתמו עליה.

גם כאן, טוענים הסוציאל-דמוקרטים, אם אנחנו לוקחים את הרעיון של חופש ברצינות, אנחנו צריכים לתת לאנשים את הידע הדרוש כדי לשלוט בחייהם.

חופש מנורמות חברתיות
גם נורמות חברתיות יכולות לדכא את החופש של אנשים. כדוגמה, אפשר לחשוב על אישה שחיה בחברה שבה לא מקובל לשכור נשים לעבודה או לעשות איתן עסקים. אישה כזו תיאלץ לבחור בחיים של עקרת בית בניגוד לרצונה. היום אנחנו כבר לא חיים בחברה כל כך קיצונית, אבל שוביניזם ואפליה עדיין פוגעים בחופש של נשים, ודיעות קדומות ואפליה עדיין פוגעים באופן דומה בחופש של מיעוטים.

חופש ודמוקרטיה
לסיכום, אני רוצה לדבר על הקשר בין חופש לדמוקרטיה. עבור הסוציאל-דמוקרטים, החופש הוא ערך העומד בפני עצמו, אבל הוא גם חיוני לדמוקרטיה מתפקדת.

בדמוקרטיה, אם נאמר את זה בעדינות, פוליטיקאים לא תמיד אומרים את האמת, ולא תמיד משרתים את האנטרס של הבוחרים שלהם. הדרך היחידה לגרום להם לעשות את העבודה שלהם כמו שצריך היא שהאזרחים יפקחו עליהם באופן מתמיד. אחרת, הדמוקרטיה שלנו תהפוך לאוליגרכיה.

אבל, כדי לפקח על הפוליטיקאים, האזרחים צריכים זמן פנוי, ידע, ויכולת לנהל דיונים. שלושת הדברים האלה דורשים חופש – גם את חופש הביטוי, אבל גם את החופש ממחסור ואת החופש מבערות. לכן, אם אנחנו לוקחים את הרעיון של דמוקרטיה ברצינות, אנחנו חייבים להעניק לאזרחים חופש, במובן הסוציאל-דמוקרטי של המילה.

6 מחשבות על “חופש

  1. כחסיד של מעורבות אזרחית\ציבורית מעולם לא ניסחתי לעצמי (לפחות לא באופן כה מתומצת) את שילוש האמצעים הנ"ל למען היעד הקדוש של ביקורת על השלטון.
    ידע, פנאי ואמצעיי תקשורת עצמאיים יעילים ומבוזרים.
    אור, תודה רבה.

  2. חופש לכלל בני האדם הוא כמובן ערך עליון של ההמוניזם, וכן במערכת המוסר האישית שלי. ברור לי שמפאת קוצר מקום לא נכנסת לכל הדקויות, אבל יש כמה בעיות מהותיות במושג החופש. התייחסת לראשונה שבהן, והיא קיימת גם בתפיסה הדמקרטית הקלאסית, חופש של אדם אחד יכול להתממש ע"י פגיעה בחופש של אדם אחר.
    הבעיה השניה שעולה ספציפית בתורת הסוציאל-דמוקרטיה שאתה פורס פה, היא החופש להתבטל. בשלושת הערכים שציינת וכן בדיון הספציפי על חופש לא עלה בשום צורה נושא האחריות האישית או מנגנון (כדוגמת תחרות קפיטליסטית) שיתגמל ייצרנות. אם אני מקדים את המאוחר, אני מתנצל.
    הבעיה השלישית והיא אפילו יותר מהותית בתפיסה הנ"ל היא החופש להתנשא על אחרים. בחברה המערבית (וכל הנראה גם הנטייה הגנטית הטבעית שלנו ושל מספר רב של בעלי חיים) אחד מהתמריצים המרכזיים של בני האדם הוא האפשרות לאי-שיוויון. אני לא אומר שלא ניתן לשנות תפיסות חברתיות, אבל מכיוון שזה אחד המוטיבים המרכזיים בחיים הקפיטליסטים (ולדעת הוגים כמו אדלר, המניע האנושי המרכזי בכלל), אני חושב שזה ראוי להתייחסות. אפשר לטעון שגם אם לא ניתן להחליף את הצורך נוכל לדכא אותו (כמו שלדעת מלני קליין יש לנו צורך קניבלי טבעי ויש לדכא אותו…), אבל זאת אמירה מאוד לא טריוואלית.
    בעיה אחרונה שעולה בדעתי היא במושג החופש מנורמות חברתיות. לא ברור לי מי בוחר איזה נורמות חברתיות נחשבות פגיעה בחופש, ומה הרמה שבה הן פסולות (חופש עיסוק? תכנים של מערכת החינוך? איסור הבעת דעה 'פסולה' באופן פומבי?) האם באופן מהותי התפיסה הסוציאל-דמוקרטית מניחה אתאיזם? אם אני יהודי אורטודוקסי ומאמין שמשכב זכר זה תועבה בעיני אלוהים (זה מזעזע אבל הם עדיין מאמינים בזה), יכריחו אותי לחנך את הילד שלי בניגוד לדת שלי?

  3. הי אייל,
    תודה על התגובה המפורטת 🙂 אחד אחד:
    1. הבעיה במושג החופש: כמו ששנינו כתבנו, זו בעיה גם בתפיסה הליברלית. אני רוצה לטעון טענה כללית יותר – זו בעיה בכל פילוסופיה של המוסר. בסופו של דבר, אני לא חושב שאפשר לתאר פילוסופיה סבירה של המוסר שתגיד באופן קונסיסטנטי מה נכון לעשות בכל מצב בחיים. תמיד יהיו דילמות וטרייד-אופים שצריך לעשות. זה פשוט עוד אחד מהמקרים האלה.

    2. לגבי החופש להתבטל ויצרנות, יש כאן כמה נקודות:
    א. הפוסטים שכתבתי עד עכשיו עסקו בערכים, כלומר במטרות שאנחנו רוצים להגשים. יצרנות היא לא ערך או מטרה, היא אמצעי, ולכן לא דיברתי על זה.
    ב. לדעתי האישית (שלא נתמכת בספרות הסוציאל-דמוקרטית), האידיאל אכן צריך להיות שלכל אדם יהיה החופש להתבטל ולא לעבוד אם הוא רוצה. היום זה כמובן לא אפשרי, אבל יום אחד אולי אפילו הטכנולוגיה תאפשר להעניק את החופש הזה לכל בני האדם. בינתיים, יש כאן טרייד-אוף בין החופש להתבטל לחופש ממחסור, והטרייד-אוף ההגיוני הוא כן לדרוש מאנשים לעבוד.
    ג. במעט הספרות הסוציאל-דמוקרטית שאני קראתי, ההנחה הבסיסית היא שעבודה היא דבר טוב לנפש, ושרוב בני האדם לא רוצים להתבטל, אלא שרובם רוצים בסופו של דבר לתרום לחברה. זה רעיון שהגיע עוד ממרקס והוגים קודמים, והשפיע גם על הוגים ציוניים כמו א.ד. גורדון ו"דת העבודה" שלהם. לכן, בספרות הסוציאל-דמוקרטית שקראתי בדרך כלל לא מדברים על "החובה לעבוד" אלא על "הזכות לעבוד", ועל כך שעל המדינה מוטלת החובה לדאוג שכל אדם שיכול לעבוד, תהיה משרה פנויה. זו גם הסיבה שהציטוט מדו"ח בוורידג' למעלה מדבר על חופש מאבטלה (המקור למעשה הוא idleness, בטלה, אבל הכוונה כאן הייתה לאבטלה).
    ברמה המעשית, במדינות סקנדינביה כל אדם שיכול לעבוד אכן נדרש לעבוד, והמדינה אכן משקיעה הרבה מאוד בשירות התעסוקה כדי שזה באמת יקרה (היסטורית, שבדיה השקיעה בשירות התעסוקה שלה בין 1.5% ל 3% מהתל"ג). אני אכתוב על זה עוד כשנדון במדיניות תעסוקה אקטיבית.

    3. לגבי החופש להתנשא והאי-שוויון כתמריץ ומניע אנושי בסיסי: האמת, זו הפעם הראשונה שאני נתקל בטענה שהצורך להתנשא על אנשים אחרים הוא מניע אנושי בסיסי. לי הטענה הזו נשמעת מפוקפקת, אבל
    Adler is entitled to his own opinion.
    אגב, בכל הטיעונים הקפיטליסטיים שנתקלתי בהם עד היום, המניע הבסיסי הוא הרצון לצרוך מוצרים ושירותים, לא רצון לקבל סטטוס. יכול להיות שפשוט לא נתקלתי במספיק טיעונים קפיטליסטיים.
    מנקודת מבט של התפיסה הסוציאל-דמוקרטית, הצורך להתנשא הוא סתירה ישירה לערכים.

    4. ועוד משהו בעניין: נתקלתי בעבר בטענה שהאושר שלנו מושפע מאוד מהסטטוס של אנשים אחרים, אבל אז היא הייתה טיעון *בעד* שוויון, דווקא בספרות היותר שמאלנית (לאו דווקא סוציאל-דמוקרטית). ההיגיון של הטיעון הזה אומר שאם המטרה שלנו היא למקסם את האושר של אנשים, והאושר של אנשים מושפע מאוד מהסטטוס שלהם ביחס לאחרים, אז הדרך למקסם את האושר צריכה להיות להגביר את השוויון גם במחיר של פגיעה בצמיחה. אני דווקא לא כ"כ אוהב את הגישה הזו, אבל אפשר לטעון גם אותה.

    5. ברמה הפילוסופית, "חופש" הוא החופש של אדם לשלוט בחייו. נורמה חברתית היא פסולה אם היא פוגעת בחופש של אנשים לשלוט בחייהם. מעשית, כמו תמיד, צריך להתמודד עם דילמות וטרייד-אופים.
    לא קראתי עדיין דיונים סוציאל-דמוקרטיים על התמודדות עם הבעיות שאמונה דתית מציבה לחברה, למרות שאני בטוח שם קיימים. לדעתי האישית, החופש של הומוסקסואלים גובר על החופש שלך לחנך את ילדיך.

    • לגבי 2 – טיעונים טובים, אכן ייצרנות היא אמצעי ולא מטרה. אני מחכה לשמוע בהמשך איך משיגים ייצרנות מבלי לפגוע בערכי החופש והשיוויון…
      לגבי 4 – אני מאוד מופתע לשמוע. אני לא מכיר אף תאוריית אישיות שמדברת על מושג הצריכה כמניע אנושי (זה נשמע לי יותר כמו מודל כלכלי תיאורטי). אני גם לא חושב שקונספט הצריכה היה קיים לפני העת החדשה. בתחרותיות וכבוד, לעומת זאת, אני נתקל מדי יום ביומו… שוב, אני לא אומר שבהכרח צריך לקבל כל גחמה אנושית, אבל אני חושב שהתעלמות ממניע כל כך מרכזי של בני אדם (לפחות בחברה המערבית) היא מסוכנת.
      לגבי 5 – הגישה הפרימיטיבית של הדת להומוסקסואלים היא בזויה בעיני (ונובעת בעיקר מהבורות המחפירה של דתיים), אבל אם זאת אני מוכרח לציין שמה שאתה מתאר הוא שלילה חמורה של חופש הדת. אם הגישה הסוציאל-דמוקרטית מוכנה להיות סובלנית רק למי שמאמין בערכיה וסוברת שיש לחנך את כל מי שחושב אחרת הרי שהיא סותרת את ערכי היסוד של עצמה. במילים אחרות: בדומה ל-1, יש מתח בין החופש של אדם להאמין שלא לכל אדם מגיע חופש ובין הגבלתו כאשר הוא מנסה בפועל למנוע מאחרים את החופש שלהם (למשל: זכותו של אדם לכתוב מאמר נגד הפלות, וכן מותר לו לחנך את הילד שלו שהפלה היא פסולה, אך אין לו זכות למנוע בגופו מאישה להפיל. חברה אחראית תדאג שהילד יחשף גם לסטטיסטיקות של ההשלכות של הפלות שנמנעו, אך לא תכפה עליו את דעתה). נורמה חברתית בהגדרתה היא הגבלת חופש הפרט (היא מגדירה התנהגות שהחברה מצפה מהפרט לבצע גם אם הוא לא מעוניין בכך), כך שבפועל נקבל שלילה של נורמות חברתיות באשר הן.

  4. לגבי 4: אני מניח שהתכוונת ל 3 🙂
    לא אמרתי שום דבר על תיאוריות אישיות, רק אמרתי שאני עוד לא נתקלתי בטיעון שמצדיק מדיניות קפיטליסטית ע"י פניה לתחרותיות בין בני אדם. בדרך כלל הטיעונים האלה מניחים שהתחרות בין חברות, למשל, נובעת מזה שהחברות האלה רוצות להרוויח כסף, ולא סתם כי הן רוצות להתחרות אחת בשניה. הטיעונים האלה גם בדרך כלל מניחים שאנשים עובדים קשה כי הם רוצים להרוויח הרבה כסף, ולא כדי להתחרות אחד בשני. אבל שוב, יכול להיות שיש טיעונים כאלה ולא נתקלתי בהם.
    לגבי יצר התחרות בבני אדם וסוציאל-דמוקרטיה, הטענה הכללית היא שאפשר לספק את היצר הזה מבלי לפגוע בערך השוויון. כמו שכתבתי בפוסט החדש על שוויון, אין לסוציאל-דמוקרטיה בעיה עם זה שמי שעובד קשה ירוויח קצת יותר כסף, הבעיה מתחילה רק כשנוצרים בפערים בכוח הפוליטי.

    לגבי 5: כמו שאמרתי, הדיעה שהבעתי בסעיף הזה היא דעתי האישית, לא דעה סוציאל-דמוקרטית כללית. בכל מקרה, אין לי בעיה עם דתי שמחנך את ילדיו שמשכב זכר זה אסור ע"פ הדת. הבעיה שלי מתחילה אם הוא מחנך אותם להפלות הומואים או לזרוק עליהם אבנים, או אם הוא מסרב לחשוף אותם לעובדה שיש כאלה שחושבים שהומוסקסואליות זה בסדר ושקיימות קבוצות תמיכה להומוסקסואלים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s